בערב שלפני 1 באפריל, תמי שלח כיבתה את השעון המעורר שהיה מכוון לשש בבוקר. "כבר לא חובה לקום מוקדם", היא מסבירה בחיוך. באותו יום היא סיימה כהונה של תשע שנים כיו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. בלילות המלחמה היא קיבלה עדכונים על חללים והלוויות, לפעמים גם בשתיים בלילה. היא נהגה לקום מוקדם כדי לתאם עם חברי הארגון, אלמנות ויתומים, "מי יגיע לראש־פינה, מי למעלות, מי לבאר־שבע ומי להר הרצל, מכיוון שלא הייתי יכולה להיות בכולם בו־זמנית".
אחרי שתי תקופות כהונה בראשות הארגון, שאליהן התווספה עוד שנה בשל התארכות המלחמה, שלח מתבוננת לאחור, מסכמת את העשייה המרובה ומתפעמת מ־315 האלמנות ו־750 היתומים שנוספו מאז 7 באוקטובר.
"זה דור של גיבורות", היא קובעת, "הן ממש מדהימות. אני מגיעה לבתים ונפעמת מהכוח שלהן. זה דור אחר. כל אחת עם הטלפון והמחשב שלה יודעת לאן לפנות ומה לבקש. יכול להיות שחלק מהן קיבלו את זה כהשראה מהבעלים שלהן, שהם גיבורים אחד אחד. זאת מלחמה אחרת, מלחמה של גיבורות בהמון מובנים. חלק גדול פונו מהבתים שלהן, מהצפון ומהדרום, חלקן שרדו שעות בממ"ד בקיבוצים. אני מעריכה אותן ומורידה בפניהן את הכובע.
"זה דור של גיבורות. כאלמנה ותיקה אני רואה כמה מהר הן נעמדו על הרגליים. הן יודעות לבקש עזרה כדי שיוכלו לגדל את הילדים, וזה מדהים, אני לא ידעתי"
"כאלמנה ותיקה אני רואה כמה מהר הן נעמדו על הרגליים. הן יודעות לבקש עזרה וזה מדהים, אני לא ידעתי. העזרה שהן מבקשות היא כדי שהן יוכלו להיות בבית במאה אחוז ולגדל את הילדים. אנחנו מאמינים שאם נשקיע בילדים כשהם צעירים, המדינה תרוויח מזה והם יהיו לתפארת מדינת ישראל. אם לא נשקיע בילדים של היום, אוי ואבוי לנו. לפעמים אני רואה את הבעיות שמתפרצות אחרי ארבעים שנה אצל היתומים שלא קיבלו עזרה בהתחלה, והיום אנחנו צריכים לעזור להם להתגבר על הקשיים האלה".
יומיים אחרי תחילת המלחמה ציינה תמי חמישים שנה לנפילת בעלה, סא"ל אהוד (אודי) שלח ז"ל, מפקד טייסת מטוסי קרב, במלחמת יום הכיפורים בחזית המצרית. "אני מחוברת לימים הלאומיים האלה, למרות שאנחנו, המשפחות השכולות, חיות את זה כל יום. יום הזיכרון הוא יותר לאומי ופחות אישי. אנחנו לא צריכים יום מיוחד בשביל לזכור. אני אלמנה ותיקה, אצלנו קוראים לזה 'שכול ותיק'".
את הבשורה על הפלת מטוסו של בעלה היא קיבלה בבית הוריה, לשם התפנתה עם שני ילדיה הקטנים. "מכיוון שהייתי נשואה לטייס התגוררנו בבסיס צבאי, והייתי צריכה להתפנות משם בגלל החשש מהפצצה במלחמה. אמרו לי שקשה לדעת מה קרה בדיוק, וזה השאיר לי שביב של תקווה. חשבתי שאולי הוא הספיק לצנוח והמצרים לקחו אותו בשבי. חיכינו שהמצרים יעבירו את הרשימות בסוף המלחמה, וכשהוא לא הופיע בהן הבנו שהוא נהרג. חצי שנה אחר כך המצרים אפשרו לחפש בשטח, ואז מצאו את גופתו והוא הובא לקבורה ראויה בארץ. בגלל זה אני כל כך מבינה מה עובר על האלמנות עכשיו, אלה שפונו מבתיהן וגם אלה שהבעלים שלהן היו נעדרים. יש לנו שתי אלמנות שהגופות של הבעלים שלהן נמצאות בעזה. החטופים בראש מעיינינו, זה מה שכל הזמן בראשנו, יום ולילה. המשפחות שלהם בני בית אצלנו, אנחנו מכירים אותם מקרוב".
הבית השני
"השנה וחצי האחרונות היו הקשות ביותר בעבורי", אומרת שלח בכאב. "כשהצטרפתי לארגון, התפילה שלנו הייתה שלא ייכנסו חברים נוספים, שנטפל רק בשכול הוותיק, באלמנות וביתומים הוותיקים, יש הרבה מה לעזור להם. אבל קרה הנורא מכול והצטרפו לנו אלמנות ויתומים רבים מספור. קיבלתי על עצמי לבקר אותן בבתים בכל הארץ, כולל באזור חברון ושכם, בכל היישובים והחוות. השתדלתי להיות לפחות אצל רובן. באתי לשמוע, לחבק, להיות איתן ולהגיד שמהיום והלאה נהיה בית בשבילן. החסר הענק תמיד ילווה אותן, אבל אנחנו נשתדל להיות ברוב הצמתים שאבא איננו".
ארבעים מאלמנות המלחמה היו בהיריון כאשר בן זוגן נפל. "היינו צריכות ללוות אותן ללידה. שלחנו להן מיילדות, וכל בתי החולים בארץ ידעו שהן עתידות להגיע ושהן צריכות יחס מיוחד. לכל יולדת היו שתי מיילדות מלוות, מלונית להיות בה אחרי הלידה, וגם עזרה בלילות בבית. כל מה שאפשר להיות ולתת, אנחנו שם עבורן. זה תפקידנו. כשאני התאלמנתי לא היה כלום. ההבדל בין מה שהיה פעם למה שיש היום הוא תהומי".
הסיוע שהיה חסר אצלך הוא מה שגרם לך להקדיש את חייך לתחום הזה?
"לא רק זה. גדלתי בבית שהייתה בו נתינה. אימא שלי וחברות שלה כל הזמן עזרו ונתנו. כשגרתי בשיכונים של חיל האוויר, תמיד הייתי בוועד שמארגן ועושה אירועים, וכנראה אחר כך זה הלך לאפיק שראיתי שצריכים אותי בו וששם אני יכולה לתת. בביקוריי אצל האלמנות החדשות הן מספרות לי את הסיפור שלהן ומבקשות לשמוע גם את הסיפור שלי".
סיפורה של תמי מתחיל באסון כבד, אך המשכו מעניק גם תקווה. שנתיים אחרי נפילתו של אודי ז"ל פגשה תמי את בן זוגה, אב לארבעה ששכל את אשתו בנסיבות טרגיות. "הקמתי זוגיות חדשה ובית חדש לילדים שלי. הקדשתי הרבה שנים להקים משני בתים בית אחד, וזה לא היה פשוט. הייתי ילדה קטנה שלקחה על עצמה לגדל בבית ארבעה ילדים של בן זוגי, לצד שני ילדיי. היום אני יכולה לטפוח לעצמי על השכם על כך שבאמת הקמנו משפחה מדהימה. שלוש בנות ושלושה בנים מדהימים. הם גדלו באווירה שיש עוד אימא ואבא נוכחים־נפקדים. הם נמצאים בבית כל הזמן. זו לא אנדרטה עם תמונות על הקירות, אבל מדברים עליהם כל הזמן. עד היום אני מדברת עם אודי, שואלת אותו ומדמיינת מה הוא עונה לי. היום בבוקר הייתי בבית העלמין קצת לשוחח. מדי פעם זה בא".
שלושה מבניה – שניים ביולוגיים ואחד חורג – הפכו לטייסי קרב, וכך גם שני נכדיה. "יש לי שלושה ילדים טייסים, אחד מהם תת־אלוף ושני האחרים סא"לים. לכל אחד מהבנים יש גם בן טייס. אז היום יש לי חמישה טייסי קרב בבית", היא מספרת בגאווה, ונזכרת ברגעים שבהם ילדיה ביקשו ממנה לחתום על טופס ההסכמה לשירות קרבי. "היה לי ברור שאחתום, לערכים האלה חינכנו בבית.
"כשאני מגיעה לאלמנות שרוצות לשמוע את הסיפור הזה, הן חוקרות ושואלות אחרי כמה זמן הכרתי את בעלי ואיך גידלתי את הילדים, הכול לפרטי פרטים. זה מכניס להן המון אור ותקווה, ובדיוק לשם כך אני מגיעה. הן חייבות להמשיך לגדל ילדים בריאים כי זה דור העתיד של מדינת ישראל. בעבר לא קיבלנו שום הדרכה ושום עזרה מהמדינה, כלום. לשמחתי, בחיל האוויר הייתה עזרה ומחלקת נפגעים שטיפלה בי, ויכול להיות שהם נטעו בי יסודות איתנים וחזקים. זה היה הכוח בתקופה הראשונה שהייתי זקוקה מאוד לעזרה, כי הבעל שלי נחשב נעדר המון זמן. כל יום חיפשתי את הכוח לעמוד בזה. המשכתי לגור בבסיס בכל התקופה עד שגופתו נמצאה, וראיתי את הטייסים חוזרים בשבילים לבתיהם ואליי לא הולך אף אחד. אני חושבת על אלה חיימי, שטל בעלה נרצח וגופתו נחטפה לעזה ב־7 באוקטובר, ואחר כך היא ילדה את ילדם הרביעי, ולאחרונה היא חזרה לקיבוץ ניר־יצחק כי זה הבית שלה. היא מחכה בכיליון עיניים להביא אותו לקבורה ראויה".
לא לשכוח את הוותיקות
ארגון אלמנות ויתומי צה"ל מטפל במצטרפים החדשים בעקבות המלחמה הנוכחית, אבל לא זונח את "השכול הוותיק". זו משימה לא פשוטה, אומרת שלח, ומדברת על כך שהבדידות של אלמנות מבוגרות קשה במיוחד. "יש לנו אלמנות ממלחמת השחרור שהן מעל גיל תשעים, שחיות לבד בבית ואנחנו צריכים להיות איתן". כיום הארגון מטפל ב־4,571 אלמנות ו־13,662 יתומים.
"את הפעילות שלי התחלתי בקבוצה שנקראת 'אלמנה למען אלמנה' – אלמנות שהולכות לבקר אלמנות מבוגרות. הלכתי למישהי שהתאלמנה במלחמת השחרור, וביקרתי אותה כל שבוע כדי להפיג את הבדידות. יצאנו לגינה או לבית קפה ודיברנו, קצת להעביר את הזמן. היא חיכתה כל שבוע ליום של הביקור, כי זה נתן לה משמעות. אלמנה אחרת הייתה צריכה טיפולים כימותרפיים, אז לקחתי אותה לבית חולים כל שבוע. לכל אחת יש צרכים אחרים, וצריך להתאים את הליווי. אלה היו המשימות הראשונות שלקחתי על עצמי במשך כמה שנים. היו נשים שלא נזקקו לביקורים בתכיפות כזאת, הן הלכו לבילויים ויצאו מהבית, אבל פעם בכמה חודשים ביררנו מה שלומן. זה נותן הרבה כוח. בזמן הקורונה למשל, כשהיה אסור לצאת, נעזרנו בזום ועשינו התעמלות, הרצאות ובישול".
מעבר לתמיכה פרטנית, שלח הובילה מאבקים לשינוי חקיקה. "הרבה מאוד חוקים נכתבו ב־1950, ובמשך שבעים שנה כמעט לא נגעו בהם", היא אומרת. למשל, אדם שהתייתם מאביו כשהיה בן יותר מ־21 לא נחשב יתום צה"ל, מה שיוצר פער בתוך משפחות. "יש משפחות שהחלל השאיר ארבעה ילדים, שניים מעל גיל 21 שלא נחשבים יתומי צה"ל, ושניים צעירים שכן נחשבים. לא מבינה בכלל איך מישהו הגה את הרעיון ההזוי הזה".
היא נאבקת גם על תמיכה בלימודים ליתומים מעל גיל 30: "הבן שלי התגייס לקורס טיס כמו אבא שלו, והתקדם בתפקידים, עד שבשלב מסוים, כשהוא היה בן שלושים, אמרו לו בצבא 'אתה יכול עכשיו לצאת לתקופת לימודים' אבל משרד הביטחון לא שילם לו כי הוא היה בן שלושים וחודשיים".
לפני 12 שנה היא הובילה שינוי חוק שמאפשר לאלמנות שנישאו מחדש להמשיך לקבל תגמולים. חוקים אחרים, כמו קצבת שארים לאלמנות קבע שנישאו מחדש, עדיין ממתינים לשינוי. "לפני כמה שנים הגיעו במשרד הביטחון למסקנה שיתומי צה"ל מקופחים, והקימו ועדה בראשות השופט בדימוס אליקים רובינשטיין", היא מספרת. הוועדה הגישה המלצות, שר הביטחון בני גנץ אישר אותן, הן הורחבו בתקופת יואב גלנט אך נעצרו על ידי משרד האוצר. "מאז הם הסכימו סוף־סוף, והיום כל החוקים האלו מונחים על שולחן הכנסת".
אור בקצה
שלח מבקשת להעביר מסר לחברי הכנסת ולשרים שמתכננים לפקוד את בתי העלמין והחלקות הצבאיות ביום הזיכרון: "לא להכניס פוליטיקה ליום הזה. אני בכלל נגד נאומים של פוליטיקאים ביום הזיכרון, כי כל מה שהם יגידו זה פוליטיקה. האמת, גם הנוכחות שלהם היא פוליטית. יש חברי כנסת ושרים שהם חברים של משפחות שכולות, אז שיבואו ויעמדו לידן, שיחבקו, שישמעו מה יש לציבור להגיד להם. זה התפקיד שלהם, גם אם זה לא נעים. מי שחייב להגיע, שיסתובב בין הקברים ובין המשפחות השכולות, הם לא צריכים לדבר. שהמשפחות ידברו, שהחברים לנשק ידברו. אם הם מתעקשים לדבר אז שידברו רק על החללים הגיבורים מאותו בית עלמין. שידברו על הגבורה שלהם, מי הם היו. גם על החללים הוותיקים, לא רק על החדשים. כולם גיבורים ולא חסר על מי לדבר.
"היתומים והאלמנות צריכים שיפתחו להם צוהר של אור ושל תקווה, כי ברגעים הקשים האלה הם נמצאים במצב הכי נמוך שיכול להיות. האלמנות קמות על הרגליים מהר מאוד, יש לנו אלמנות מהמלחמה שכבר נישאו. רובן רואות את התקווה. הן רואות שהמנהרה ארוכה אבל בקצה שלה יש אור וזה משמח אותי מאוד. התפעלתי מהעם המדהים שלנו שתומך ומושיט יד איפה שרק אפשר. מרגש לראות איך כולם נותנים יד ותומכים, הלוואי שהעם המדהים שלנו והחיילים הגיבורים שלנו יחזרו בשלום כולם.
"שתי בקשות יש לי, הראשונה: שיחזרו החטופים במהרה – החיים לשיקום והמתים לקבורה ראויה, והשנייה: אני מתפללת שלא יצטרפו לארגוננו חברים נוספים. זו ממשיכה להיות תפילתי, ואני אעזור בכל מקום שאני יכולה כי זה טבוע בי, וזה לא נגמר עם סיום התפקיד הרשמי. אנחנו תפילה שישרור שלום באזורנו, והלוואי שיום אחד יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ואיש תחת גפנו ותחת תאנתו יחיה. זו המדינה שלנו, אין לנו מדינה אחרת".
