כאשר נשמעה אתמול בקיבוץ ניר־עוז צפירת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יעל אדר, אמא של תמיר, בן 38 בהירצחו, עמדה נרעדת מול פינת הישיבה הצמודה למסתור האשפה שבו נפצע ושממנו נחטף. לעיניה הרכיבה משקפי שמש, ועל גופה לבשה חולצת זיכרון שמעוטרת בקעקועים של תמיר.
כבר שנה וחצי היא לא צריכה תזכורת ליום השואה. את הזוועות היא מגלגלת בראשה מדי לילה לפני השינה.
"אני בדרך כלל אסופה ושולטת מאוד, אבל צפירה במקום של תמיר האירה לי את החיסרון שלו, את יום הזיכרון וזה שעוד רגע נעמוד שוב לזכרו", מספרת אדר, "הכול ביחד – הצפירה, המשמעות של יום הזיכרון וזה שכבר שנה וחצי הדגל אצלי הוא בחצי התורן הם אלה שהציפו אצלי את הכול".
אדר מוסיפה ש"כבר שנה וחצי נראה לי תלוש מהמציאות להרים את הדגל אל ראש התורן בסוף יום הזיכרון – גם של האזרחים וגם של החברה בישראל. מבחינתי לא זכינו בעצמאות אם היה יכול לקרות אירוע כזה מטורף בישראל. תמיר נפל בקרב על הבית, נלחם במשך שעתיים וחצי חשוף לחלוטין מול יותר מ־150 מחבלים. הוא היה שם במקום הצבא, והאמין לשווא שהצבא יגיע בכל רגע. כאזרח הוא מילא חלקו בשביל החברה, אלא שהמדינה לא עשתה זאת".
לאדר חשוב להעביר מסר לפני יום העצמאות. "תמיד אומרים שבמותם ציוו לנו את החיים. במותו תמיר ציווה לנו ערבות הדדית, ואם אנחנו לא ממלאים זאת – אין לנו זכות לחגוג את העצמאות. המעבר מיום הזיכרון לחגיגות העצמאות מתאפשר רק בתנאי שמממשים את הערכים שציוו לנו הנופלים שנלחמו על העצמאות".
הבדיחה שהתגשמה
לקיבוץ הגיעו כמה קבוצות תיירים, בניסיון לראות את מה שהראש לא מצליח להבין. "הקיבוץ הפך ליעד תיירותי", צוחקת במרירות מירב טל, חברת הקיבוץ שנחטפה ושוחררה. גופתו של בן זוגה יאיר (יאיא) יעקב, בן 59 בהירצחו, עדיין מוחזקת בידי ארגון הטרור חמאס.
"מצחיק, פעם היינו צריכים להסביר איפה זה נמצא על המפה, אבל היום מסתובבים בקיבוץ יותר תיירים מתושבים. לא מעצבן אותי שהם מסתובבים כאן, להפך. אני רוצה שכולם יראו וידעו מה קרה פה, שיבינו מה עברנו".
לדבריה, "בהתחלה, כשהיו מסיירים ונכנסים אלינו הביתה זה הפריע לי, גם בגלל שליאיא חשובה מאוד הפרטיות שלו, וגם כי היה קשה לי לראות שאנשים יודעים ממש איך הבית נראה. היום כבר לא אכפת לי".
ערב הטבח חגגו מירב ויאיא את יום ההולדת שלו. "זה היה ערב חג, ונהנינו בארוחת הערב עם יין. הוא לבש את הבגדים החגיגיים שקניתי לו, ואמרתי לו: 'עשיתי אותך יותר מדי חתיך, שלא יחטפו לי אותך'. עד היום הבנים שלו כועסים עליי על המשפט הזה. כמה שעות אחר כך פוצצו המחבלים את הבית באמצעות מטען ופרצו אליו, גררו אותי ואת יאיא מהממ"ד וחטפו אותנו לעזה.
"כשבאו התיירים לסייר בבית, הם נחשפו למראה הסוריאליסטי של כוס הקידוש שנשארה על השולחן מהערב הקודם על רקע ההריסות. זה היה חשוב לי שיראו וידעו איך שבתוך שעות בודדות הכול התהפך. הדיסוננס הזה מתעורר אצלי גם כשאני מגיעה לניר־עוז, כי מצד אחד זה מרגיש לי בית, והבית הוא המקום הכי בטוח בעולם. מצד שני יש בי פחד קיומי כשאני מגיעה לכאן, וכל בום שאני שומעת מקפיץ אותי. מפחיד להיות פה, וגם קשה מאוד. קשה ללב להכיל את כל זה".
כבת לניצול שואה, טל לא יכולה להימנע מהתייחסות אל צירוף המקרים. "תמיד היינו יושבים עם אבא שלי ביום הזה ומעבירים אותו ביחד. אי אפשר להאמין שגם אנחנו עברנו סוג של שואה. קשה להאמין שזה קרה לעם שלנו בפעם השנייה.
"כשהייתי ילדה היו לי סיוטים על השואה, ואמא שלי הסבירה לי שכל עוד יש לנו מדינה – אין מצב שתהיה לנו שואה נוספת", היא נזכרת, "זה נתן לי ביטחון למשך שנים. היום כבר אין לי ביטחון בכלום. ההרגשה שההיסטוריה חוזרת קשה. אבל כמו אז גם היום: התקווה עוד לא אבדה לנו, ואנחנו צריכים להמשיך לחיות".
מחקו את הוריי. נותרתי תלושה
בר גודארד ניצלה מהטבח בקיבוץ בארי יחד עם בעלה ובתה, שהייתה בת פחות משלוש. היא הייתה אז בהריון מתקדם. הוריה, שהבית שלהם ממוקם בכניסה לקיבוץ, היו הראשונים שנפגעו מהמחבלים.
"אנחנו נמצאות מול הטרסה שמאחוריה התחבאה אמא שלי במשך שש שעות, אחרי שרצחו את אבא שלי וחטפו את גופתו. האדמה שעליה אנחנו יושבות ספוגה בדם, והנורא מכול קרה עליה – רצחו עליה את האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. כשיצאנו מהממ"ד, ידעתי שאני יוצאת לחיים אחרים, אבל אני לא ידעתי עדיין אילו חיים יהיו לי.
"כשהתגלה לי שאני ואחיי שרדנו, ידעתי בלב שלם שההורים שלי היו חותמים על ה'חוזה' הזה שוב – שהם ימותו כדי שאנחנו נשרוד. הם היו הקו הראשון למחבלים, אחים שלי ואני גרים יותר בעומק הקיבוץ. אני יודעת שמה שהם חשבו לעצמם לפני שהם נרצחו היה 'רק שהילדים יהיו בסדר'. זה מה שמחזיק אותי היום, שהצוואה הזו מתקיימת".
כאשר גודארד ביקרה אתמול בבית הוריה השרוף, היא ביקשה שאראה "מיצג" אקראי שמבטא את החיבור בין העבר להווה: קופסה ובה ערמת נעליים שנמצאת בינות להריסות. "אין יותר 'שואה' מזה. אבא שלי נקרא על שם האח של סבתא שלי, שנרצח בשואה. אילו סבתא שלי הייתה יודעת שגם הבן שלה נרצח רק בגלל שהוא יהודי, שאחרי שמונים שנה שוב רצחו יהודים רק בגלל שהם יהודים – אני חושבת שהלב שלה היה נשבר לרסיסים.
"אחת התחושות שמלוות אותי היום היא התלישות. בדיוק לפני כמה ימים הבת שלי ביקשה לראות תמונה שלי כשהייתי בגיל שלה, והבנתי שאין לי שום תמונת ילדות, שהכול נשרף", מבכה גודארד, "התחושה הקשה היא שמחקו את ההורים שלי מעל פני האדמה, שמחו אותם ואת כל הזיכרונות מהם יחד עם הבית שלהם. אפילו הדבר הכי בסיסי, קבר לאבא שלי, אין לנו היום".
המחשבות נודדות לחלל שחור
נירה שרעבי היא אשתו של יוסי שרעבי ז"ל, שגופתו מוחזקת עדיין בעזה. היא גם גיסתו של אלי שרעבי מקיבוץ בארי, ששוחרר מהשבי.
היום אין לה אפילו הריסות של בית לחזור אליהן. הבית נשרף כולו, והקיבוץ הרס אותו לפני כחמישה חודשים.
"אמרו לי לקחת כל מיני חפצים כדי שיהיו לי למזכרת", מספרת נירה, "אבל לא רציתי דבר מהבית הזה. משהו בחיבור מחדש לכאב הזה היה קשה לי.
"ביום שהייתי כאן וראיתי שהורסים את הבית, פרצתי בבכי תמרורים על החיים שהיו לי ושלא יחזרו, על הזיכרונות שעוד לא הספקתי לעבד, על כך שלא נשארו לי שום חפצים פיזיים כזיכרון מיוסי. אבל היום, כשאני מסתכלת על השטח הריק שהיה בעבר בית, אני לא מרגישה דבר. זה סתם חלל ריק שאני לא יודעת איך להתייחס אליו. זה כמו הצפירה בשואה – שאני עומדת והמחשבות שלי נודדות לחלל שחור. על מי אני עומדת? על 6 המיליון שאינם או על השואה האישית שלי? כמה עצבות יכולה להתנקז לצליל אחד בן דקה אחת?
"אני אומנם נמצאת לבד עם עצמי והכאב, אבל אני קמה בבוקר ואני נושמת, ואני מסתכלת על הבנות שלי שעומדות על הרגליים ומנסות לעטוף את עצמן במעין שגרה מדומה. הנחמה שלי היא שהתקווה עדיין מלווה אותי".
