מאות מכוניות בעלות לוחית רישוי פלסטינית חנו גם השבוע בצפיפות סמוך לשער הכניסה האחורי של אזור התעשייה ברקן. בבוקר יום ראשון רצח כאן ביריות מחבל שעבד במקום את קים לבנגרונד־יחזקאל ואת זיו חג'בי, ופצע עובדת נוספת.
הפיגוע האכזרי הפנה זרקור אל אזורי התעשייה הגדולים ביהודה ושומרון ואל צימוד האוכלוסיות הבלתי שגרתי המתרחש בהם, על כל מורכבותו. צריך לומר: הרעיון שעמד בבסיס הקמת אזורי התעשייה לא היה דווקא הדו־קיום שדובר בו רבות השבוע. הכוח המניע היה רצון ליצור מקומות עבודה קרובים ונגישים לאוכלוסייה הישראלית. הדו־קיום הגיע אחר כך, כתוצר נלווה.
בני קצובר, שכיהן כראש המועצה האזורית שומרון בעת הקמת אזור התעשייה ברקן, משחזר: "הייתה לנו תוכנית ראשונית בשם 'יש', שהובילו אותה חנן פורת ואורי אליצור זיכרונם לברכה, יחד עם חברים נוספים. היא כללה תכנון של 310 יישובים עם מאות אלפי תושבים. בתחום התעסוקה דובר על אזורי תעשייה גדולים יותר שיוקמו לצד אזורי מלאכה קטנים ביישובים עצמם, כדי שהם לא יינטשו מגברים במשך שעות היום.
"בסביבות 1980 התחלנו לגלגל את העניינים באופן מעשי להקמת אזור תעשייה בברקן. אותר שטח של אדמות מדינה ממערב לאריאל, והתחלנו בדיונים עם הרשויות. אחד המובילים הגדולים בסיוע לנו היה אורי בר־און ז"ל, שהיה עוזר לענייני התיישבות של שר הביטחון דאז אריאל שרון. בעצה אחת נבחר שטח די גדול של אדמות מדינה, שהיה נראה מתאים לתעשייה. השיקול המרכזי היה העובדה שהוא נמצא במרחק של כחצי שעה נסיעה ממרכז הארץ, וגם במרחק של חצי שעה מגב ההר. כדי להתגבר על בעיה פסיכולוגית של המשקיעים, התעשיינים הראשונים, להגיע לאזור תעשייה שעומד לבדו, החלטנו להפריש שטח סמוך להקמת יישוב, כדי לעזור בשכנוע היזמים".
אברהם אשרי, שהיה מנכ"ל משרד התעשייה והמסחר, אישר את המנה הראשונה של פיתוח קרקע לטובת תעשייה. "זו הייתה חגיגה גדולה. את התנופה נתן בגל השני אריאל שרון. גם גדעון פת סייע. ב־92', שר המסחר והתעשייה היה רן כהן ממרצ, ולזכותו ייאמר שלא הפריע", אומר קצובר בחיוך.
אזור התעשייה בברקן החל לפעול בתחילת שנות השמונים. "חיפשנו בכל הארץ משקיעים רציניים שיגיעו ויקימו מפעלים", נזכר קצובר. מאבקים בירוקרטיים לא חסרו מהרגע הראשון, עם רשויות המדינה וגם עם רשויות התיישבותיות שכנות דוגמת העיר הצעירה דאז אריאל, שטענה כי אזור התעשייה צריך להיות בתחומה ולא בתחום המועצה האזורית שומרון. כיום שוכן אזור התעשייה הגדול 'אריאל' מול אזור התעשייה ברקן.
גידי חובב, יועץ ותיק לתעשייה וליזמים, מלווה גם הוא את התעשייה ביו"ש מצעדיה הראשונים. "ההתחלה הייתה יחד עם החטיבה להתיישבות. באותם ימים ניסינו לדחוף שבכל יישוב תהיה חלקה עם שניים־שלושה מבנים, שיהיו אזור מלאכה. מדובר היה במבנים לא גדולים, מחולקים לתאים שאפשר לקלוט בהם תעסוקה כמו נגריות ומפעלים קטנים. במקומות מסוימים זה הצליח יותר, ויש מפעלים שעדיין קיימים ופועלים בהם ועד היום, ובמקומות אחרים זה פחות הצליח. באלון־מורה, למשל, אני זוכר שהתעריף לשכר דירה במבנה תעשייה היה חצי דולר למטר".
ומתי החל רעיון הדו־קיום שמגולם היום באזורי התעשייה?
"תמיד האמנתי בשיתוף פעולה עם השכנים. בנימין בן־אליעזר, פואד, אמר לנו שאדם פלסטיני אחד שעובד בברקן מפרנס 40 איש. השבוע שמעתי את העובדים הערבים בברקן מדברים על 'הפסיכופת ההוא' שביצע את המעשה. רובם ממש לא הוא".
מה בכל זאת קשה יותר לתעשיין ביו"ש בהשוואה לעמיתיו בתוך הקו הירוק, אני שואלת את חובב, והוא לא ממהר לענות. דיבור על בעיות זה לא טוב לעסקים, הוא מסביר. קשיי מימון תמיד היו, משום שהמערכת הבנקאית חובבת היציבות איננה ששה להעניק אשראי למפעלים במקומות שעלולים אולי להיעקר ממקומם בעתיד. היו גם הבטחות שלטוניות שיישומן בושש לבוא, וחרמות שונים בעולם נגד סחורה מיהודה ושומרון. "אבל החיים וההצלחות ברוך השם מראים שלכל דבר יש פתרון. הבנקים רואים את ההצלחות, ומממנים. רוב היצואנים מצליחים להגדיל את הייצוא, כולל פתרון למיסוי הנוסף המוטל באיחוד האירופי. ברוב אזורי התעשייה הביקוש גדול מההיצע".
המשקיעים עומדים בתור
על פי נתוני מועצת יש"ע, ברחבי יהודה ושומרון (כולל בקעת הירדן) פועלים 14 אזורי תעשייה ומפעלי חקלאות הכוללים 788 מפעלים ועסקים, המעסיקים בסך הכול כ־17 אלף עובדים במגוון תחומים – 11 אלף מהם ערבים תושבי האזור והרשות הפלסטינית.
לפי נתוני הלמ"ס הפלסטינית, עובדים אלו משתכרים סכום הגבוה פי שניים או שלושה מהמשכורת הממוצעת בציבור הפלסטיני, וזוכים לתנאים סוציאליים מלאים. במועצת יש"ע מעריכים כי "בהתחשב במבנה החברה הערבית, המבוסס על משפחות רחבות ('חמולות'), ניתן להניח כי כל עובד כזה מפרנס כשלוש משפחות הקרובות לו. בהתחשב בגודל המשפחה הממוצעת, ניתן לשער כי בפועלי התעשיות ביו"ש תלויים כלכלית יותר מ־100 אלף איש".
מלבד זאת, סביב אזורי התעשייה הללו פורחת תעשייה משנית של הסעות, הובלה, אספקה, ציוד ושירותים, וכך נוצר מעגל שני של אוכלוסייה רחבה מאוד המתפרנסת מהתעשייה ביו"ש. דוגמה לכך ניתנה רק לאחרונה, עם העתקתו של מפעל גדול מאזור התעשייה בברקן אל תחומי הקו הירוק: בעוד שעובדי המפעל היהודים המשיכו לעבוד במפעל במיקומו החדש, תשעים עובדיו הערבים מהכפרים הסמוכים איבדו באחת את מקום עבודתם.
בעיני קצובר, העובדה שעד היום לא קרתה אלימות לאומנית רצחנית כמו זו שהתרחשה השבוע היא נס. "האמת היא שלא באמת הופתעתי. העבודה במפעלים אמנם מייצגת אינטרס חזק של החברה הערבית לשמור על מקומות העבודה, והם לא רוצים לכרות את הענף שהם יושבים עליו – אבל בחברה הערבית יש גם קיצונים שההיגיון לא משחק אצלם תפקיד. זה היה רק עניין של זמן עד שאיזה קנאי יעשה מעשה".
למרות זאת, הוא סבור כי מהלך העבודה לא ייפגע. "בטווח הקצר זה לא יפריע. פעולות בודדות בדרך כלל לא משפיעות. אם זה חלילה יהפוך לתופעה, זה עלול כן להשפיע". למרבה הציניות והצער, העוסקים במלאכה מודים כי המכשלות הבירוקרטיות לאורך הדרך הפריעו להתפתחות התעשייה ביו"ש יותר מהפרעה כלשהי שעלולה להיגרם בעקבות הרצח האחרון.
שטח אזור התעשייה ברקן שייך כאמור מבחינה מוניציפלית למועצה האזורית שומרון, וגם משרדי המועצה שוכנים בו. ראש המועצה יוסי דגן נכנס אל משרד מפעל 'אלון' שבו התרחש הטבח, זמן לא רב לאחר שהמחבל נמלט משם.
"מדובר באזור התעשייה הכי גדול ביו"ש. יש בו יותר מ־8,000 פועלים, כמחציתם ישראלים ומחציתם תושבי הרשות הפלסטינית", אומר לנו השבוע דגן. "האזור הוא יצואן מצטיין שמייצא במאות מיליונים לשנה, לא רק לארה"ב ואירופה אלא גם למדינות ערב. אזור התעשייה ברקן עומד בחזית. כבר עשר שנים שארגוני ה־BDS, ארגוני החרמות למיניהם, מציבים אותו כמטרה. ניסו לקחת אותו כמודל שאפשר להילחם בו ולהפיל אותו, וברוך השם לא רק שלא הצליחו, אלא שיש היום מפעלים שעומדים בתור כדי להיכנס אליו".
לדבריו, הפופולריות טמונה "במיקום, במעטפת של איכות הסביבה שמקפידים עליה, ובכלל, יש לו היום שם טוב. המחשבה שזה נמצא מעבר להרי החושך כבר נעלמה".
שני הנרצחים בפיגוע השבוע התגוררו בראש־העין ובראשון־לציון. דגן אומר כי זה לא עניין יוצא דופן. "ברקן נהיה אבן שואבת לאנשים משני צידי הקו הירוק. באים לעבוד בו לא רק מהשומרון, אלא מכל אזור המרכז וגם מירושלים. נוצר כאן מנוע כלכלי חזק מאוד להתיישבות, וגם מנוע שעוקף את הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית כל עניינה הוא לייצר שנאה וטרור, ואילו הערבים שעובדים באזור התעשייה ברקן מכירים יהודים בצורה בלתי אמצעית – לא דרך הטפות או הכפשות של אבו־מאזן".
לדברי ראש המועצה, "יש כאן ציר עוקף למסרים שהרשות הפלסטינית מנסה לייצר. לא סתם ראינו שהרשות הפלסטינית חוקקה חוק רשמי שאוסר על ערבים המתגוררים בתחומה להיכנס לאזורי התעשייה. התושבים שלהם פשוט צפצפו על החוק הזה, כי החיים חזקים יותר מהפוליטיקה והטרור. רק לפני חודש עשינו כנס עם חברי הפרלמנט האירופי, והבאנו ערבים משטחי הרש"פ שדיברו על כך שאזורי התעשייה הללו טובים להם. כלומר, האזורים האלה הם היום אנטיתזה לטרור של הרשות".
דגן מדגיש: "אזור התעשייה הזה הוא חלק מהעשייה הציונית. אנחנו צריכים לא רק לא להיחלש בתחום הזה, אלא להעצים אותו. פניתי השבוע ללשכת ראש הממשלה וביקשתי שיכריז על הקמת אזור תעשייה חדש בשומרון. כבר שנה וחצי לא מוקמים אזורי תעשייה חדשים. כשנכנסתי למשרדים עם קציני צה"ל הבכירים וראיתי את קים, הנרצחת, כשידיה אזוקות, אמרתי לעצמי – איזה פחדן שפל ועלוב המחבל הזה שפחד מאישה צעירה ועדינה, אם לתינוק, וקשר אותה לפני שירה בה. מול הטרור הפחדני הזה אנחנו צריכים לעשות מעשים שיוסיפו אומץ. כולל להפסיק עם הרדיפה הזאת בפינצטה שנעשית בימים האחרונים אחרי המחבל" (נכון למועד כתיבת השורות, הוא טרם נתפס).
ראש המועצה אינו מסתיר את הביקורת שלו על מדיניות ישראל כלפי הטרור: "אנחנו סומכים לחלוטין על צה"ל ומערכת הביטחון, ואני יודע שהם עובדים חזק מאוד לתפוס אותו, אבל הגישה הכוללת היא בלתי מובנת. אני לא מכיר מדינה שמתקיימים בה אירועי טרור, והמרדף מתקיים אחרי אדם בודד שביצע ספציפית את המעשה וזהו. הפעילות צריכה להיות נגד כל המערכת. צריך להכות בכל מי ששלח אותו. ודאי ברשות הפלסטינית, שגם מסיתה וגם מממנת. הרי אם לא יהרגו אותו, צפויה לו משכורת עתק לכל החיים מכיוון שרצח יהודים".
בשנים האחרונות הפך אזור התעשייה ברקן לאחד ממוקדי ההסברה של המועצה האזורית שומרון, וכתוצאה מכך, גם אלמנט הסברה לאומי. "היום זה בהחלט אחד מנכסי ההסברה של מדינת ישראל", סבור דגן. "הכלי האפקטיבי ביותר של המאבק מול החרמות והרשות הפלסטינית הוא חלון הראווה שמציג אזור התעשייה ברקן. השר גלעד ארדן נתן לנו תקציב מהמשרד לנושאים אסטרטגיים כדי לעשות הסברה שחלק ממנה היא ביקור בברקן. בכל שבוע אנחנו מארחים כאן אנשים".
תמיד היית אומר לאורחים הללו שיהודים וערבים עובדים כאן בצוותא ולא קורה כלום. ועכשיו מה?
"עכשיו אני חושב שקרה כאן פיגוע נורא, שמעבר לברבריות ולרצחנות של המבצע ושל שולחיו, מבטא ניסיון ברור לפגוע בהתיישבות ובתעשייה שהיא תמיד חלק מההתיישבות. אבל אנחנו נמשיך ונתחזק, גם בבנייה וגם בתעשייה". 
