לא פחות מחמישה דוברי שמאל הופיעו בכנס קהלת השנתי שהתקיים בשבוע החולף, ושעסק בחוק הלאום. ראוי לציין את הנתון הזה אגב התלונות על תרבות השיח בישראל, המחנאות וההתלהמות. הימין האינטלקטואלי מקשיב גם מקשיב למבקריו ולמגדפיו. הקהל שגדש את האודיטוריום במרכז מורשת בגין ישב ושמע את חרפתו בקשב ובאיפוק מרשימים, אפילו כאשר ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין האשים את הימין ב"הצעת פתרונות קסם פופוליסטים לבעיות הרות גורל", ב"חקיקת חוק יסוד במחטף ללא דיון רציני" (שנמשך "רק" שמונה שנים; י"י), ב"ביטול הקשר בין יהודית לדמוקרטית", וב"שמיטת הבסיס המוסרי של התנועה הציונית".
ברשותכם אתמקד בנאומה של דוברת שמאל אחרת, פרופ' גילה שטופלר מהמרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת־גן. לאחר שהקדימה והזהירה שדבריה "יוסיפו לאווירה הטעונה", שטחה שטופלר בטון קודר כתב אישום קשה מנקודת מבטה על הידרדרות הדמוקרטיה הישראלית. מה שהפתיע אותי היה שהקשבתי לדבריה, הסכמתי עם רוב הנתונים, רק שלא הבנתי מה בדיוק הבעיה. הנה קטעים ערוכים מדבריה, עם הערות שלי בסוגריים:
"על פי מדדי הדמוקרטיה, ישראל היא לכאורה דמוקרטיה ליברלית יציבה. אלא שלדעתי ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה ליברלית באמת, אלא בעלת מבנה חוקתי סמי־דמוקרטי. למה? כי היא לא מחויבת חד־משמעית לעקרונות הליברליים אלא מאזנת בינם לבין ערכים אחרים, כמו האופי הלאומי היהודי. לדוגמה: היחס לערביי ישראל – בעיקר בתחום הקרקעות, סוגיות דת ומדינה, העובדה שנישואין וקידושין נעשים על פי דין דתי מפלה, והכיבוש" (תרגום: ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מאזנת את ערכי הליברליזם עם ערכים כמו גאולת הארץ, חיזוק המשפחה היהודית, והבחנה בין זכויות פרט של מיעוטים לזכויות קולקטיביות. איפה הבעיה?).
הלאה: "חוק הלאום לא שינה את האופי הסמי־ליברלי של המבנה החוקתי הישראלי. בית המשפט העליון עדיין לא אמר את דברו בנוגע לפרשנות החוק, אולם הוא לא יבטל זכויות אדם. כפי שחוקי היסוד של 1992 לא שינו את החלקים הלא־ליברליים בחוק הישראלי, בגלל 'שמירת הדינים'. המהפכה החיובית שעליה בישרו לא שיפרה את מצב הפלסטינים בשטחים הכבושים. יחד עם זאת, אני טוענת שבהקשר רחב יותר חוק הלאום נועד להכשיר את הקרקע לסיפוח השטחים. צריך לראות אותו יחד עם כל מהלכי החקיקה מהשנים האחרונות" (נו, הלוואי).
עד כאן הכול בסדר. כמו ששר אהוד בנאי, את מה שאני רואה לבן אתה רואה שחור. הימין, יחד עם רוב השמאל הציוני, רואה באיזון שבין יהודית לדמוקרטית את המצב הראוי. השמאל הפרוגרסיבי רוצה מדינת כל אזרחיה, ורואה בכל ביטוי לאומי אסון.
אלא שכאן עשתה שטופלר קפיצה אדירה, והשוותה את תפיסת העולם של הימין בישראל לתפיסתו של קרל שמיט, אותו תיארה באופן לקוני כ"משפטן שנוי במחלוקת". שיטוט קצר בוויקיפדיה גילה לי שמדובר במשפטן גרמני שתמך בנאציזם ושביסס את תפיסת השלטון האבסולוטי של הפיהרר.
"בלב הטיעון של שמיט", ביארה שטופלר, "עומדת הביקורת על הניטרליות של החוקתיות הליברלית. היא חסרת תוכן מהותי, מחויבות מוסרית וכושר עמידה. בליבו של הפוליטי (הראוי) צריכה להיות הבחנה בין עמית לאויב. גם עקרון שלטון החוק הוא מדומה וצבוע, כי החוק מיושם על ידי בעלי השררה, ובמצב חירום – שתמיד מגיע – שלטון החוק מתמוטט בפני בעלי השררה. הם יקבעו מי עמית ומי אויב, ויכניעו את האחרון. דמוקרטיה אמיתית יכולה להתקיים רק בקבוצה הומוגנית של אנשים עם אותה זהות, דת ומוצא אתני, ולכן יש סתירה עמוקה בין דמוקרטיה לחוקה ליברלית מכילה וניטרלית".
מהר מאוד עברה שופלר מהמשל לנמשל, ו"זיהתה תהליכים": "יש קווי דמיון בין שמיט לישראל. ישראל איננה דמוקרטיה ליברלית. המאפיינים הליברליים שלה מהווים לדעת השלטון סכנה למדינה, וצריך לבטלם. השרה שקד הציעה לשנות את נקודת האיזון שבין ה'יהודית' ל'דמוקרטית'. חוק הלאום נותן עדיפות להתיישבות יהודית ומבטל את מעמד השפה הערבית. המילה שוויון לא מופיעה בחוק הלאום, כי מתן שוויון אוניברסלי מנוגד להבחנה בין עמית לאויב ומחליש את הזהות הקולקטיבית של הרוב היהודי. הזהות קשורה גם לאדמה, ורבים בממשלה רואים בסיפוח השטחים מטרה מרכזית".
שטופלר מזהירה את השמאלנים: "מהלכי החקיקה לא מותירים ספק באשר לתכלית חוק הלאום: לא רק הפלסטינים מפריעים לקולקטיב היהודי, גם היהודים הליברלים שסבורים שישראל צריכה להיות ליברלית. גם הם מסומנים כאויבים המפריעים לגיבוש הרוב הלאומי".
זו לא פעם ראשונה שאני נתקל בדברים מעין אלה. בעיניי, אלו הרגעים המייאשים בשיח עם אנשי שמאל. אתה יכול להבין את החששות שלהם, אבל בשלב מסוים אתה אומר לעצמך "הם לא פה איתנו".
מי שענה לה יפה היה ד"ר אביעד בקשי מפורום קהלת: "את לוקחת את שנאת הזר הקשה במשנה של הוגה נאצי, ואת הביטול המוחלט של זכויות האדם במשפט האפל, ומשווה אותו לסעיפי חוק כמו 'עברית היא שפתה של המדינה' או 'המדינה תעודד התיישבות עברית'? אני מאוד מתקשה לראות פה רצף כלשהו. יש ויכוח על היחס שבין יהודית לדמוקרטית, יש ויכוח על המשקל של הלאום היהודי בחוקה הישראלית. להגיד שבגלל שהנאציזם היה בקצה הלאומי אז כל ישראלי לאומי הוא נאצי, זה בדיוק כמו להגיד שהנאציזם היה בקצה החילוני ולכן כל חילוני קרוב לנאציזם".
