בסוף שנות ה־90 הגיעה ש"ס לשיא כוחה, ופירקה באחת שתי תחזיות מקובלות: מפלגה מזרחית לא תאריך ימים, ומפלגה חרדית לא תוכל להיבנות על קולות לא־חרדיים. עיתונאים, חוקרים ומשקיפים של החברה הישראלית החלו לתעד במרץ את סיפורה של התנועה שקמה עשור וחצי קודם לכן, והטביעה חותם בחברה ובפוליטיקה בישראל.
"המעיין המתגבר", קרא העיתונאי אריה כספי לספרו שיצא ב־1998, ורינו צרור עקב בסרטו אחר מי שכינה "ילדי המהפכה". בין לבין, בעקבות בחירות 1999 שבהן זכתה ש"ס ב־17 מנדטים, נערך באוניברסיטת תל־אביב כנס אקדמי ראשון מסוגו על התנועה שעוררה סקרנות לצד חוסר מנוחה ניכר מצידן של האליטות הישראליות. "ש"ס – אתגר הישראליות", היתה כותרתו של קובץ מאמרים שפורסם על רקע אותו הישג. כמו חיבורים אחרים, הוא ניסה לפענח את תנועת ההמונים שקמה בלב הישראליות ושהצליחה להיות אופוזיציונית ושלטונית, חרדית ומזרחית גם יחד. גם היום ממשיך סיפור הקמתה של ש"ס לרתק רבים, למשל דרך הסרט "הבלתי רשמיים" על ימיה הראשונים.
אלא שהזמן חלף, והתנועה המאתגרת הפכה מאותגרת. ב־2018, חמש שנים מאז פטירת מנהיגה הרוחני, עם שבעה מנדטים בלבד בכנסת, מדשדשת ש"ס ברחוב ומקרטעת בסקרים עד כדי התחככות מתמדת באחוז החסימה; עם שורה של משברים ומאבקים מבית ומחוץ, עולות כעת השאלות כיצד תוכל המפלגה להשתקם, והאם בעצם סיימה את תפקידה ההיסטורי.
הצלחנו מדי
על פי רבים, כולל מקרב אנשי ש"ס, המשברים הנוכחיים הם תולדה של הסתלקות הרב עובדיה יוסף ז"ל, שהיום מציינים חמש שנים לפטירתו. מייסד התנועה, שבנה וטיפח זהות חרדית אצל מזרחים וזהות מזרחית אצל ישראלים; הפוסק והמנהיג הפוליטי שהיה לסמל מוכר בכל בית ישראלי (גם אם לא אהוד בכל בית), שהיה ה"גדול" הספרדי שאין שני לו – הותיר בהסתלקותו חלל שלא ניתן למלא. ובכל זאת, אנחנו מבקשים לראות בפטירת הרב עובדיה עניין סמלי בעיקרו, שהאיץ סדרה של תהליכים שמכרסמים בכוחה של ש"ס כבר קרוב לעשור.
אחד התהליכים המרכזיים נוגע לזהות. בש"ס תמיד שימשו במקביל זהויות כלאיים – חרדיות עם ישראליות, אליטיזם ועממיות, מחויבות אידיאולוגית לא מתפשרת יחד עם נאמנות קהילתית ומשפחתית, דאגה לחלש באשר הוא מול דאגה לחרדי באשר הוא. הזהויות הללו יצרו מתח יסודי, ודומה שכעת המתח הולך ומוכרע.
ניכר כי ההנהגה החרדית־מזרחית רואה את עתידה בין חומות החברה החרדית ונוטשת את שאיפות העבר להוביל את החברה הישראלית. את החרדיות המזרחית אפשר לתאר כעת כענף אתני בתוך החרדיות, ולא עוד בתוך הישראליות הרחבה. בהמשך לכך, ההנהגה החרדית־מזרחית הופכת מהנהגה מהפכנית, לפחות בעיני עצמה, דהיינו כזו החותרת להתרחבות ולהשפעה כלפי חוץ, להנהגה ריאקציונית, הנאבקת על שימור הקיים ועל העברת נכסיה לדור הבא.
יש שלל מוקדים לבלימת המהפכה הש"סניקית, שאותן אנחנו מונים בספרנו "באין רועה", וכאן נזכיר אחדים מהם.
הראשון נקשר במפעל שש"ס פרסה עליו חסות ודווקא שגשגה בו מאוד – תנועת התשובה. תנועה זו פנתה לציבור המזרחי בפריפריה הישראלית – בשכונות מצוקה בערים, במושבים בנגב ובגליל, בעיירות הפיתוח – והצליחה לאורך שנות ה־80 וה־90 להקים קהילות מקומיות רבות של חוזרים בתשובה ושל "מתחזקים", שבהן הופיעה הנהגה רבנית מחוץ למרחבים החרדיים. במשך השנים הפכו הקהילות הללו חרדיות לכל דבר, כלומר יותר הומוגניות ופחות פתוחות לקהלים חדשים. רבניהן הלכו והתמסדו, והחלו לחתור למשרות רבניות רמות יותר, למשל בישיבות חרדיות־ספרדיות, או בתוך הרבנות הראשית שאף היא הפכה חרדית. מצד אחד, התהליך הזה אישר את הצלחת ש"ס בתוך המרחב החרדי ומילא את השאיפה שהציב הרב עובדיה למנות רבנים ודיינים "משלנו". מאידך גיסא – הדבר בא על חשבון תנועת "הקירוב", או "זיכוי הרבים", שגם אותה הרב עובדיה החשיב, ואף ראה בה סלע קיומה ש"ס. בשל האמביוולנטיות הזאת, בחלק מהמקומות הלך והתרופף הקשר של הקהילות המתחרדות עם ש"ס הרשמית ונדרש לתחזוקה מחודשת.
רוצים להשתלב
מוקד שני ומשמעותי, שיש בו כדי להשלים את הראשון, טבוע בקהל היעד הרחב של ש"ס שאף הוא לא קפא על שמריו. בשני העשורים האחרונים הלך והשתקם המעמד הבינוני המזרחי שפחות שש לקבל על עצמו את התיאולוגיה שהניעה את ש"ס. התיאולוגיה הזאת גרסה כי מול הפירמידה החומרית המערבית, האחראית בין היתר לפערים המעמדיים בין אשכנזים למזרחים בישראל, יש להציב פירמידה רוחנית בדמות חברת הלומדים החרדית. היו רבים שקיבלו את התזה הזאת, בין שבהצבעה בלתי־מחייבת לש"ס בקלפי לעת בחירות, ובין שבאימוץ אורח חיים כולל שלעיתים גזר גם הידחקות אל שולי המחנה החרדי. אבל בסופו של דבר חלקים גדולים מהמזרחים העדיפו – ומעדיפים – סדר יום מודרני ופרוגרסיבי: לא תרבות־נגד הפועלת בשם אידיאולוגיה אולטרה־אורתודוקסית אלא שותפות חברתית במרכז החברתי תוך אימוץ השיח הלאומי שלו.
גישה זו החזירה בוחרים רבים מש"ס אל חיק הליכוד ואף אל העבודה, ובהמשך הובילה רבים לתמוך במפלגות כמו כולנו ויש עתיד. גם אם מפלגות אלה רואות במפלגות החרדיות שותפות קואליציוניות אפשריות, הן מציעות לציבור הרחב הנגשה להשכלה גבוהה ולא לישיבות החרדיות. המעמד הבינוני המזרחי הוא כיום קהל פוטנציאלי למפלגות בעלות סדר יום לאומי וליברלי, יותר מאשר של אלה הפועלות בשם פוליטיקה של זהויות כמו ש"ס וישראל ביתנו. במושגים פוליטיים, המזרחיות של אריה דרעי מאותגרת כיום בידי המזרחיות של משה כחלון ושל אורלי לוי־אבקסיס.
אתגר שלישי, שמביא אף הוא לאובדן קולות, הוא הימין הלאומי הדתי או הדתי־לאומי. בספרנו אנחנו מפרטים את נקודות השבר והפיצול בעולם הרבני־ספרדי, ואת האופוזיציה הרבנית למועצת חכמי התורה של ימינו. אחד מהם הוא הרב מאיר מאזוז, פטרונו של אלי ישי ומפלגת "יחד" שבבחירות 2015 כמעט הצליחה להעפיל לכנסת (עם שלושה אחוזים מכלל הקולות הכשרים), ועדיין לא הרימה ידיים מהאפשרות להתמודד שנית. לרב מאזוז תמיד הייתה גישה עצמאית בענייני הלכה והנהגה, אך לענייננו חשוב לציין את החידוש הפוליטי שהוא מציע – ימניות חרדית. זו כללה בבחירות הקודמות ברית עם חוגי ישיבת "הר המור" ועם מפלגת הימין הקיצוני "עוצמה יהודית".
'יחד' קמה על בסיס ההנחה, הסבירה בהחלט, שבחלקים נרחבים בציבור החרדי התבססה השקפת עולם ניצית בכל היבט של החיים – ביטחוני, מדיני ואזרחי (למשל כלפי מהגרי העבודה המבקשים להתאזרח בישראל). כפי שגם עולה מסקרים וממחקרים, חרדים רבים עשויים להזדהות יותר עם עמדות ניציות (למשל אלה שמביע כיום אלי ישי), מאשר עם עמדות פשרניות (למשל אלה שהביע בעבר הרב עובדיה למסירת שטחים תמורת שלום). גם אם 'יחד' תחלוף מן העולם, אנחנו סבורים כי בעתיד ייתכנו שיתופי פעולה נוספים בין חרדים־מבית שאימצו את האידיאולוגיה הלאומית ובין חרדים לאומיים מהמחנה הדתי־לאומי, וחיבורים כאלה עשויים לבוא על חשבונה של ש"ס.
כל זה לא מנותק ממוקד רביעי – היחסים המורכבים בין החרדיות המזרחית ולציונות הדתית, שמאז ומתמיד מאופיינים בדה־לגיטימציה הדדית, בעיקר במישור הדתי. בשנים האחרונות אופיינה הדה־לגיטימציה למשל בעימותים סביב שירותי הדת בישראל, אבל נוספו לכך מוקדים נוספים, כמו הניסיונות הגוברים של הציונות הדתית והבית היהודי לאתגר את ש"ס במקומות שבהם המפלגה הספרדית מצאה בעבר את כוחה וזהותה. שתי דוגמאות הן פעילותם הענפה של הגרעינים התורניים בפריפריה, והחלטת יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט לפעול לתיקון העיוותים בלימודי ההיסטוריה והספרות של יהודי המזרח במערכת החינוך הממלכתית, וזאת כהמלצת הוועדה שמינה בראשות המשורר ארז ביטון.
לסיכום, השחיקה בכוחה של ש"ס לא החלה בשל אירוע סמלי או אישי כזה או אחר. היא לא החלה בפטירתו של הרב עובדיה יוסף וגם לא בקרע בין אריה דרעי לאלי ישי. מדובר בשיקוף של תהליך היסטורי ומבני מתמשך בחברה הישראלית, שיש בו אתגר גורלי לש"ס. אם הנהגת ש"ס תבקש לחזור לפעול במגרש הישראלי הרחב, עליה לקחת בחשבון לא רק את הנעשה אצלה בבית – והעבודה שם מרובה – אלא גם את השינויים הדרמטיים, העמוקים והמהירים, בחברה הישראלית.
למרות כל זאת, יש לזכור כי סיפורה של ש"ס לא מצטמצם לפוליטיקה. המפעל התרבותי והדתי המזוהה עמה ממשיך להצמיח קהילות, דמויות רבניות, ספרות דתית ותנועת תשובה. אמנם התנועה מוגבלת בכוחה, מעצם העובדה שהיא נאחזת באתוס חברת הלומדים מול עולם משתנה, אך גם מתוך המפעל הזה עשויה בעתיד לצמוח ש"ס חדשה, למשל מול משברים כלכליים וחברתיים שעלולים לפגוע בציבוריה. 
