"קשה לדבר עליו בלשון עבר": קרובים מספרים על עו"ד וינרוט

עד יומו האחרון האמין יעקב וינרוט שהגורם העיקרי למחלה שבה לקה ושממנה לא קם, היה אותו משפט שבו הואשם במתן שוחד וזוכה. באחת משיחותינו האחרונות אמר לי בקול חלוש: "אף שזוכיתי לחלוטין מכל אשמה, עצם העמדתי לדין חדרה לנשמתי ונתנה את אותותיה בגופי".

בדצמבר 2009 הגיש נגדו פרקליט המדינה דאז, משה לדור, כתב אישום בטענה שגבה מפקיד השומה של גוש דן, יהושע ויטה, שכר טרחה נמוך מהמקובל עבור ייצוגו במשפט. על פי כתב האישום, הדבר נעשה בתמורה להסכמי מס חריגים שנכרתו עם לקוחותיו ה'כבדים' של וינרוט, ארקדי גאידמק ומיכאל צ'רנוי. הפרקליטות ראתה בכך מתן שוחד והלבנת הון, ואולם בית המשפט קבע כי "התמונה הראייתית הכוללת מלמדת על אפשרות סבירה שלא התקיימה עבירת שוחד", וּוינרוט זוכה.

"המשפט שינה את חייו", אומר לנו האח, פרופ' אבי וינרוט. "הוא פגע בו מאוד, בין היתר בגלל שאבינו לא זכה לראות את הזיכוי ונפטר שבועיים לפניו, וכמה חודשים אחר כך אימא לקתה בסרטן. אני בהחלט מאמין בקשר שבין החלק הנפשי של האדם ליכולת ההתמודדות הגופנית שלו. הוא היה כל־כך רחוק משוחד. הוא ייצג אלפי אנשים ללא תשלום או בתשלום סמלי, ולרגע לא חשב מה אקבל בתמורה". עם זאת, הבן יחיאל מספר כי אף שבינו ובין התובעת, עו"ד שרון כהנא, שררו דם רע וחילופי דברים בוטים, כאשר באחד הימים הביאה התובעת את הוריה למשפט, ניגש אליהם יעקב בהפסקה ואמר להם: "יש לכם בת לתפארת שעושה עבודה מעולה"…

ג'יזל, רעייתו של יעקב, מתקשה לעכל את הסתלקותו אף שהמחלה קיננה בגופו ארבע שנים. השניים הכירו בבלגיה לפני 46 שנה, והשבוע יחול יום הנישואים שלהם. "תכנַנו לצאת לחופש אחרי שישתחרר מבית החולים. אני כבר מתגעגעת בטירוף. הוא מאוד קיווה שיזכה להשתתף בחתונת הנכדה ביום ראשון, שעכשיו התקיימה בצל השבעה על מותו".

הוא ידע שזה הסוף?
"פעמים רבות חשב שהנה הסוף הגיע. כשהגיעה אליו הבשורה לראשונה, אמר שימות בתוך שנה. אני הייתי יותר אופטימית. אמרתי לו שזה ייקח הרבה יותר, וקיוויתי שבינתיים ימצאו תרופה חדשה. ניסיתי לא לחשוב על הסוף. בכל פעם הייתה נפילה, אבל הוא התגבר".
לזוג וינרוט שישה ילדים ושלושים נכדים. "הילדים והנכדים היו כל שמחת עולמו", מספרת ג'יזל. "ביום שישי נהג לקחת אותם מבית הספר וללכת יחד לקנות משהו. בכל חול המועד הוא לקח אותם לטיולים. הוא עבד קשה והרבה שעות, אבל מצא זמן לצאת איתי להליכות. הוא אהב את הירוק".

בבית משפחת וינרוט נערכו בשבוע האחרון למבול של מנחמים, החל בראשי מדינה ואח"מים, רבנים וראשי ישיבות, וכלה באנשים פשוטים, עמך ישראל, שזכו ליהנות מנדיבותו. אף שנחשב פרקליטם של בעלי ההון, שמהם גבה סכומי עתק עבור שירותיו, בימים אלה צצים סיפורים רבים של פשוטי עם שנקלעו למצוקה, כספית או משפטית, ושווינרוט סייע להם מבלי לצפות לתמורה.

"היה לו דף מטלות, ומעולם הוא לא דחה משימה", מספר הבן זאבי. "עוד כילד נהגתי ללכת איתו למכירת חמץ, ושאלתי אותו מדוע הוא הולך לחמישה או שישה רבנים. אתה לא סומך שהרב הראשון יעשה את זה כראוי? שאלתי. 'אתה לא מבין', הוא ענה לי. 'יש כאן דרך מכובדת להעניק פרנסה לרב'". "יום אחד נסעתי ברחוב וקרה שפגעתי בשני ילדים קטנים", מספר הבן דובי. "הם עפו והייתי בטוח שהרגתי אותם, אבל למזלי לא קרה להם דבר. כשבאתי לבית החולים לברר את מצבם, סיפרו לי הוריהם שהשניים נולדו אחרי טיפולי פוריות שאבא מימן במלואם. הייתי בהלם. אם לא התקרית הזו, לא הייתי יודע על מעשה החסד הגדול הזה של אבא".

ספרים רבותיי ספרים

יעקב וינרוט נולד לפני 71 שנה במחנה עקורים באנסבך שבגרמניה, להורים יוצאי פולין. כאשר היה בן שנתיים עלה עם הוריו לישראל, והם התיישבו בנתניה. הוא למד בישיבת היישוב החדש בתל־אביב, והמשיך בישיבת פוניבז' בבני־ברק ובישיבת מיר בירושלים. אחרי שהוסמך לרבנות התגייס לצה"ל ושירת בנח"ל בשירות סדיר, ובפרקליטות הצבאית בשירות המילואים. את התואר הראשון והשני במשפטים באוניברסיטת תל־אביב סיים בהצטיינות יתירה. עבודת הדוקטורט שלו, שעסקה בנושא כפיית גט והתבססה על טיעון שלו בבית הדין הרבני הגדול לערעורים, הפכה לחוק בכנסת ששיפר את מצבן של מסורבות גט וכונה "חוק וינרוט".

"קשה לדבר עליו בלשון עבר", אומר בן טיפוחיו עו"ד ירון קוסטליץ, שעבד במשרדו במשך 12 שנים. "הוא היה עילוי יוצא דופן, וגם זה אנדרסטייטמנט. הוא ידע לשחרר את האדם הנזקק לשירותיו מהסבל הנפשי. הוא נהג לומר 'מעכשיו זו לא בעיה שלך אלא בעיה שלי', ואנשים האמינו לו. אלה לא היו רק מילים, אלא מעשים".

"רבים מהסיפורים על מעשי החסד שלו התגלו במשפטו הפלילי, כאשר אנשים באו להעיד על שירותים משפטיים שהעניק להם ללא תמורה או בתשלום סמלי", מספר אבי. "המשרד שלי היה מטרים ספורים ממשרדו, אבל אני לא ידעתי על המעשים האלה ולו ברמז. הוא היה 'בונקר' בנושאים האלה. מה שציער אותו זה העובדה שהמשפט הארור הזה גרם לדברים להיחשף".

הבן שמוליק נזכר שלפני כמה שנים הגיע אדם בשעת לילה, וסיפר שהגיע עד פת לחם. "אבא היה עייף מאוד בסוף היום, וביקש שאמסור לו שיגיע למחרת למשרד. אחרי שהדלת נסגרה יצאתי החוצה, וראיתי אותו עומד ברחוב ובוכה. חזרתי וסיפרתי לאבא. הוא קם כנשוך נחש ורץ החוצה, נכנס איתי לאוטו והחל לחפש אותו ברחובות. לפתע ראינו אותו. אבא ביקש ממני לצאת, וקרא לאותו אדם להיכנס. אחרי עשרים דקות האיש יצא מחויך ומרוצה. כששאלתי את אבא מה הסיפור, ענה לי 'לא משנה'".

הבן זאבי מראה לי את חדר העבודה של אביו ושני חדרים נוספים, העמוסים בארונות ספרים. המנעד מעיד על רוחב היריעה הנדיר של בעל הבית: מספרי גמרא, הלכה, ראשונים ואחרונים, דרך כתבי רמח"ל, רבי נחמן מברסלב והרב קוק, ועד ספרי הגות, פילוסופיה, משפט וחברה. השילוב בין העולמות לא נשאר בארון הספרים. "היה כיף ללמוד איתו", מתארים הבנים. "הוא היה עוצר באמצע הלימוד, אומר 'בוא ואראה לך משהו', ולוקח ספר של אלבר קאמי ומשייך אותו לסוגיה שאנחנו לומדים. מדי ערב, כשהיה חוזר הביתה עייף, היה מתיישב בספרייה וקורא ספר 'כבד' שאם אני הייתי צריך לקרוא הייתי מתחיל להזיע. הוא נהג להזמין ספרים מהאוניברסיטה הפתוחה, שעבור הסטודנטים הם עונש ועבורו הם היו תענוג עילאי צרוף. היה אומר שהוא לעולם יישאר תלמיד. קרה שכשביקש ארכה מהספרייה על ספרים שהשאיל, אמרו לו 'זה בסדר, אתה היחיד שקורא את הספר הזה…'".

הדואליות שלו, אומרים מכריו, באה לידי ביטוי גם בעבודתו המשפטית. למדנותו המופלגת ומהירות תפיסתו סייעו לו למצוא תמיד את האפיק המשפטי למען לקוחותיו. באמצעות יכולתו הרטורית הוא קילף את עדי התביעה כבצל, וכל הופעה שלו הפכה להצגה הטובה בעיר.

באחד המקרים הביא לזיכויו של אדם שאיים על בעל חוב שלו שנמלט לחו"ל. וינרוט כמעט לא חקר את עדי התביעה ו"הרדים" את הפרקליטות בדחיות חוזרות, אך בשלב המכריע טען שלא הוצגה עדות מומחה על כך שהמעשה נחשב לאסור גם באותה מדינה. "הם פשוט לא חשבו על זה", מספר אבי. "זו גאונות שאיש אינו חושב עליה. השופטת אמנם כעסה, אך זיכתה את הנאשם. יעקב יצא מהמשפט ואמר 'זיכוי זה זיכוי זה זיכוי', ואני אמרתי לעצמי 'עילוי זה עילוי זה עילוי'… ".

דובי וינרוט: "יום אחד נסעתי ברחוב וקרה שפגעתי בשני ילדים קטנים. הם עפו והייתי בטוח שהרגתי אותם, אבל למזלי לא קרה להם דבר. כשבאתי לבית החולים לברר את מצבם, סיפרו לי הוריהם שהשניים נולדו אחרי טיפולי פוריות שאבא מימן במלואם. הייתי בהלם. אם לא התקרית הזו, לא הייתי יודע על מעשה החסד הגדול הזה של אבא"

מחוץ לקטלוג

הוא היה אמן בניית הגרסאות, אומרים מכריו. כך עשה בפרשת בראון־חברון ובפרשת עמדי, שבהן חילץ את ראש הממשלה נתניהו מכתב אישום. רשימת השרים ואנשי הציבור שייצג ארוכה, ואולם אחד המשפטים הזכורים הוא משפט המחתרת היהודית, שנאום הסיכום שנשא בו וינרוט נחשב לאחד השיאים ברטוריקה שלו.

בספרו 'אחים יקרים' מתאר חגי סגל (גילוי נאות: עורכו הראשי של עיתון זה) כיצד ריתק וינרוט את באי בית המשפט, כ"מעשה אמן הפורע את חשבון שולחיו לא רק עם ההוויה שמתוכה בקע הרעיון אלא גם עם שורשיה, מהלך דור או שניים אחורנית".

בנאומו התרומם וינרוט מהאישומים הספציפיים אל הרקע וההקשר ההיסטורי שהצמיחו את ההתיישבות ביו"ש ואת מעשי המחתרת: "…עם קום המדינה, כל מה שהיה דתי היה קלריקלי, פרימיטיבי וארכאי. מתוך מאה קורטוב של צביעות, נטל השמאל הציוני תשעים ותשעה. הוא הותיר לדתיים מרחב מחיה קטן… כמו שמורות טבע של האינדיאנים. לאט לאט שחק את כל נימי הלבבות והרחיק את הנוער הדתי. או־אז נזרעו הנבטים שיקימו את אלון מורה ואת עפרה ואת בית־אל".

וינרוט המשיך: "מה לכם כי תלינו על ה'ניכור הנורמטיבי' של האנשים הללו? הם קוראים… את השנאה של העשירון העליון, של האינטלקטואליות האופנתית, 'להיות אין', המשתלחת כל פעם ביהדות הדתית בתחרות פרועה. והם שמעו את נשיא המדינה (חיים הרצוג; מ"ט) בטרם משפט חורץ את דינם ומכנה את המעשה שלהם מעשה בגידה. ואין סוב־יודיצה והכול מותר… לא אחד ממיודעיי פנה אלי בשאלה 'הגם אתה מגן עליהם?'. והיה וייווצר חלילה רושם שגם בתי המשפט אטומים לדקויות המעשים והמניעים והזמן, הרי שההשפלה והצביעות יוסיפו משקל אדיר והם יגרמו לניכור מוחלט של הנוער הדתי… שעת נעילה היא עכשיו", סיים וינרוט את נאומו, "ובידיכם גם האש וגם המאכלת וגם השה לעולה".

"בסוף הנאום", מספר האח אבי, "כשבית המשפט כולו היה נרגש ונרעש, קם עו"ד מיכאל כספי ואמר: 'בעשרות שנותיי בבית המשפט לא שמעתי נאום כזה, ואני מאחל לעצמי אף פעם לא לשמוע. אני מבקש לנעול את הדיון'".

לדברי סגל, וינרוט חש כי יש לו הזכות המוסרית לטעון בעד עצורי המחתרת דווקא בהיותו שייך למחנה החרדי. האם הוא היה ציוני? שאלתי את בניו. "הוא לא אהב שיקטלגו אותו", משיב שמוליק. "אבא הסכים עם רעיונות הציונות, היה אוהב אמיתי של ארץ ישראל ולמד בעיון רב את תורת הרב קוק. הוא היה חרדי טוב וציוני טוב וישראלי טוב וחסיד טוב וליטאי טוב. הוא היה שייך לכל הציבור, וידע לדבר עם ראש ישיבה ליטאית בשפתו ועם רב מההתנחלות בשפתו".

השילוב הזה הביא לכך שהוא צורף לכל הוועדות שניסו לפתור את שאלת גיוס החרדים, בהן ועדות טל ופלסנר. בריאיון שהעניק בעבר ל'מקור ראשון' כינה אותן "מריחה" ו"דיונים לפרוטוקול". "בלתי אפשרי לקחת אדם ולגייס אותו מבלי שתהיה לו הזדהות עם אתוס הצבא", הסביר. "לטעון שאימת הכלא תגרום לכך שיתגייסו, זה טיעון דמגוגי. מי שהולך מפנים את חוקי המשחק, ומי שרוצה להשתחרר מצליח להשתחרר. בתקופה שאני שירַתי, האיום הגדול ביותר היה להיזרק מהצבא ולא הכלא. בחברה החרדית אין את האתוס הזה. היחס שלהם למדינה הוא דואלי, והוא נולד על רקע היסטורי בן עשרות ומאות שנים, עוד מהימים שבהם תנועת ההשכלה והתנועה הציונית הכו אל החומש את היהדות האורתודוקסית החרדית. החרדים רואים עצמם כשומרי החומות, בעוד התנועה הציונית שדדה את העם היהודי בניסיונה לא לפתור את בעיית הקיום היהודי הפיזי, אלא ליצור דמות של 'יהודי חדש'".

שמוליק וינרוט: "אבא היה חרדי טוב וציוני טוב וישראלי טוב וחסיד טוב וליטאי טוב. הוא היה שייך לכל הציבור, וידע לדבר עם ראש ישיבה ליטאית בשפתו ועם רב מההתנחלות בשפתו"

קרוב לשמיים

פרקליט המדינה שי ניצן אומר כי אף שהוא וּׁוינרוט עמדו פעמים רבות משני צידי המתרס, הוא רחש לו הערכה עצומה: "טיעוניו המשפטיים היו מלאכת מחשבת. הוא היה שילוב מופלא של משפטן מעולה, תלמיד חכם ובקי בנבכי מקורות היהדות, אינטלקטואל אמיתי ופילוסוף שנדיר למצוא כמוהו". פעם אחר פעם דחה וינרוט הצעות להתמנות כשופט בבית המשפט העליון. "אני מעריך שלא הייתה לו יכולת נפשית להרשיע אדם או לשלוח אותו לכלא", אומר אבי. "יעקב לא ראה בסניגוריה מקצוע אלא השקפת עולם".
עם פטירתו הובלטו בתקשורת יחסיו עם משפחת נתניהו. בריאיון המפורסם שהעניק לאילנה דיין (שעליו הצטער, כך אמר לי) דיבר על תפקידו כ"פסיכולוג" של המשפחה. "נראה לי שהייתה שם חברות גדולה עם בנימין נתניהו, מעבר ליחסים המקצועיים", אומר אבי וינרוט.

ולמרות זאת, בתפיסתו הכלכלית והחברתית היה וינרוט בר פלוגתא חריף של נתניהו. לפני עשר שנים תקף את ראש הממשלה על שיטתו "התאצ'ריסטית", והמליץ לו לקרוא את 'הקפיטל' של קרל מרקס. "למרות שהיום כל אינטלקטואל בגרוש בועט באיש הזה, זה ענק רוח שלא היו כמוהו הרבה בתולדות האנושות", אמר בריאיון ל'הארץ'. "הקפיטל כל־כך קרוב לדפי הגמרא שאני למדתי. מרקס לימד אותנו שאידאולוגיות משמשות במקרים רבים כמבנה־על שמסווה מתחתיו את הליבה של האינטרסים האמיתיים. היום אין יותר מסווה. היום הממון מכריז על עצמו בריש גלי: אני א־לוהיך ישראל".

ההשקפות הללו לא מנעו ממנו לייצג בעלי הון ושועי ארץ, שהכבירו ממון רב לקופת משרדו. "הוא שילב, גם באישיותו, צדדים סותרים. ג'ינג'י בעל מזג סוער, ואיש חסד במידה שלא תתואר. בעל תדמית אליטיסטית, ועניו שלא החזיק מעצמו וסלד מאנשים שעפים על עצמם", אומר אבי.

בשבועות האחרונים לחייו פרש וינרוט מייצוגה של שרה נתניהו, שהואשמה בפרשת מעונות ראש הממשלה. בתקשורת טענו שבינו ובין המשפחה התגלעו חילוקי דעות, שכן הוא סבר שעליה לסיים את הפרשה בתשלום כופר אך היא סירבה. עו"ד קוסטליץ, הממשיך את הטיפול בתיק, מכחיש: "הסיבה, שאותה וינרוט אמר במפורש, היא שמדובר במשפט לא גדול שאיננו מצריך שלושה משרדי עורכי דין, וכי הוא מעוניין להתמקד בענייניו המשפטיים של ראש הממשלה".

יעקב וינרוט נפטר שנה בדיוק אחרי הטרגדיה המשפחתית של פטירת כלתו חני, שהתמודדה גם היא עם מחלת הסרטן. אחרי פטירתה הוציאה המשפחה ספר ובו רעיונות על פרשת השבוע שאותם כתבה חני מדי שבוע לקבוצת נשים המתמודדות עם המחלה. החותן, יעקב, כתב לספר מבוא של עמוד וחצי, ולעדות בניו עשה זאת בדקות ספורות. בכלל, הם מספרים, הוא לא נהג לכתוב טיוטות והיה מעלה על הכתב או על המסך את הגיגיו במהירות ובאופן רהוט ומושלם.

"הכתיבה של חני היא אקזיסטנציאליסטית", כתב וינרוט באותה הקדמה. "היא עלתה מתוך האופק שקרב אליה פתע פתאום, והלם בה באחת במהלומה אדירה. דווקא מתוך האופק שפלש לדל"ת אמותיה נוצרה קרבה אל השמיים, וקליטה חדשה של מציאות החיים כפי שהם באמת. פתאום עלתה בה ההכרה של הזמן, אותו זמן שאנו מדלגים עליו כל הזמן. דווקא האדם החווה כל רגע ורגע, וחווה בהכרח את הסופיות של הרגע, אינו נבעת כשהווילונות מוסרים והוא עצמו עומד נוכח הסופיות שהוכחשה על ידו עד אז".

קשה שלא לחשוב אם מילותיו הללו של יעקב וינרוט, שנכתבו ביחס לכלתו, הדהדו בעצם את תחושותיו שלו, בתקופה שגם הוא חווה את קרבתו אל הסוף וראה את וילונות השמיים מוסרים.