יותר מכול מדינות המפרץ דומה עומאן לממלכת אלף לילה ולילה, והסולטן קאבוס בן סעיד העומד בראשה מזכיר את החליף הנאור הארון א־ראשיד. בשבוע הבא יצא שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ למסקט בירת עומאן. זהו מסע מסקרן במיוחד, גם ברמה המדינית וגם ברמה הפוליטית. ישראל כץ אמר כבר כי הוא נושא את עיניו לראשות הממשלה, "אבל רק ביום שאחרי נתניהו". השאלה היא אם במסעו יגיע לחוף מבטחים, או כמו סינבד הספן מסיפורי אלף לילה ולילה הוא עלול לגלות כי החוף שעליו נחת אינו אלא לווייתן, שנרדם בצעירותו ועצי דקל צמחו על גבו.
בישיבת הממשלה השבועית ביום ראשון הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו כי שר התחבורה והמודיעין ייסע בשבוע הבא לעומאן ויתארח בכנס תחבורה בינלאומי. השר כץ עצמו סיפר כי הוזמן בידי מקבילו העומאני, שר התחבורה והתקשורת אחמד מוחמד סאלם אל־פוטאיסי.
נסיעתו של השר כץ מבטאת את ההזדמנויות והאיומים שנושאים בכנפיהם השינויים האזוריים. סולטנות עומאן נמצאת בעיצומו של בניין מערך תחבורתי ימי ויבשתי משולב סופר־מודרני. כמו שאר מדינות המפרץ, עומאן רואה לנגד עיניה את הרווחים העצומים הגלומים בחיבור וקישור של מדינות המזרח התיכון עם אירופה מצד אחד ונתיבי המזרח מצד שני. זאת, במקביל לאיום הגדל והולך על הסחר החופשי בנתיבי הים האדום עקב המלחמה בתימן והאיומים האיראניים לסגירת מצרי הורמוז. בשורה התחתונה, המיזם הישראלי מציע לחבר את סעודיה ומדינות המפרץ הפרסי עם נמל חיפה במערך מסילות רכבת אזוריות כחלופה לנתיב הסחר הימי האירופי־ערבי אשר מקיף את חצי האי ערב.
כן, מיקומה של מדינת ישראל בצומת שלוש היבשות הוא המענה האולטימטיבי לאיומים ולהתפתחויות הכלכליות גם יחד, אבל המצב המדיני־פוליטי לא אפשר עד היום לפוטנציאל הזה לפרוח. במהלך השנים נוצרו קשרים סמויים בין ישראל למדינות המפרץ, ובזמן האחרון אף מסתמנת נכונות ליציאה חלקית מן הארון. השאלה הגדולה היא אם ביקורו של ראש הממשלה בשבוע שעבר בעומאן ומסעו של השר כץ בשבוע הבא מסמנים עידן חדש, שבו מדינות ערביות מוכנות לבחון יצירת קשרים גלויים עם ישראל גם לפני פתרון מדיני מוסכם לבעיה הפלסטינית. עד כה היה הסכסוך הישראלי־פלסטיני חסם לכל הסכם עתידי עם מדינות ערב, אשר מתנות יחסים דיפלומטיים עם ישראל בהסדר מדיני עם הפלסטינים. האם ייתכן שהרצון לפיתוח כלכלי אזורי וגלובלי, במשולב עם התעצמות האיום האיראני, סדקו, ולו כחוט השערה, את החסם הזה?
מרסיסי המידע עד כה ברור למדי כי להתפתחות הזאת יש קשר הדוק ל"עסקת המאה" של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. והגם שהנשיא האמריקני אינו ממהר לחשוף את פרטיה, העיקרון שעליו היא נשענת הוא שכל הסכם בין ישראל לבין הפלסטינים יהיה חלק ממארג של הסכמים אזוריים, שיניבו דיבידנד שלום למדינות האזור. ועל זה לא נותר אלא לומר ששמעון פרס עליו השלום מחייך כנראה חיוך גדול מלמעלה.
בחינה של אתר כנס התחבורה הבינלאומי IRU בעומאן מעלה כי השר כץ אמנם אינו נמנה עם הדוברים בו, אולם בשולי הכנס מתוכנן אירוע מיוחד וסגור לתקשורת תחת הכותרת "הדיאלוג המיניסטריאלי", ואותו ינחה שר התחבורה והתקשורת העומאני הדוקטור אל־פוטאיסי. במסגרת האירוע צפוי השר כץ להציג את מיזם "מסילות לשלום אזורי" שעליו עובד משרד התחבורה כבר יותר משנתיים.
מרשימת באי הכנס קשה לדעת אילו שרים נוספים צפויים להגיע לאירוע המיניסטריאלי, אולם בין באי הכנס עצמו אפשר לציין את שר התחבורה והתשתיות הדיגיטליות של גרמניה סטפן בילגר, ושני לשעברים: נשיא האיחוד האירופי לשעבר חוסה מנואל בארוסו, המשמש היום צ'יירמיין בחברת ההשקעות גולדמן־סאקס, ושר הכלכלה הלבנוני לשעבר נאסר סעידי, היושב היום בתפקיד הכלכלן הראשי של המרכז הפיננסי בדובאי. אבל השאלה היותר מסקרנת, שתעניק משקל מדיני ממשי לאירוע, היא אם יגיעו למפגש גם בכירים מערב־הסעודית, מירדן וממצרים, מדינות שיש להן תפקידי מפתח ביוזמה עצמה ובמגעים המדיניים שמעבר לה. נוכחות של נציגים משאר מדינות המפרץ, במיוחד מאיחוד האמירויות, תהיה גם היא סמן משמעותי. וכמובן, נוכחות אמריקנית.
באשר ליוזמה עצמה, "מסילות לשלום" או באנגלית "Tracks For Peace", הוא פרויקט שזרעיו נשתלו כבר לפני שנים רבות, אולם בשנתיים האחרונות מקדם אותו משרד התחבורה בפרופיל מקצועי ותקשורתי גבוה. החיבור בין תפקידיו של השר כץ כשר התחבורה מצד אחד והשר לענייני מודיעין מצד שני הפך את הפרויקט לכלי מדיני, שמעורר עניין בקרב גורמים נוספים בקהיליית המודיעין. המיזם אף הוצג לפני ג'ייסון גרינבלט, השליח האמריקני למזרח התיכון, כבר בימים הראשונים לאחר כניסתו של טראמפ לנשיאות ארה"ב.
באפריל 2017 הציג השר כץ לראשונה את התוכנית באופן פומבי. במסיבת העיתונאים הוא גילה כי התוכנית, אשר מבוססת כאמור על מיקומה האסטרטגי של ישראל בין שלוש יבשות, מציעה לשנע סחורות מאירופה דרך נמל חיפה לעבר שוקי המזרח הרחוק ואפריקה באמצעות בניית מערך רכבות אזוריות. הבסיס לפרויקט הוא החיבור בין נמל חיפה ורכבת העמק עם מיזמים תחבורתיים מקבילים בירדן ובערב הסעודית. על פי התוכנית, לרכבת העמק תהיה גם הסתעפות לג'נין אשר תחבר את הפלסטינים לפרויקט ועמו גם לעולם הערבי.
כפי שאפשר לראות מהדברים, מלכתחילה היה הדגש בתוכנית על חיבור עם ערב־הסעודית. הפרויקט אף מתכתב היטב עם תוכניות הפיתוח הסעודיות, שהוצגו בשנה שעברה בידי יורש העצר, הנסיך מוחמד בן סלמאן, אשר כוללות הקמת עיר עתידנית במדבר, ניאום שמה. הרכבת האזורית הייתה מיועדת בשלב ראשוני לשרת את נתיב חיפה־ריאד לצורכי משא, ובשלבים מאוחרים לחבר את המסילות לקווים מאיחוד האמירויות, ישראל, ערב־הסעודית, עומאן, סוריה, עיראק וירדן.
אבל בשלב כלשהו, כנראה כבר בראשית השנה שעברה, נוצר הקשר העומאני. בפברואר בשנה שעברה הגיע שר החוץ העומאני יוסוף בן־עלאווי לביקור בן שלושה ימים ברשות הפלסטינית. הוא נועד עם אבו־מאזן ברמאללה וביקר במסגד אל־אקצה בהר הבית. הביקור, שנערך זמן קצר לאחר הכרזתו של הנשיא טראמפ על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, נתפס אז כמחווה להבעת תמיכה בפלסטינים. אולם ביקור בירושלים מצריך גם תיאום וקשר עם הרשויות בישראל. לשר העומאני כבר היו קשרים והיכרויות קודמות עם ישראל מהתקופה של פריחה ביחסים בין המדינות, לאחר חתימת הסכם אוסלו. ומעבר לכך, הגחלת של קשרי ישראל־עומאן מעולם לא כבתה. הקשר נמשך כל השנים בפרופיל נמוך מאוד, בין השאר באמצעות מכון עומאני העוסק בטכנולוגיות להתפלת מים.
בכל אופן, לא מן הנמנע שהביקור הזה היה הבסיס לחידוש הקשר. ובהמשך, ככל ש"תוכנית המאה" של הנשיא טראמפ החלה להתגבש, הסבירו האמריקנים כי לתוכנית יהיה "רכיב כלכלי משמעותי", וכי ממשל טראמפ ינסה לגייס כספים ממדינות המפרץ לפיתוח פרויקטים בנושאי אנרגיה ותשתיות בעבור הפלסטינים, כולל תחנת כוח סולרית, מתקן התפלה ימי ונמל בשטח סיני. התגובה המצרית להצעות אלו עדיין לא נבדקה, וספק רב אם בקהיר יהיו מוכנים בכלל לשמוע על כך. אבל, זה לא לגמרי מחוץ לתחום הסבירות, במיוחד כחלק מכלל השינויים באזור. כולל ההשקעה הסעודית המסיבית במצרים ובתוכניות הכלכליות בסיני.
חיזוק הציר הסוני
השלב הבא הגיע חודשיים אחרי ביקורו של שר החוץ העומאני בירושלים, כאשר השר כץ כינס כאמור לפני שנה וחצי מסיבת עיתונאים שבה הציג באופן רשמי את פרויקט "מסילות לשלום אזורי". במהלך אותה מסיבה פרס השר את הרציונל של התוכנית: "נייצר נתיבי סחר קצרים, זולים ובטוחים יותר, נחבר גורמים באזור שאין להם מוצא לים, ונתרום לגיבושו של המחנה הסוני הפרגמטי אל מול הציר השיעי בהובלת איראן". הלחימה בסוריה ובעיראק, הסביר אז השר, "השביתה ערוצי תעבורה יבשתיים פעילים ומיצבה את ישראל כגשר יבשתי. לאור אי היציבות בסוריה, יכולות ישראל, ירדן וערב־הסעודית גם לספק את הביטחון ואת הנגישות המתחייבים".
ואכן, בשנים האחרונות, לאחר שסוריה ועיראק הפכו בלתי בטוחות למעבר יבשתי לסחורות, חוצות את ישראל מדי שנה אלפי משאיות טורקיות וירדניות, ולא מפני שזו בחירתן המועדפת אלא משום שזהו הנתיב הבטוח היחיד, שגם מתפקד כהלכה ברמה התחבורתית. מעבורות־ענק טורקיות, הנושאות בבטנן משאיות ענק עמוסות סחורה, מגיעות לנמל חיפה ומשם יוצאות למסע בכבישי הארץ בדרכן למעבר שייח' חוסיין. משם הן ממשיכות לירדן ולרחבי העולם הערבי כולו. הקו הזה מוכיח את עצמו. היקף מעבר הסחורות נמצא בקו עלייה; למתח המדיני הגובר בין ישראל לטורקיה לא הייתה שום השפעה לרעה. אולם תנועת משאיות טורקיות ברחבי ישראל רחוקה מלהיות פתרון אופטימלי. "רכבת ייעודית לסחורות היא הפתרון הכלכלי הטוב ביותר לאזור", אמר השר כץ באותה מסיבת עיתונאים, "הקו המוצע יחבר את רכבת העמק ואזור ג'נין עם ירדן מצד אחד של הגבול ועם אזור אירביד מצידו השני".
השר כץ אף חשף כי שוחח בעניין עם בכירים ערבים, ולדבריו, מדינות האזור ובכללן סעודיה מקדמות מיזמים רכבתיים גדולים, המחברים את מדינות המפרץ ומתחברים גם לירדן. הוא הדגיש כי הוא רואה בארה"ב גורם חשוב בתמיכה מדינית בתוכנית ובהובלתה. וסיפר כי ראש הממשלה שיתף אותו בפגישה עם השליח גרינבלט, שבמהלכה הציג כץ את התוכנית וביקש את סיועו בקידומה.
חודשיים אחרי מסיבת העיתונאים נפגשו שוב השר כץ ונתניהו בעניין הפרויקט. סוכם אז כי כץ יקדם את התוכנית מול כל מי שיש לו עניין בה, כולל ארה"ב, ירדן, מדינות נוספות בעולם הערבי, מדינות האיחוד האירופי ומדינות אסייתיות שיש להן ענין בנתיב ימי ויבשתי להובלת סחורות למזרח. נתניהו הנחה אז את אנשיו, כולל ראש המל"ל, לסייע בקידום היוזמה.
באותו שלב אף הנחה נתניהו את השר כץ והאנשים המופקדים על התוכנית להשתלב במאמץ הכולל של חיבור מדינות ערב המתונות במאבק מול האיום האיראני. המגמה הזאת התחזקה מאוד מאז החלטתו של הנשיא טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן. בעקבות הפרישה הטילה ארה"ב סנקציות כלכליות על איראן, ובימים הקרובים ייכנס לתוקף גל הסנקציות השני על איראן, הצפוי להיות חמור בהרבה מקודמו. מה שכבר גרם לאיראן לאיים בסגירת מצרי הורמוז, ובדיעבד רק הדגיש את חשיבות קיומו של מערך שינוע הסחורות היבשתי שמציעה התוכנית.
כוורת תחבורתית
מה שקרה בין לבין, בשנה האחרונה, הוא עדיין בגדר סוד – אולם התגבשות "תוכנית המאה" של הנשיא טראמפ בליווי ההתפתחויות האזוריות יצרו תנאים אופטימליים להצגת התוכנית לעולם הרחב. ממש כפי שמציגים לחברה בת טובים שהגיעה לפרקה בנשף עם חתנים פוטנציאליים. כנס התחבורה בעומאן, מסגרת בינלאומית יוקרתית, הוא מבחינה זו ההזדמנות המושלמת להצגת התוכנית וליצירת המומנטום הנדרש. ומבחינה זו, הסולטן קאבוס בן סעיד עשה כל מה שרק אפשר לעשות כדי לרצות את אבו־מאזן. הוא הזמין את הראיס לביקור לפני נחיתתו המפתיעה של נתניהו ופמלייתו בעומאן, וגם שלח אליו מכתב עם שליח אחרי הביקור. האם יש סיכוי כלשהו שכניסת העומאנים לתמונה, לא כמתווכים אלא כמי ש"מעלים רעיונות", תשנה את קו הסירוב שנוקט אבו־מאזן? ימים יגידו. ובכלל, צריך לראות מה, אם בכלל, יצא מנסיעתו של השר כץ לעומאן. מה שבטוח, מדובר בסוג של הפתעה.
מורן זגה, חוקרת במרכז עזרי באוניברסיטת חיפה ועמיתת מדיניות במכון מתווים, אומרת ש"ביקורו של נתניהו בעומאן תפס את כולם בהפתעה. איש לא ראה את זה מגיע. לעומאן יש אמנם מעמד של מתווכת־על ויש כבוד רב והערכה לחוכמתו של הסולטן קאבוס, אולם עומאן מעולם לא הובילה תהליכים. נכון, אומרת זגה, "עומאן גישרה בין האמריקנים לאיראנים בהסכם הגרעין, אולם היא נמנעת מנקיטת יוזמות עצמאיות, גם כאשר זה נוגע בסכסוכים מתמשכים הנוגעים לגבולותיה, כמו המלחמה בתימן. עומאן שומרת על קשר הדוק עם סעודיה, אך גם מטפלת וקולטת פליטים מתימן".
אז מה גרם לעומאנים לעשות מעשה, דווקא עכשיו? "ייתכן שזו החלטה אישית של הסולטן קאבוס בערוב ימיו", אומרת זגה, "ניסיון להותיר מורשת בדמות הובלת תהליך שלום אזורי רב־מוקדי. זה תואם את כישוריו ואישיותו. אפשרות נוספת היא כי מאחורי המהלך העומאני מסתתר תהליך הרבה יותר גדול ועמוק. לא מן הנמנע שעומאן קיבלה גיבוי חשאי מערב־הסעודית להוביל חלקית את התהליך". ואם כך, מדובר בלא פחות ממהלך גאוני. במיוחד בנסיבות שנוצרו בעקבות פרשת חשוקג'י. אבל עוד לפני כן, בגלל אופייה המיוחד, עומאן היא סוג המדינה שיכולה להפריח את בלון הניסוי, שבאמצעותו אפשר יהיה לבדוק את תגובת העולם הערבי לביקור גלוי של ראש ממשלה ישראלי ולראות כיצד להמשיך את התהליך עם המדינות המובילות. מה שנותר אם כן הוא לראות אם מדובר באירוע אד־הוק, סוג של ניצול הזדמנות שנקרתה על דרכו של נתניהו, שבמסגרתה יוכל להדגים את משנתו שלפיה אפשר להתקדם בתהליך המדיני גם בלי הנתיב הפלסטיני. אבל אם יש לעומאן גיבוי סעודי ואמריקני, יש לכך משמעות אחרת. ואכן, הביקורת הסעודית על המהלך העומאני הייתה מאוד מאוד עדינה ומרומזת. כל מה שאמר שר החוץ הסעודי התמצה בכך ש"אין אלטרנטיבה ליוזמת השלום הסעודית".
בכל מקרה, סביר להניח שישראל שיתפה מראש את ריאד בנסיעת נתניהו למסקט. אחרי כל המאמצים לקידום הקשרים מול סעודיה, הדבר האחרון שנתניהו היה עושה הוא ללכת מאחרי גבה. ברי שהסעודים היו בסוד העניינים. השאלה עד כמה, וכמובן, מה חלקם של האמריקנים בסיפור.
"צריך לזכור גם את חלקה של מצרים", מוסיפה זגה. "בשנה החולפת השקיעו מדינות המפרץ, בעיקר איחוד האמירויות וסעודיה, בחיזורים אחר מצרים כדי להגיע אל הפלסטינים. נעשו ניסיונות להתקרב לסוגיה הפלסטינית ולהשפיע גם על הפוליטיקה הפנים־פלסטינית וגם במה שכרוך בסכסוך הישראלי־פלסטיני. אנשי האמירויות והנסיך הסעודי מוחמד בן סלמאן, הבינו שמצרים היא מדינת מפתח בדרך לשיח בין הצדדים. המהלך העומאני, לעומת זאת, הוא תנועה מזרחה למדינות שביומיום אין להן שיג ושיח עם הרשות ועם חמאס".
מה שאומר, אולי, שכל התקדמות מול הפלסטינים תהיה מורכבת מאוד, ותצטרך להיות חלק בלתי נפרד ממערך אזורי של הסכמים. המסע של כץ למסקט בשבוע הבא הוא עוד צעד בדרך ארוכה. וכמו בשבעת מסעותיו של סינבד הספן, שבהם הוא פוגש יצורים שונים ומשונים, קופים אוכלי אדם, ציפורי ענק, נחשים ומפלצות, גם ספינתו של כץ נטרפת שוב ושוב בחיפושיו אחר אוצרות. במסעו האחרון עובר סינבד דרך בית קברות לפילים, אבל בסוף שב לביתו בשלום עם יהלומים, זהב ושנהב רב. סינבד הספן הוא חלק בלתי נפרד מהאתוס של יורדי הים העומאנים, וצריך רק לקוות שהשר כץ ישוב ממסעו בשלום אחרי שהצליח לפתוח פתח לשיתוף פעולה אזורי.
יש סיבה טובה להאמין שישראל רצינית במהלך הזה. תקציב 2019 של משרד התחבורה כבר כולל הקצאה של 15 מיליון שקלים לפרויקט "מסילות לשלום אזורי". ובכל מקרה, יש הרבה זרזים בדרך. לקונספט של מערך רכבות אזורי מזרח תיכוני יש הרבה אבות, ולירדן אכן יש פוטנציאל התפתחות גדול ככוורת תחבורה אזורית. גם לאמריקנים יש אינטרס מובהק לחבר בין בנות בריתם באזור.
ואם נדמה שבמזרח התיכון הזמן הוא משאב בלתי נגמר, זה לא המקרה כאן: אם ירדן או ארה"ב יגררו רגליים, סין, שמוכיחה את עצמה כמעצמת תשתיות בינלאומית, תיכנס בעוצמה לתמונה. ומבחינתה של סין, המועמדת האידיאלית לתפקיד היא דווקא סוריה. 
