עובר אורח ממוצע שהיה צופה מן הצד במתרחש במשרדי המטה של ד"ר עליזה בלוך בשעות המוקדמות של ערב יום רביעי היה עלול להתבלבל לרגע ולחשוב שחגיגות הניצחון במרוץ לראשות העיר בית־שמש נמצאות בעיצומן. אבל למרות המוזיקה הרועשת, הצפירות התכופות מהמכוניות החולפות, והאופטימיות שכבר מזמן חדלה להיות זהירה, לוח ספירת הקולות הרשמי עדיין הצביע על פיגור ברור של המועמדת מהציונות הדתית. 251 קולות, לא מספר זניח, הפרידו בינה לבין ראש העיר המכהן, איש ש"ס משה אבוטבול.
אולם בפי כל הנוכחים חזר על עצמו שוב ושוב, כבר משעות הבוקר, צמד מילים אחד: "קולות החיילים". לא תוכנית הרדיו הפופולרית בגלגלצ שחגגה ממש באותו היום 25 שנים להיווסדה, אלא קולות חיילי העיר, כאלף במספר, הרוח החיה מאחורי החגיגות בשעות הלילה הקטנות והמתוחות של יום רביעי. הבן השבוז מנקר בעמדת השמירה או מתייצב לתדריך אחרון לפני מעצר בפאתי חברון, ובאותו הזמן אמו הגאה שרה בבית־שמש בפעם המי־יודע־כמה "מי שמאמין לא מפחד", בגרון ניחר.
החשבון במטה בלוך היה פשוט: דפוסי ההצבעה של החיילים בשנים עברו הראו מגמה די מתבקשת של תמיכה במועמד הציוני לראשות העיר. מתוך 1,306 המעטפות הכפולות, שכללו גם את הצבעות הנכים והאסירים, נדרשה זכייה בכ־800 קולות לשם הבטחת הניצחון. קצת יותר מאלף קולות – כלומר, מקסימום שעה וסוגרים עניין, לא? אלא שאף אחד לא באמת ציפה שבמטה אבוטבול יוותרו בקלות רבה כל כך. כל אחד מהפתקים הצהובים שהחיילים נדרשו לכתוב בהם בכתב יד את שם המועמד המועדף עליהם היה צפוי להיבדק תחת זכוכית מגדלת, בניסיון למצוא עילה לפסילתו. אגב, מילה לקודקודים שם במשרד הפנים: שיעור הקולות הפסולים בקרב החיילים גבוה מאוד, לא פחות מ־11 אחוזים, ושינוי הפורמט לא יזיק להליך הדמוקרטי, והוא יכול ממש לחרוץ גורלות.
בחזרה לחגיגות העוד־לא־ניצחון. כשהשעה כבר כמעט חצות, מקורות מתוך הקלפי מסרו שרק עתה הסתיים תהליך מיון הקולות לקלפיות, על בסיס שכונות מגוריהם של החיילים. בתחילת הערב עוד תכננתי לסגור את הבאסטה הרבה לפני חצות, בהירדמות מהירה. את ימיי ככתב גל"צ שמתרוצץ בין אירועים בשטח אני זוכר די במעורפל, ומאז כבר הספקתי להתחפר לא מעט במשרדים ממוזגים, בתפקידי עריכה בתחנה הצבאית. אבל המחשבה על החמצה של לילה רווי אקשן ממש מתחת לאף הציקה לי לא רק כעיתונאי, אלא גם כמי שגדל בעיר הזאת, התחנך בה ונשם אותה כמעט בכל שעל בחייו. הדרך מהתובנה הזאת לשיחת הטלפון למערכת הייתה קצרה: "אני במטה של עליזה הלילה, זמין לשידור ברגע שתרצו".
הידחפות אסרטיבית בין מאות החוגגים בחצר הובילה אותי מהר מאוד למבנה המשרדים ששימש בחודשים האחרונים חמ"ל חסר מנוחה של הטוענת לכתר. היא קיבלה אותי בהנהון וחיוך רחב משל היינו מכרים מן העבר הרחוק, אף שמלבד כמה שיחות טלפון פה ושם זו פגישתנו הראשונה פנים אל פנים. הלבביות המופגנת מצד ד"ר בלוך הייתה מובנת – ככל שהעניין התקשורתי באירועי הלילה יתרחב, כך יגברו סיכוייה להישאר עם יד על הדופק במקרה שיצוצו אי סדרים למיניהם בספירת הקולות, עניין שאינו זר לתושבי העיר. כדי לשמר את ההתלהבות של החגיגות בחצר, היא יצאה מדי חצי שעה לקבל את פני החוגגים החדשים, והם הגיבו בהתנפלות בלתי מרוסנת על הרוקסטארית־לערב־אחד. לא פחות מחמש דקות נדרשו לי כדי לגרום לה לעבור מרחק של עשרה מטרים, לצורך קיום ריאיון איתה במקום מעט שקט יותר, רגע לפני עלייה לדיווח בשידור חי בגל"צ.
קצת אחרי חצות, הירח זהר יותר מהרגיל מבחינת בכירי מטה הבחירות של אשת החינוך. הם מיהרו לסלק את העיתונאים מהחדר לישיבת סיכום שושואיסטית, ובסופה התקבלה ההחלטה: מעבירים את החגיגות אל מחוץ לבניין העירייה, שבו החלה באופן רשמי ספירת הקולות. את ההתרוקנות המהירה של המתחם ניצלתי לשיחה עם כמה דמויות שמשכו את תשומת ליבי במשך הערב: כעשרה בחורים צעירים שחזותם הברורה לא הותירה מקום לספק, חרדים "על מלא", מקצתם בני הפלג הירושלמי, שהתייצבו בשבועות האחרונים לסייע למועמדת הציונית לנצח את ראש העיר החרדי.
"היו איומים מהסביבה", הודה אחד מהם, שהעדיף להישאר בעילום שם, "אבל זה רק כי הם בלחץ, הם הבינו שהם עלולים להפסיד". אבל למה בעצם לא אבוטבול, שאלתי. "הוא לוקח אותנו כמובן מאליו", ענה חברו, "ועליזה דווקא בחרה לשלב חרדים ברשימה שלה. היא יושבת עם כל תושב בלי קשר למגזר שלו". "לקח לי זמן", סיכם השלישי, "אבל בסוף הבנתי שבניגוד לטענות, עליזה לא מאיימת על החרדים בבית־שמש. ההפך, היא מחבקת את כלל המגזרים".
אם נהיה כנים, סביר להניח שהקבוצה הזאת מייצגת מיעוט מובהק בקרב החרדים בעיר המעורבת, שהצביעו ברובם לאבוטבול. אבל הנוכחות של כיפות הקטיפה השחורות בחגיגות הניצחון הייתה בולטת, ולעניות דעתי לא מלאכותית. מי שהכריז בפני מאות הפעילים לאורך שעות הבוקר המוקדמות על התוצאות השוטפות מתוך חדר ספירת הקולות היה בעל חזות חרדית מובהקת. כל הכרזה שלו, "217־75 לעליזה" או "לא תאמינו, היא כבר סגרה את פער 250 הקולות", וכמובן "בלוך כבר פתחה פער של 200", לוותה בשאגות אדירות של הקהל הצעיר והחילוני ברובו, שמיד פצח בשירים חסידיים.
פעיל חרדי אחר היה מי שהזמין את בלוך לבמה המאולתרת לשאת את נאום הניצחון, ברגע שההדלפות מתוך החדר אותתו סוף כל סוף על המהפך המיוחל. הקהל כבר התחיל להפנים: המועמדת שנחשבה בעיני רבים לחסרת סיכוי מדיחה בהפרש של כ־500 קולות את ראש העיר המכהן. בעשר דקות אחרי שלוש בלילה, הערנות המופגנת של הפעילים מסביב לבמה נטתה יותר לזו של שלוש דקות אחרי עשר בבוקר. הנאום התחיל: ברכת שהחיינו, "הערב הפלנו את החומות בעיר", תודות אישיות לפעילים, ריקוד חסידי אחרון לקינוח ויאללה הביתה.
מה הלאה? רק התמים שבתושבים באמת יאמין שחילופי ההנהגה בעיר יצליחו לשנות בן רגע את המציאות בשטח. המדד החברתי־כלכלי ימשיך לעמוד על ציון מחפיר של 2 מתוך 10, השסעים בין המגזרים לא יברחו לשום מקום, וגם צעירי המגזר הציוני שגדלו בבית־שמש וגלו ממנה לא ישובו אליה פתאום בהמוניהם. אם תרצה לשמור על כיסאה, תצטרך אשת החינוך הוותיקה ליישם את מה שוודאי לימדה לא פעם: עם הבטחות לא קונים במכולת, וגם לא בשוק העירוני.
