פולי ברונשטיין, מנכ"לית תנועת 'דרכנו', הייתה בת עשרים כשראש הממשלה יצחק רבין נרצח. גם היא הייתה באותה כיכר שתהפוך ברבות השנים לסמל השבר והפילוג בחברה הישראלית. החוויה הקשה הזאת תעצב במידה רבה את עולמה הפוליטי, וגם האישי. לבתה היא קראה "רעות" על שם השיר שיצחק רבין כה אהב. אחרי עשרים ושלוש שנה היא חזרה לכיכר, הפעם כמי שמארגנת את העצרת לזכרו של ראש הממשלה רבין ז"ל. אולם ברונשטיין והארגון שהיא מנהלת – שביקש להחליף את נתניהו בבחירות 2015 – חטפו השנה ביקורת קשה וכואבת, מימין אך בעיקר מהמחנה הפוליטי שלה, השמאל הישראלי.
למעשה, זו הפעם השנייה שברונשטיין מארגנת את העצרת הטעונה. בשנה שעברה היא הזמינה מתנחלים לנאום על הבמה. השנה היה זה איש הליכוד, השר צחי הנגבי. השמאל הישראלי השתולל ברשתות. התגובות היו זועמות. פוליטיקאים מהשמאל הישראלי הטיחו בוץ בברונשטיין ובחבריה. האשימו את 'דרכנו' בזניחת עקרונות מקודשים, בנתינת דריסת רגל למתנחלים ולימנים במקום הקדוש ביותר לשמאל הישראלי. וכשהנגבי עלה לשאת את נאומו, היו שם פעילי שמאל מאורגנים שדאגו לסתום לו את הפה. ברונשטיין שמעה את הקולות והתכווצה מבפנים.
"הסיפור של הבוז לשר צחי הנגבי השתלט על הכול", היא אומרת השבוע ל'מקור ראשון', בשוך הסערה. "זה לא רק מה שהצטייר בתקשורת, גם הקהל המתון שהיה בכיכר, זה שלא שרק בוז ודווקא מחא כפיים לשר הנגבי ורצה להקשיב לו – גם הוא חווה חוויה קשה של קיטוב. הבוז לא היה חלש. זו הייתה התארגנות לעשות רעש מחריש אוזניים. והרעש הזה היה מזעזע".
מה הרגשת כששמעת את שריקות הבוז?
"הרגשתי כאב פיזי בגוף. הייתי במבוכה, בתחושת בושה גדולה מאוד, כמעט בתחושת אשמה שזה קורה באירוע שאנחנו ארגנו. מה גם שזה קרה דווקא לשר צחי הנגבי שמסמל בעיניי אדם שהיה מאוד אגרסיבי בעברו – כאופוזיציונר תקיף הוא היה סמל למאבק בלתי מתפשר וחסר גבולות – ואילו בשנים האחרונות הוא הראה התמתנות והתבגרות שאי־אפשר להתעלם ממנה. והאיש הזה, שהיה כל־כך נכון לבוא לכיכר ולשאת נאום ממלכתי, וגם מרגש ומאוד מכבד לרבין – השמאל העמוק פשוט לא היה מוכן לשמוע אותו. קיבלנו פניות רבות לבטל את ההזמנה של צחי הנגבי ואנשים אמרו לנו שאם הוא יבוא הם לא יגיעו לכיכר. מצד שני, הרבה מאוד אנשים, אנשי שמאל, הרגישו אחרי העצרת בושה גדולה, ממש מבוכה קשה. ובסוף המעשה הזה צייר את העצרת באופן כזה שהקיטוב הודגש הרבה יותר מהמשותף".
למה לא לבטל את ההזמנה של הנגבי?
"כי זה לא 'דרכנו'. אם הייתי אומרת לצחי הנגבי 'אני מורידה אותך מהבמה כי אתה פוגע ברגשות השמאל', הייתי צריכה לומר שטעיתי בנוגע ליכולת של ישראל להחזיק בערכים קונצנזואליים, ואני לא חושבת שאני טועה בעניין הזה. אני כן מרגישה שיום השנה לרצח רבין נהיה טעון יותר משנה לשנה. הטעות בעצרת השנה לא הייתה צחי הנגבי אלא ההחלטה להביא פוליטיקאים לבמה. כי חלקם נאמו נאומים שלא בהכרח קשורים לרצח רבין, אפילו נאומים מלחמתיים. אני לא מאשימה אותם, הם פוליטיקאים וזו הפוליטיקה שאנחנו חיים בתוכה היום. אבל בדיעבד הניסיון להביא אותם מתוך מחשבה שזה יבליט 'פוליטיקה של קונצנזוס' לא היה נכון. עוד לא בשל זמנה של הפוליטיקה הישראלית להגיע לקונצנזוס, אפילו ביום השנה לרצח רבין".
שלום לתמימות
זו לא הפעם הראשונה שברונשטיין חווה את זעם השמאל על ההעזה לגעת באופייה של עצרת רבין. בשנה שעברה היא הזמינה את יו"ר מועצת אפרת עודד רביבי לשאת נאום. גם לו שרקו בוז. אבל זו הפעם הראשונה שמתנחלים הוזמנו בברכה לעצרת, ובאותה שנה הייתה נציגות ימנית על הבמה וגם בקהל. "העצרת בשנה שעברה הייתה מדהימה. היא הייתה ענקית, באו המון אנשים, ובפעם הראשונה אי פעם הגיעו לכיכר מתנחלים עם משפחותיהם. הם באו כי הזמנו אותם. הגיעו אורי אריאל, יהודה גליק וינון מגל. הייתה נציגות של הימין, וזה רק עצבן את השמאל עוד יותר".
פעיל מארגון "מולד", גוף שמבקר אתכם קשות, אמר שאסור להזמין את הציונות הדתית כשותפים לכיכר. "צריך להביס אותם", כלשונו.
"הייתה עלינו התקפה ברוטלית של השמאל. המון כאב יצא, ואני מבינה זאת. אני יכולה גם להכיל אותו. ברור שאנחנו עושים פה משהו שנוגע ברגשות כאובים מאוד של השמאל הישראלי. מבחינתם, וגם מבחינתי, השבר הגדול לא התאחה ומדמם עד היום. אתה צריך לראות את זה בעיניים של השמאל, מה שהימין לא אוהב לעשות, ולהבין שבעיני השמאל לא רק שהאחראים לרצח לא קיבלו אחריות והמסיתים לא נענשו, אלא ש־23 שנים אחר כך המסיתים גם ניצחו. הדרך שלהם ניצחה. השלטון נלקח בידי הימין באלימות, ומעולם לא קיבלתם אחריות על מה שקרה פה.
"בשנה שעברה הבנתי שבעבור השמאל הישראלי, יום השנה לרבין הוא כמו יום כיפור. מבחינת הרבה אנשים, ואתה צריך להבין את זה, להביא מתנחל לכיכר זה כמו לשים צלם בהיכל. זה כמו צלם בתוך בית כנסת ביום כיפור".
ואת חושבת שחייבים לחלל את היום הקדוש הזה.
"אני מאמינה באידיאולוגיה של פרגמטיות, של מתינות, של הבנה שאנחנו לא לבד פה. התל־אביבים לא לבד פה, הציונות הדתית לא לבד. כולנו פה כדי להישאר וצריך למצוא דרך לנהל את המדינה כשכל אחד מרגיש שהוא בא לידי ביטוי במדינה שהיא גם שלו. רצינו לעשות עצרת שתהיה פתוחה באמת לכל הציבור הישראלי. כי הזיכרון של רצח רבין הוא באחריות כולם, לא רק באחריות השמאל, כל הציבור הישראלי מחויב לו. ראש הממשלה שנרצח הוא ראש הממשלה של כולנו וחייבים להחזיר לקונצנזוס את ההבנה שרצח רבין היה שבר נוראי שאסור שיחזור לעולם".
"בשנה שעברה הבנתי שבעבור השמאל הישראלי, יום השנה לרבין הוא כמו יום כיפור. מבחינת הרבה אנשים, ואתה צריך להבין את זה, להביא מתנחל לכיכר זה כמו לשים צלם בהיכל"
אלא שבניגוד לעצרת הקודמת שבה היו נציגים אזרחיים, השנה העצרת הייתה פוליטית מאוד, בעיקר בשל הנציגות הפוליטית שניצבה על הבמה. "לא יכולנו להתעלם מהצעקה שקמה בשמאל בשנה שעברה", אומרת ברונשטיין, "ומכיוון שידענו שאבי גבאי אמר כי בכוונת מפלגת העבודה לקחת את המושכות על העצרת, פנינו אליו". החשש הגדול בקרב אנשי 'דרכנו' הוא שהעצרת תפוצל. גם משפחת רבין העבירה ל'דרכנו' את המסר שיכאב להם מאוד אם העצרת תפוצל. "מפלגת העבודה הגיעה לסיכום עם 'דרכנו' שהם יוותרו על ארגון העצרת בתנאי שנציגים של המפלגה ינאמו בכיכר".
התנאי של מפלגת העבודה, שהכתיב עצרת פוליטית, נראה בתחילה בעיני ברונשטיין כפוטנציאל חיובי לכך שנציגים של זרמים פוליטיים שונים ינאמו בעצרת. היום היא מודה שהייתה תמימה ונאיבית למדי.
"חשבתי שיש בזה משהו נכון – שבפתח שנת בחירות בישראל, כשהמערכת הפוליטית כל־כך לוהטת, אולי ביום השנה לרצח רבין אפשר יהיה להביא לבמה אחת את נציגי הזרמים הפוליטיים השונים, והם ידברו על המאחד ועל השבר הגדול של הרצח".
אלא שברגע שמפלגת העבודה נכנסה לתמונה, הימין לא רצה לשתף פעולה. אחת החוויות הקשות של ברונשטיין הייתה התנהלותו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. 'דרכנו' העבירו לאדלשטיין הזמנה לנאום בכיכר. את סירובו הפומבי הם גילו במהדורה של חברה החדשות. "פנינו אליו בצורה הכי תמימה שיבוא לנאום בעצרת, אך אדלשטיין אפילו לא טרח לענות לנו. הוא מייד הלך עם זה לחברת החדשות". (מלשכת יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין נמסר בתגובה: "יו"ר הכנסת השיב להזמנה בשלילה בדרך המקובלת, לכתובת המייל ממנה נשלחה ההזמנה, ועוד בטרם פורסם הדבר בתקשורת. כל טענה אחרת משוללת יסוד").
אחר כך פנו אנשי 'דרכנו' לנציגים רבים ולדמויות מוכרות בימין, כולל בציונות הדתית, אך כולם סירבו להזמנה.
מקרה צחי הנגבי הבהיר מדוע הימין חושש להגיע לעצרת.
"אם אנשי ימין היו מגיעים לעצרת ועל הבמה היו יושבים נציגים שמקובלים על הציבור הימני או הדתי־לאומי, גם הקהל היה מגוון יותר. אבל היו ארבעה נציגי אופוזיציה ונציג אחד מהקואליציה. מפלגת העבודה נתנה את הטון והתחושה הייתה שזה מאוד פוליטי ושייך לשמאל".
והיה גם המופע של תמר זנדברג שטענה שלא הזמינו אותה.
"אנחנו אמרנו לתמר, גם קובי ריכטר (יו"ר 'דרכנו', י"פ) וגם אני, שאנחנו לא מפרסמים את רשימת השמות המלאה של הדוברים עד שתהיה לנו רשימה מאוזנת. כי אם נגיד שיהיו רק נציגי שמאל ומרכז בעצרת, בלי איזון מהצד השני, למה שמישהו מהצד השני ירצה לבוא? ולכן אמרנו לה שאנחנו מחכים עד שנקבל הסכמות. תמר לא חיכתה ויצאה לתקשורת כעוסה וצירפה גם את המחנה שלה, ונוצרה אווירה פוליטית במובן הרע של המילה".
השמאל הקיצוני השתלט על העצרת?
"מה שמאפיין את הרוב המתון, בשמאל ובימין, זה שהוא מאוד שקט. הוא לא מצייץ בטוויטר ובפייסבוק, הוא לא הולך להפגנות. פעם בארבע שנים הוא יוצא לקלפי להצביע אבל הוא לא אקטיבי מבחינה פוליטית. האתגר של התנועה שלי הוא להשמיע את הקול של האנשים האלה כי הם עמוד השדרה של החברה הישראלית. אבל בימין הקשה ובשמאל הקשה יש יופי של התארגנות. שם יש להט ואידיאולוגיה, ובכיכר באמת הייתה התארגנות יוצאת מהכלל של מרצ והצעירים של מפלגת העבודה עם החבר'ה של הפגנות השחיתות (אלדד יניב ושות', י"פ). וכשאתה יודע להתארגן אתה נותן את הטון. למרות שעמדו בכיכר אלפים, כולל משפחת רבין, והקשיבו לנאומו של הנגבי, נוצרה תחושה שהכיכר תוקפת את הנגבי".
גם ח"כים ממפלגת העבודה יצאו נגדכם. מיקי רוזנטל ויוסי יונה למשל.
"אתה מביא לי את יוסי יונה ורוזנטל אבל באותה נשימה היו חברי כנסת שקראו חד־משמעית לבוא לכיכר ולא תקפו את צחי הנגבי. ציפי לבני שישבה עם הנגבי בכיכר פרסמה כבר באותו לילה את נאומו של הנגבי, וכתבה 'אם לא הצלחתם לשמוע אותו אני מציעה לכם לקרוא אותו'. בעיניי העצרת היא לא סיפור של ימין ושמאל, זה סיפור של מתונים וקיצונים. בקהל הייתה קבוצה מאורגנת של השמאל העמוק שבאה להתנגד, וזה לגיטימי, מותר להביע כעס; אבל המון אנשים אמרו לי: 'הרגשנו בושה. היום אני במשבר אמיתי עם המחנה שלי'. המסקנה שלי היא שהשמאל הציוני המתון שהתבייש מהצעקות בכיכר חייב להתחיל להשמיע את קולו ולהוכיח שהוא חלק מעמוד השדרה של המדינה, יש לו מה להגיד והוא פרטנר לעתיד משותף".
מה חשבה משפחת רבין על העצרת שארגנתם?
"הם היו מעודכנים כל העת בנעשה, וביום שאחרי העצרת הם התקשרו לחזק את ידינו".
מתחת לקליפות
'דרכנו' היא תנועת שטח שפועלת לקדם פוליטיקה של פרגמטיות כאידיאולוגיה. ברונשטיין מציינת חזור וציין כי היא מאמינה במתינות. לתפיסתה, לא מדובר בגלגול חוזר של 'צו פיוס' או 'גשר' אלא בניסיון לייצר פוליטיקה משותפת בין כל השחקנים הפוליטיים המתונים. הם מעוניינים לשבור את פרדיגמת "אנחנו או הם" שהפכה להיות הדגל – בימין וגם בשמאל.
"הקמנו את 'דרכנו' כי שותפיי ואני מאמינים שרוב הציבור הוא מתון ויש הרבה משותף לאנשים מתונים משני צידי קו האמצע. אנחנו רוצים להשמיע את הקול של הציבור הזה, לעזור לו להתארגן פוליטית – לא במובן המפלגתי אלא העל־מפלגתי. לתפיסתנו, הרוב המתון הזה נמצא בליכוד, אצל ליברמן, כחלון, יאיר לפיד והמחנה הציוני, וגם בבית היהודי, והם יכולים להסכים על סוגיות מסוימות ולקדם אותן ביחד".
אחת הטענות נגדכם מהשמאל היא שאתם מטשטשים את האידיאולוגיה הפוליטית של השמאל, בחיפוש אחר מתינות אתם מתפשרים מול הימין.
"אני באה מבית ימני. הוריי עלו ממקסיקו ושם היו חברים בתנועת בית"ר. החוויה שלהם כצעירים במקסיקו הייתה של מיעוט יהודי שחי בקהילה סגורה מאוד ולא משולבת בחברה. הם חוו לפעמים חוויות של אנטישמיות. אבי לקח את החוויה הזאת לתפיסה שכשהוא יגיע למדינת היהודים היא תהיה מדינה ציונית ולעולם לא נהיה יותר מיעוט. אימי פיתחה את החוויה ממקסיקו לתובנות של זכויות. להבנה שבמדינה שלה, מיעוטים לא יסבלו כמו שהיא סבלה בגלות. יש לי ערכים ציוניים יהודיים עם מחויבות גדולה מאוד לארץ, ומצד שני קיימים אצלי ערכי שמאל של זכויות אזרח ודמוקרטיה ושוויון. בעיניי זו דרכנו. ואני חושבת שרוב הציבור הישראלי, אם תקלף את הזהות הימנית והשמאלנית תגלה שעל רוב הערכים יש הסכמה. אבל במציאות אנחנו חיים בתקופה מאוד עדרית וכל אחד מחליט מה עמדתו בכל נושא על פי המחנה שהוא נמצא בו".
ברונשטיין הגיעה ל'דרכנו' אחרי שליחות ציונית בחו"ל. היא שימשה ראש משלחת הסוכנות היהודית בבריטניה, שליחה מרכזית של תנועת הצופים למערב אירופה ומנהלת המחלקה הבינלאומית של תנועת הצופים. את הארץ היא עזבה ב־2009 וחזרה ב־2013 כאשר הימין מנצח בסערה, השמאל נחלש קשות והציונות הדתית עולה עם נפתלי בנט ואיילת שקד. מציאות לא פשוטה לפעילת שמאל.
"ב־2009, כשיצאתי לחו"ל, הייתי המיינסטרים הישראלי הציוני. העמדות שלי היו עמוד השדרה של ישראל. והנה אני חוזרת ב־2013 ואני מרגישה שהעמדות שלי הפכו להיות עמדות 'שמאל קיצוני', ולא יכולתי לשאת את זה. הרגשתי צורך אדיר להחזיר את העמדות שלי למיינסטרים הישראלי".
גנבו לשמאל את המדינה.
"זו לא אותה מדינה. המדינה השתנתה מקצה לקצה. זו תנועת מטוטלת. בארבעים השנים הראשונות של המדינה שלטה פה מפא"י, והיו להם ערכים מסוימים שלא היו טובים לכולם. אפשר להתרפק על העבר, אבל קבוצות רבות סבלו מאוד מהקבוצה הזאת. אחר כך המטוטלת עברה לצד השני, המדינה התהפכה וכל האנשים שהיו פעם אליטה – ולא סתם אליטה אלא אליטה שמשרתת בצבא, בממשלה, בעסקים ובאקדמיה – מצאה פתאום את עצמה נטולת כוח. במובן הזה, באמת גנבו להם את המדינה. אבל אני חושבת שהתשובה היא לא לגנוב את המדינה בחזרה ולהחזיר לעצמנו את השליטה. צריך להבין שישראל השתנתה, וכדי להיות רלוונטי היום בישראל חייבים להקשיב לכל הקבוצות והשבטים שיש פה. ישראל לא תהיה תל־אביב חילונית ולא ציונית דתית, לא חרדית וגם לא מדינת כל אזרחיה. ישראל תהיה תוצר, תמהיל, של כל הקבוצות והזרמים שחיים פה".
