"גם אנשים שרתומים לעשייה צריכים לדעת לשחרר"

בתום 24 שנות עשייה בהתיישבות, שמונה שנים כרכז יישובים ב'אמנה', חמש שנים כסגן ראש מועצת מטה בנימין ועוד כ־11 שנים בראשה, אבי רואה (64) מסכם תקופה. הוא לא ממהר לטפוח לעצמו על השכם. "שאחרים יטפחו", הוא אומר, אבל לא מתחבא מאחורי צניעות מזויפת. "נשאתי בכמה תפקידים עם זוויות וצבעים שונים, אבל כולם היו באותו הנתיב: בנייה וחיזוק ההתיישבות. כשנכנסתי לתפקיד ראש המועצה התפללתי שלא אקלקל, ועכשיו אני שמח לסיים עם פרספקטיבה שבה אני יכול להביט בסיפוק לאחור ולומר, 'וואלה, עשיתי כמה דברים'".

אי־אפשר לדבר היום על בנימין, או בכלל על יו"ש, בלי לדבר על מצב הכבישים. אתה מכה פה על חטא?
"לא מדובר רק על כבישים אלא על כל מערך התשתיות – מים, ביוב, חשמל, גז, סלולר. כל נושא התשתיות לוקה בחסר. היה צריך לעשות בתחום הרבה קודם, ומי שהיה צריך לטפל בזה הוא מועצת יש"ע שתפקידה לעסוק בנושאי רוחב. לכך היא נועדה. האסימון נפל מאוחר אצל שני הצדדים – גם מצד הנהגת ההתיישבות וגם מצד משרדי הממשלה. לפני כשלוש שנים, כשהייתי יו"ר מועצת יש"ע, הצבתי את הנושא על השולחן, והיום יש צוותים שעובדים על שלל נושאים. מאז, נכנסנו לעומק לתוכניות־אב לתחבורה, אבל זה לוקח זמן. תקציב לתכנון יש, ובינתיים צריך לראות איך מקילים על המצב הקיים. בעיקר בצומת אדם־פסגת־זאב ובכביש 446 ממודיעין־עילית לצומת שילת. אלו מוקדי הפקקים הקשים".

יש לך אחריות אישית למצב?
"הסיפור הזה הרבה יותר גדול ממני. שנים שהמדינה לא ידעה מה לעשות עם יו"ש. בתפיסה הפקידותית התייחסו רק למה שצריך כאן ועכשיו, כי אולי עוד מעט נמסור את הכול. אבל אחרי 50 שנה בהתיישבות, אפשר להניח שנהיה פה לפחות עוד 50 שנה לכל הפחות, נכון? אז הבינו שהגיע הזמן להסתכל להתיישבות בלבן של העיניים".

בהתיישבות מדברים רבות על "חלון ההזדמנויות" של ממשל טראמפ. האם הוא מנוצל?
"לדעתי לא כל־כך. מה שאני יודע מהקשר שלי עם משרד ראש הממשלה, ויש קשר טוב, זה שמאוד מקפידים לא לחרוג מהבנות והסכמים כי הנשיא לא צפוי ביציאות שלו. לא רוצים להגיע למצב שבו אומרים חבל שלא נזהרנו יותר. אבל צריך לגלות יותר גמישות".

בוועדת המשנה לענייני יהודה ושומרון שהתכנסה בשבוע שעבר אמר קובי אלירז, יועץ שר הביטחון לענייני התיישבות, שצריך לקדם תכנון בנייה פלסטינית. מה אתה חושב על זה?
"אני חושב שהוא צודק. אין ואקום. הפלסטינים לא הולכים להיעלם או להתאדות והם בונים איפה שהם רוצים באופן לא חוקי, ומכיוון שאי־אפשר לאכוף, יצא שכרנו בהפסדנו. יש מציאות שלא מצליחים להתמודד איתה. פה מתחילה הבעיה".

אתה מבין התנגדות אידיאולוגית להליכה לקראת תכנון פלסטיני רחב היקף?
"גם אם נניח לרגע את האידיאולוגיה בצד ונצליח להתגבר על העניין הזה, יבואו אנשים מההתיישבות ויגידו – לא רק שאנחנו חנוקים ולא יכולים לבנות כמעט, עכשיו גם נקדם להם בנייה? יעלו חששות מפני יחס לא מאוזן של המנהל האזרחי שיקדם תוכניות לערבים אבל לא ליהודים. הפתרון כנראה נמצא באמצע. אם הולכים לקראת תכנון פלסטיני מסודר, לעבוד במקביל גם על תכנון יהודי".

כולנו שותפים למשימה

עוד בטרם נבחר לתפקיד ראש מועצת מטה בנימין ב־2007, גמלה בליבו החלטה: הוא בא לשתי קדנציות בלבד. לא נאחז בכיסא, אלא מכשיר ומלווה את דור ההנהגה הבא. כעת הוא עוזב, בלי לדעת לאן מועדות פניו. "קודם כול, אני הולך לנוח קצת", הוא אומר. בעולם שבו כולם רודפים אחרי הכבוד, הכוח והשררה, היושרה והצניעות שמאפיינים את רואה מעוררות התפעלות. "היו לי כל הסיבות להישאר, וגם אנשים רבים ביקשו שאשאר.

"אילו רציתי, יכולתי להצדיק לעצמי די בקלות את ההחלטה לרוץ מחדש לתפקיד שעליו התמודדו שני תלמידיי, ישראל גנץ ושילה אדלר. גנץ שימש סגן שלי במועצה, ואדלר נכנס לתפקיד מנכ"ל מועצת יש"ע כשאני הייתי יו"ר. אבל אני באמת מאמין שצריך לפנות את המקום לדור הצעיר – לא זה שהקים את ההתיישבות, אלא זה שגדל בה ולתוכה".

מודל שלילי שעמד לנגד עיניו הוא הקיבוצים. "זקני הקיבוץ, החלוצים, לא השכילו לשחרר את המושכות לצעירים בזמן. הם חשבו שרק הם יכולים להוביל, וכשהם התעוררו כבר היה מאוחר מדי. האידיאולוגיה שלהם פשטה את הרגל. אסור שזה יקרה אצלנו. גם אנשים יקרים שרתומים לעשייה, צריכים לדעת את מקומם ולשחרר. תמיד ראיתי לנגד עיניי את נושא העברת השרביט לדור הבא, כמשימה לא פחות חשובה משאר המשימות. בבנימין יש לא מעט כוחות בריאים ואידיאולוגיים – שלנגד עיניהם עומדת משימת ההתיישבות ולא קידום עצמם – כלומר ששמים את המשימה והתפקיד במרכז ולא את האני".

וישראל גנץ, שיחליף אותך, מתאים לתפקיד?
"אני מקווה שהעברת המקל הזאת תצדיק את עצמה. ברור לי מעל לכל ספק שישראל הוא אדם ערכי וראוי – וכל מטרתו היא לקדם את ההתיישבות".

האם הניצחון שלו מלמד על התרחקות כלשהי ממועצת יש"ע ומההנהגה הוותיקה?
"יש קשר בין הדברים, אבל לא באופן שניסו להציג את זה, כאילו הוא יוצא נגד מועצת יש"ע. בסוף זה דור ההמשך, יש לו דרך משלו. יש הבדלים בין מה שאנחנו חשבנו למה שהם חושבים ומובילים בתחומים מסוימים – אבל אני מאמין שזה יוסיף טוב, וגם רענון השורות במועצת יש"ע הוא דבר שיכול להיות מבורך. אני לא מצפה שיעשו את מה שאנחנו עשינו אחד לאחד".

אז אתה לא מפחד מהצעירים? בקרב דור הנפילים בהתיישבות ישנם קולות שמדברים על "המסוכנות של הצעירים".
"אם את מכוונת לפנחס ולרשטיין, אני חלוק עליו בעניין הזה. גם כשהוא היה צעיר ורענן ועשה דברים שלא נעשו קודם אמרו עליו 'הצעירים האלו מסוכנים' – הוא וקצובר ולוינגר והדובון והעוזי. זה לא היה כל־כך מזמן. אני חושב שדווקא הטענה שהצעירים מסוכנים היא זו שגורמת למצב לא בריא. ברור שיש פערי דורות. אב ובן אף פעם לא יראו הכול עין בעין, וזה בסדר. האבא לא תמיד מרוצה מהדרך שבה הבן הולך ועדיין הוא אוהב אותו. אי־אפשר להתעלם מהפערים, החוכמה היא לדעת לגשר מעליהם, להשפיע היכן שאפשר. וזה מה שאני עשיתי".

ככל שהבחירות התקרבו לישורת האחרונה, הן הפכו להיות די מלוכלכות.
"הקמפיינים האלה באמת לא היו לטעמי. הם פחות נגעו בדברים הערכיים והחשובים, של שקיפות ערכים, ועסקו יותר בהיבטים האישיים. חבל. אבל בסדר, זה מאחורינו. שני המועמדים שהתגוששו ביניהם הם מועמדים ראויים, נבחר מי שנבחר ואני מקווה שהוא ייקח את העניין לתשומת ליבו בתקופה הקרובה ויפעל לאחד את השורות כפי שאני התוויתי – שכולם פה יהיו שותפים למשימה. הרי לא מדובר על משימה של אדם אחד. ישראל היה לצידי כשש שנים – אני מקווה שאת הרוח הזאת הוא ייקח איתו הלאה".

"אילו רציתי, יכולתי להצדיק לעצמי די בקלות את ההחלטה לרוץ מחדש לתפקיד שעליו התמודדו שני תלמידיי, ישראל גנץ ושילה אדלר. אבל אני באמת מאמין שצריך לפנות את המקום לדור הצעיר – לא זה שהקים את ההתיישבות, אלא זה שגדל בה ולתוכה"

מעכו לכוכב־יעקב

אבי רואה גדל בעכו, הרחק מהמיינסטרים של המגזר הדתי לאומי. "לא היינו חלק מהציונות הדתית", הוא אומר, "קהילה דתית, ספרדית, שסבבה סביב בית הכנסת ואירועים בקהילה". הוא בן שני מתוך תשעה ילדים, לאם עקרת בית ולאב עובד עירייה ואיש ציבור. "את חיידק העשייה הציבורית חטפתי ממנו. מעבר לזה שאנשים תמיד היו פונים אליו שיסייע להם בגלל היותו עובד עירייה, אבא היה גבאי בית הכנסת של יוצאי תוניסיה, מוהל, פייטן וגם ניגן על עוד. הוא מל המון אנשים מהצפון.

"במסגרת פרויקט שבו חיברנו את מועצת יש"ע לרשויות בפריפריה, נסענו בין יתר המקומות גם לשלומי. אני זוכר שאבי היה נוסע למול שם, ושאלתי את ראש המועצה גבי נעמן אם הוא זוכר בתקופתו אדם בשם רועה שהיה פייטן ומוהל, והוא ענה לי 'שלום? מה השאלה, הוא מל אותי ואת כל האחים שלי'. הוא נאם שם מול כולם וסיפר על סגירת המעגל הזאת".

ואיך הפך רועה לרואה? כשמשפחתו עלתה ארצה בשנת 1956, הפקיד שאל לשמם, והעי"ן הפכה לאל"ף. "כך הוא כתב את זה ומאז זה נשאר איתנו".

אל חיק הציונות הדתית הגיע בשנות לימודיו בישיבה התיכונית בקריית־שמואל, שגררו גם הצטרפות לסניף בני עקיבא בעכו. הוא היה חבר בגרעין ההקמה של מצפה־יריחו ושל מצפה־נטופה אך בסוף התגלגל להקים את היישוב כוכב־יעקב. כיום, בעקבות בניית תל־ציון החרדית הסמוכה, זהו אחד מהיישובים הגדולים בבנימין, אבל הוא ידע גם ימים קשים שבהם כמעט נעלם מעל פני האדמה.

אשתו הראשונה של אבי רואה, אידית, נהרגה בתאונת דרכים בצומת תחנת הדלק של פסגות, ועימה נספו גם שתי הטרמפיסטיות הצעירות שנסעו איתה. "היא הייתה מורה לחינוך גופני ועבדה באולפנת עפרה. ביציאה מהצומת נכנסה בה משאית. שלוש הרוגות".

כשאתה שומע על תאונות דרכים כמו הסיפור המזעזע של משפחת עטר מפסגות, זה מחזיר אותך לסיפור האישי שלך?
"זה מחריד. לא הכרתי את ההרוגים באופן אישי, אבל זה מחריד. אני חושב שלא עושים מספיק, ויש מה לעשות. תאונות דרכים הן דבר שנפגעים ממנו יותר מכל דבר אחר, גם מטרור, זה נופל עליך כרעם ביום בהיר ואתה לא מבין איך לאכול את זה. אבל המשכנו הלאה". הוא מתכוון לבית המשותף שהקים עם הדסה אלמנתו של דרור וינברג לפני 13 שנה. לשניים ילד משותף בן 11 ומשפחתם המאוחדת מונה 13 ילדים.

מאמין בשכל ישר

רואה הוא איש שיחה נעים, גם אם לא דברן גדול. הנה כמה קווים לדמותו: אין לו ווטסאפ ("מה זאת אומרת אין לו ווטאספ?" שואלת המפיקה בתמיהה כשהיא מנסה לתאם מועד לצילומים, "למי אין ווטסאפ בימינו?"), הוא לא מחובר לטוויטר, והוא מעולם לא חיפש סיקור תקשורתי. אנחנו יושבים במשרד הירושלמי של מועצת יש"ע, וכשמ"מ מנכ"ל מועצת יש"ע יגאל דילמוני נכנס לחדר שבו אנחנו יושבים, הוא מופתע. "הו! עכשיו אתה נזכר להתראיין?" הוא סונט בו.

אתה סובל עכשיו?
"לא צריך להגזים. אני לא רואה בתקשורת את המגרש הביתי שלי. אני לא מדיר רגליי ממנה, כשמישהו פונה אני עונה, לא מתחמק, אבל אלו יחסים קורקטיים. זה לא מעניין אותי. התקשורת היא לא האישיו. חשוב מה שאתה עושה".

טוב, אני בטח לא הראשונה שאומרת לך ש"אם זה לא מפורסם זה לא קיים".
"אני לא מקבל את זה. אני עבדתי בדרך שלי, ואחרי 11 שנים בתפקיד ראש המועצה אני יכול לומר שגם קיבלתי משובים טובים מכַּתבים שעבדתי איתם. הם היו מרוצים מהגישה שלי, מהכנות, מזה שאני מדבר בגובה העיניים, מהתפיסה שלי – לומר את האמת ולא ללכת סחור סחור ולהתחכם. מה שכואב כואב, מה שטוב טוב.

"אני לא רואה בתקשורת את המגרש הביתי שלי. אני לא מדיר רגליי ממנה, כשמישהו פונה אני עונה, לא מתחמק, אבל אלו יחסים קורקטיים. זה לא מעניין אותי. התקשורת היא לא האישיו. חשוב מה שאתה עושה"

"אני חושב שיש היום בציבוריות הישראלית כמיהה לאנשים שידברו בצורה עניינית, מקצועית ולא ספקולטיבית. נקעה נפשם של האנשים ממנהיגים שאומרים דבר אחד ומתכוונים למשהו אחר. אני חושב שהניצחון של עליזה בלוך בבית־שמש הוא דוגמה טובה לזה. היא לא הלכה על קמפיינים שליליים או על שלילת החרדים. אני מאמין גדול באמת פשוטה ושכל ישר. עם זאת, ברור לי שלתקשורת יש כללי משחק משלה של כותרות והשמצות צעקניות".

אז מה אתה חושב למשל על נתניהו שלא פעם התגובות התקשורתיות שלו מעלות את גובה הלהבות?
"כואב לי שזו רמת השיח. בעיניי זו השקעת אנרגיה בדברים שהם לא נכונים, לא מחנכים, לא בונים. הוא בראש הפירמידה, ודאי שיש לו אחריות. ומנגד, אפשר להבין. אני רק ראש רשות, ויודע שראש ממשלה צריך להתמודד עם מצבים מורכבים עשרות מונים, ועם מערכת הלחצים שהוא נתון בה, נותר לי רק להסיר בפניו את הכובע. בכל מפגש שהיה לי איתו, בין היתר גם בהצגת דרישות לבנייה, תמיד הקפדתי לומר שאנחנו מחזקים אותו. חייבים לחזק אותו.

"נתניהו הוא נכס למדינת ישראל בכל המובנים. ישראל הפכה להיות מודל לחיקוי להרבה מדינות, והרבה מהן רוצות להתחכך בנו בגלל ההצלחות הכלכליות והביטחוניות. אנחנו נמצאים בתהליך שבו ישראל מצליחה לפרוץ לאזורים שאיש לא חלם עליהם לפני עשור. לנתניהו יש בזה מעמד חשוב מאוד. בנוגע לחקירות שלו – זה הזוי. צריך לבדוק כמובן, ולא לוותר, אבל לראות מה חשוב יותר ומה חשוב פחות".

יש כל מיני ספקולציות באשר לנתוני הבנייה ביו"ש ואיך מסתכלים עליהם. גלה לנו את הסוד – מדינת ישראל בונה ביו"ש או לא בונה?
"בשורה התחתונה מדינת ישראל בונה. כל יישוב שרוצה לבנות בונה. יש נקודות בעייתיות כמו עלי שהתב"ע שלהם עדיין לא מוסדרת ועוד בעיות נקודתיות, אבל באופן כללי בכל היישובים בונים. יש גידול של האוכלוסייה ולא על זה המאבק. אנחנו צריכים לקדם אישור תוכניות שיבטיחו את הבנייה בעשור הקרוב והלאה. על זה עובדים מול משרד רה"מ ומשרד הביטחון, וגם בתחום הזה אפשר לעשות יותר".

מדינת ישראל, תחליטי

בדו"ח השלטון המקומי מתחו עליך ביקורת חריפה בעקבות העברת תקציבים למאחזים.
"הייתי בוועדה לביקורת המדינה, שאליה זימנה אותי ח"כ שלי יחימוביץ, יחד עם עוד ראשי רשויות – טבריה, נהריה ובאר־יעקב. הזהירו אותי לפני שהלכתי, שהולכים לקרוע אותי. ואני באמת הייתי היחיד שהתייצב, ויחימוביץ שיבחה אותי על כך. כשהתבקשתי להסביר מה עשיתי אמרתי שבמקומות האלו גרים ילדים, יש שם תינוקות, מגיע להם מעון וגני ילדים וכבישים וכל מה שצריך, ואני אמשיך לעשות למענם. אני מקבל אחריות מלאה. היא ניסתה להיכנס בי על כך שהמבקר אמר שאני מצפצף על המדינה, ובסוף היא שיבחה אותי גם על זה".

אבל עשית לכאורה משהו לא חוקי.
"לא הייתי מגדיר את זה ככה, אולי עשיתי משהו בעייתי. אבל אמרתי שאת ההנחיות אני מקבל ממשרד הפנים ולא ממבקר המדינה. אני פעלתי למען התושבים שלי, וכל העברת התקציבים נעשתה מעל לשולחן, לא מתחתיו. רוצים לתלות אותי בכיכר העיר? בבקשה.

"למדינה יש בעיה עם האנשים האלו? שהמדינה תתכבד ותואיל בטובה לפנות אותם. האנשים האלה יושבים במקומות האלה 20 שנה, לא שנה־שנתיים. לבדואים נותנים בתי ספר והסעות למרות שהם עבריינים, נכון? בסופו של דבר צריך לתת שירותים לאנשים האלו, פשוט מאוד".

מה צריך לקרות?
"המדינה אמרה שבכוונתה להסדיר את המאחזים והקימה ועדה שאמורה לטפל בזה. אנחנו מצידנו – עשינו כל מה שמוטל עלינו ופינינו את עמונה ומגרון שהיו בהם בעיות עם מעמד הקרקעות. כל שאר המאחזים נמצאים על שטחי המדינה. עד שהמדינה תסדיר אני אמור לטפל באנשים האלו. הייתי עושה הכול שוב".

אבי רואה מביט בשעון ואומר שהוא צריך ללכת. אני מודה, ועד שאני מסיימת להכניס את המחשב לתיק הוא כבר מחוץ למשרד. ממשיך הלאה.