כשהם חבולים ופצועים פוליטית מהמערכה הקצרה בת 24 השעות בדרום הארץ ומתמונת הניצחון שהשיג חמאס מול הרפיסות הישראלית, יצאו ביום שלישי ליברמן, בנט ונתניהו מדיון הקבינט היישר אל מראות ההפגנות של תושבי שדרות שנמאס להם. הראשון שהתעשת והבין שהיתרון יעמוד לצד מי שיפעל הכי מהר היה שר הביטחון אביגדור ליברמן. למחרת הוא כינס מסיבת עיתונאים והודיע: קצתי במשרתי, ההחלטות האחרונות של הקבינט אינן לרוחי, איני יכול עוד. מהלכים כאלה אינם זרים לליברמן חובב הפרישות המתוקשרות, וגם לא לנתניהו שהורגל בהם.
מאחוריו השאיר ליברמן את בנט ונתניהו, מתבוססים בתנוחת "לא עשינו די". אלה נכנסו מיד לסבב משלהם, והפעם בשאלת מי אחראי לפירוק הממשלה. בנט מיהר להודיע, באמצעות כל חברי מפלגתו, כי שר הביטחון הכושל מוזמן לפנות את תפקידו ובלבד שהתיק יועבר אליו. מבחינת בנט זהו מאבק אמיתי על הצלת הביטחון – התפקיד שלמענו הגיע לפוליטיקה – והוא מתכוון למלחמה של "הכול או כלום". ביום רביעי בערב קיבל יו"ר הבית היהודי אור ירוק מחבריו לצאת למלחמה שאם לא תצלח עלולה להפוך אותו לאחראי לפירוק הממשלה, סיכון לא מבוטל בעבור בנט מול בוחריו.
נתניהו הודיע כבר בצהרי רביעי כי מבחינתו הקואליציה הצרה יכולה להמשיך לתפקד ואין סיבה לפרק את הממשלה, ובלבד שהוא יחזיק בתפקיד שר הביטחון. הוא גם קיים סבב התייעצויות בנוגע למועד הבחירות המתקרבות, סבב שלא כלל את בנט. הפעם יו"ר הבית היהודי מתכוון ללכת עד הסוף, ואולי להצליח בקטיפת התיק הנחשק.
אי אפשר לקחת מבנט את הקרדיט לכתישה שחווה ליברמן בחודשים האחרונים, שתרמה את חלקה להחלטתו השבוע. בהצהרתו לא הותיר ליברמן מקום לספקות באשר לתחושתו כי ההחלטות הבעייתיות נדבקות אליו ללא סיבה. אחרי שמנה את כל הכישלונות האחרונים במדיניות הממשלה (כלומר נתניהו) ובהם מזוודות הכסף לחמאס, הדלק הקטארי, חאן אל־אחמר וההסדרה, והרחיק לכת עד עסקת שליט, קרא ליברמן לראשי המפלגות להסכים על תאריך לבחירות.
ראוי להעריך את האומץ והכנות של ליברמן להודיע קבל עם ועדה כי כשר הביטחון של מדינת ישראל הוא לא הצליח להשפיע על, ובכן, המדיניות הביטחונית של ישראל. שורת הכישלונות שייחס לנתניהו נרשמו עד כה על שמו, כמי שעומד בראש מערכת הביטחון. אחרי שספג את הביקורת במקום נתניהו, שהוביל את מדיניות ההכלה כלפי עזה, הרגיש ליברמן שאחרי כל הכדורים המטפוריים שספג, המכה הבאה כבר עלולה להוריד אותו אל מתחת לאחוז החסימה.
במאמץ להשיג נסיקה מהירה הפקיר ליברמן את ראש הממשלה מאחור, תוך שהוא מדגיש שוב ושוב כי הביקורת אינה לגופו של אדם אלא לגופה של מדיניות. מעניין היכן למד את הטריק הזה. רמז: בנט. בליכוד כבר יודעים שההחלטות האחרונות של הקבינט מסבות להם נזק אלקטורלי, ברמה של ארבעה־חמישה מנדטים. את המנדטים הללו מצפה לקטוף שר הביטחון היוצא, שהיה הראשון להגיד "ידיי לא שפכו את הדם הזה". בבית היהודי הסתובבו ביום רביעי מתוסכלים, שכן ליברמן זיהה את המומנטום לפניהם והשאיר אותם לבחור בין הרע לגרוע: המשך כהונה תוך נשיאה באחריות להחלטות הקבינט האחרונות, או פירוק הממשלה הימנית. אומרים שנקמה מגישים קרה, וליברמן בהחלט הגיש את שלו לבנט אחרי חודשים ארוכים של חילופי מהלומות.
פגיעת גל
הנה דפי המסרים שחולקו מיד לאחר הודעתו של ליברמן: בליכוד הנחו לתקוף את שר הביטחון הבורח, "פוליטיקאי ציני שהפקיר את ביטחון ישראל"; בבית היהודי הנחו להאשים את ליברמן על כישלונותיו ולדרוש את המשרד שהתפנה ליו"ר המפלגה; ואילו בכולנו – דממה. כחלון רוצה בחירות וגם הימר כל העת כי הן ייערכו בפברואר־מארס (המועד הצפוי עכשיו, נוכח ההתפתחויות האחרונות), ולמה לו להיכנס לבוץ שמתגוששים בו כבר שלושה.
שרים בכירים בליכוד הסכימו לאחר הודעת ליברמן כי אין סיבה למשוך את הממשלה המקרטעת עוד כמה חודשים ורק אז להכריז על בחירות, וכי רצוי לקפל כבר בימים הקרובים. את הטרמינולוגיה של נתניהו על עסקים כרגיל פטרו כדמי חובה לבוחר, גם כשלמעשה הוא איבד את השליטה על סדר היום.
מה שכן, אי־ההליכה לבחירות בחודש יוני האחרון תיזכר כבכייה לדורות בליכוד. סדר היום החלומי שהיה אז לא יחזור בקרוב, והשרים מעריכים כי נתניהו עצמו כבר מכה על חטא על כך שבחר להאריך את ימיה של הממשלה עד לגסיסתה על חשבון המנדטים שלו. אגב, ייתכן שליברמן היה שורד את ההסדרה בעזה כשם ששרד את כל המהלכים האחרונים מול חמאס ובחאן אל־אחמר, וגם עמד מאחוריהם עד כה, אלמלא דבר אחד קטן. במהלך ישיבת הקבינט ביום שלישי היה מי שהראה לו את הדברים הקשים שהטיח בו באותו בוקר חבר מפלגתו לשעבר, איש התקשורת שרון גל.
"ראש הממשלה חוזר מפריז ושותק. שר הביטחון, הרמבו־צעצוע הזה, שותק", האשים גל. "אני הייתי חבר מפלגתו ואני מתבייש בזה הבוקר. אני מתבייש שהייתי ח"כ במפלגה הזאת. זה שר ביטחון שחוץ מדיבורים לא עושה כלום", כך ובמילים קשות נוספות פתח גל את תוכניתו ברדיו גלי ישראל. אם עד כה ספג ליברמן בשקט את הפגיעה האלקטורלית שהתפקיד הסב לו, הקש הזה שבר את גבו. ביום רביעי הוא ציין במפורש את הנזק התדמיתי שנגרם לו.
נתניהו לא יוכל לסמוך על ליברמן בהרכבת הממשלה הבאה. כשחוק הגיוס עדיין מוטל על הכף וטרם בא אל סיומו, אפשר כבר לראות את המנדטים צומחים בערוגה של לפיד. עם הירידה הצפויה בכוחה של ש"ס ועם ליברמן שנטש, את הממשלה הבאה ייאלץ כנראה נתניהו להרכיב עם מפלגות המרכז – לפיד, כחלון ואורלי לוי־אבקסיס.
בכנסת העריכו השבוע כי נתניהו לא רוצה בחירות, ודאי שלא על רקע ההתפטרות של ליברמן והמחאה של תושבי הדרום, ולכן ינסה לדחות אותן ולו במעט. השאלה תהיה המחיר והסיבה לפירוק בזמן המתאים. בכל מקרה, המרוץ לממשלה הבאה נפתח רגע אחרי סיום הבחירות המקומיות, כשהקלפים כבר לא בידיים של נתניהו, כשגדעון סער נושף בערפו וכשפצצת הזמן ששמה עזה ממתינה לכולנו ממש מעבר לפינה.
