בכל יום הולדת היה רונן עוז מפתיע את אשתו אילנית בהפקה רצינית. פעם טיסה בשמי הארץ ופעם חופשה מפנקת, פעם ארוחה אצל שף פרטי ופעם מסיבת הפתעה מושקעת עם חברים. לכבוד יום הולדתו ה־45 של רונן, שחל ב־25 ביולי, רצתה אילנית להמשיך את המסורת. היא הזמינה סוף שבוע משפחתי ארוך בירושלים, ודאגה לתוכניות מתאימות. יום ההולדת הסתיים באסון, כאשר בני המשפחה נקלעו לשריפה במלונית שבה התארחו. מוחמד ג'עברי, שעבד בעבר במקום ופוטר, הצית אותה והחדר שבו התארחה משפחת עוז הפך למלכודת אש. רונן הציל את בני משפחתו, אך שילם על כך בחייו. במשך שמונים יום הוא היה מאושפז בבית החולים, והשבוע מלאו שלושים לפטירתו. "רונן שילם בחייו על כך שהציל אותנו. אני מאוד מקווה שייעשה צדק ושכל האשמים יבואו על עונשם", אומרת רעייתו.
אילנית, 43, היא ילידת לוד. רונן גדל ברמלה הסמוכה, במשפחה מסורתית, והם הכירו בתיכון. במהלך שנות הלימודים והצבא הם היו בקשר ונפרדו לסירוגין, אך גם לאחר שיצאו עם בני זוג אחרים תמיד שבו זה לזה. רונן היה עתודאי ולמד תעופה, ואחר כך שירת בצה"ל כמכונאי מוטס. הצעת הנישואין הגיעה לפני 18 שנה, במהלך חופשה משותפת בתאילנד. השניים בנו את ביתם בלוד ובהמשך עברו לרמת־השרון, שם נולדו בתם מיה (14) ובנם ינאי (10). לפני שמונה שנים עברו לפתח־תקווה. אילנית עובדת בתחום הביטוח. רונן עבד בחברת הייטק בתחום הבנקאות, וניהל צוותים ומחלקות בארץ ובעולם.
איש חם ואוהב, מתארת אותו אילנית, ש"אהב אוכל טוב, לבשל, לארח, ובמיוחד לשחזר מנות מיוחדות שאכל במסעדות, ולהגיש אותן בצילחות מיוחד". ברקע תמיד התנגנה מוזיקה: דודו טסה, אביתר בנאי, עידן עמדי, קרולינה. בחופשת יום ההולדת הם היו אמורים ללכת להופעה של אריאל זילבר בירושלים. זה כבר לא קרה. "רונן אהב מאוד את בוב מארלי, ואחד המשפטים שממתחברים לי עם מי שרונן היה זה
'love the life you live, live the life you love'. ימי ראשון היו אהובים עליו במיוחד. כמי שעובד מול גורמים בחו"ל, זה היה יום פנוי יחסית שבו הוא עבד מהבית. הוא ניצל את הזמן לחוויות משותפות עם המשפחה, בעיקר עם הבן שלנו ינאי. בדרך כלל חגגנו את יום ההולדת כזוג, הפעם החלטנו לצרף לחגיגה גם את הילדים". ימים ספורים קודם לכן חזרו מחופשה משפחתית אחרת, ביוון.
את הזמנת המלון עשתה אילנית במהירות יחסית, וכך נבחרה המלונית 'יפו 60'."אמרתי לעצמי שניקח מלון ללינה בלבד ונבלה את רוב זמננו בחוץ, בעיר. התמונות של המלונית שבחרנו עשתה רושם של משהו מפנק, ובמחיר ראוי לפונקציה שהיא הייתה אמורה לשרת". רק דבר אחד הפריע לאילנית. היא קראה תגובה של אורחת שציינה שבחדר לא היה חלון, וכתבה למלון שהיא מבקשת חדר עם חלון. "בלב חשבתי שמקסימום לא יהיה חלון, אבל תהיה מרפסת. כך הבנתי מהתמונות". בדיעבד קיבלה המשפחה חדר נטול כל פתח מלבד הדלת הראשית, ובהמשך הוא הפך למלכודת אש.
"שמע ישראל" עם הילדים
בני המשפחה בילו בתערוכת גמר של בוגרי בצלאל, ומשם המשיכו לחוויה מגבשת – רקיחת בושם אישי לרונן כמתנת יום הולדת. מיה, שיום הולדתה חל חמישה ימים אחר כך, ביקשה גם היא בושם כמתנה. משם המשיכו לאכול, ואז נסעו למלונית. בתחילה לא מצאו את המקום. המלונית כונתה 'יפו 60', אבל המשפחה גילתה שלמעשה היא נמצאת ברחוב עזרת ישראל. "כשהגענו וראיתי את המקום, ובפרט את החדר, חשכו עיניי. הרגשתי מאוכזבת ומרומה. רונן, ברגישותו ואצילותו הרבה, ניסה להקליל את האווירה והאיץ בי שנצא לשתות משהו".
הילדים, שהיו עייפים, נכנסו להתקלח וגילו שאין מים חמים מכיוון שלא הדליקו לעצמם את הדוד. גם מגבות לא היו בנמצא. אילנית יצאה למסדרון ומצאה את עגלת השירות שהכילה מגבות רבות. בדיעבד תגלה שהמצית, שהכיר היטב את המקום, בחר להדליק את העגלה ולהצמיד אותה לארון החשמל כדי שהנזק יהיה גדול.
רונן ואילנית לא אפשרו לאכסניה הגרועה לקלקל את האווירה. הם השאירו את הילדים לישון, והחליטו לצאת לשוק מחנה־יהודה הסמוך כדי לציין את יום ההולדת ואת ט"ו באב שחל באותו ערב. הם עשו את דרכם בין המוני המבלים, אכלו סושי ושתו בירה. "למזלנו לא התחברנו למקום וחזרנו מהר לילדים שנשארו בחדר", אומרת אילנית. "בכך למעשה הצלנו אותם".
בשעה אחת בלילה הם התעוררו למשמע פיצוצים. "רונן קם מהמיטה, ויצא לבדוק את מקור הרעש. 'יש אש בחוץ', הוא אמר בבהלה. כשפתח את הדלת פרצו אל החדר העשן והחום, ובני המשפחה מצאו עצמם לכודים מול הלהבות שהשתוללו במסדרון. "הערנו מהר את הילדים, ינאי לא ממש קלט מה קורה. רונן יצא למסדרון בניסיון להדוף את האש ולמצוא דרך מילוט". האורחים האחרים במלונית נמלטו דרך החלונות, אך לבני משפחת עוז לא הייתה אפשרות כזו. אילנית נשארה עם הילדים בתוך החדר, ורונן יצא אל המסדרון כדי לנסות לחלץ אותם.
האוויר בחדר הלך ואזל, וככל שהתקרבו לדלת הכניסה תחושת המחנק גברה. אילנית ושני הילדים הצטופפו בפינת החדר. "ניסיתי להרטיב את עצמנו ואת הקירות כדי למנוע מהאש להגיע וכדי לייצר אוויר נקי. ביקשתי מהילדים לומר 'שמע ישראל' שוב ושוב. לא הייתי היסטרית, הבנו שחייבים להיות רגועים בשביל הילדים. אחרי כ־10־15 דקות שרונן פועל לכבות את האש ולפחות למנוע ממנה להתפשט לכיווננו, הוא נכנס לחדר ומודיע לנו שהאש נרגעה קצת ושאנחנו חייבים לצאת מהמסדרון, שכרגע הוא פחות בוער ויש רק עשן. התחלנו, הילדים ואני, להתקדם לכיוון הדלת אבל לא הצלחנו לעבור אותה. החום ביציאה למסדרון היה גבוה והעשן הקשה עלינו מאוד. לא היינו מסוגלים לנשום ובטח לא לצאת, וחזרנו לפינה הפנימית של החדר. אני לא מצליחה להבין באילו תנאים רונן פעל ועם איזה חום ועשן הוא התמודד, ואת גודל מסירות הנפש שלו בשבילנו".
לדברי אילנית, את קור הרוח שלו שאב רונן משירותו הצבאי. "רונן שירת כמכונאי מוטס בטייסת 193, שעובדת בשיתוף פעולה עם חיל הים. זו טייסת למסוקי 'עטלף' שממריאים מספינות הטילים בים ונוחתים בהן. חלק מפעולותיו במסגרת התפקיד היה חילוץ והצלת ניצולים ופצועים מהים, ושם הוא פיתח את היכולת לפעול במצבי לחץ והצלת חיים.
"בסופו של דבר הוא הוציא אותנו מהחדר החוצה, שם קיבלו אותנו מכבי האש. הגיע כבאי, כמו מלאך, והוציא אותי". בחוץ ראתה אילנית את בתה מיה ואת רונן שהוצא על אלונקה. "רונן היה נראה לי מפויח, אבל תיארתי לעצמי שגם אני נראית ככה. הוא היה נראה בסדר. באותם רגעים לא הבנתי את גודל האסון". אילנית הספיקה לקחת איתה את מכשיר הטלפון שלה, ומהאמבולנס ניסתה ליצור קשר עם בני משפחה. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, ואף אחד לא ענה לה. לבסוף ענה גיסה. היא הודיעה לו שקרתה שריפה ושהם בסדר גמור, וביקשה שמישהו יבוא לשהות ליד הילדים. לאחר שבני המשפחה הגיעו ל'שערי צדק', כולם הורדמו והונשמו כדי לאפשר את הוצאת הפיח מריאותיהם, ולהתחיל טיפול בכוויות.
חיבוק מעם ישראל
מלבד בני משפחת עוז נפגעו בשריפה 14 אורחים נוספים במלונית. חודש לאחר האירוע הוגשו כתבי אישום נגד המצית, מוחמד ג'עברי, שהודה במעשה ואף שחזר אותו, ונגד שניים מחבריו – ראידה מוסא ויוסף קומבוז – שסייעו לו, שלושתם תושבי מזרח ירושלים. אף שנקבע כי מדובר באירוע פלילי ושמטרת המצית הייתה נקמה על פיטוריו, לאילנית ברור שזהו אירוע לאומני. "הכוונה שלו הייתה לגמרי ברורה. אולי הוא רצה להתנקם בבעלת הבית, אבל אם אפשר על הדרך לפגוע ביהודים אז למה לא. חשוב לי לציין שאני לא אוחזת בהשקפה פוליטית ימנית, ובוודאי לא שונאת ערבים, אבל במקרה הזה ברור שמדובר באדם שרצה לפגוע ביהודים".
לאילנית חשוב להדגיש את גבורתו של רונן ברגעים הקשים והקריטיים. "הוא יכול היה לשבת איתנו בתוך החדר, לסגור את הדלת ולהתקשר מהחדר למכבי האש. ובכלל, מאיפה התושייה שהוא גילה ברגעים האלה? הבחירה לצאת לאש היא התנהלות שהיא לא מובנת מאליה. אני ניסיתי להקל על הילדים, אבל הוא חשב ופעל איך להוציא אותנו משם. ואם לא די בכך, כשמכבי האש כבר הגיעו הוא יכול היה להוציא את עצמו ראשון, כי מארבעתנו הוא היה בסכנה הכי גדולה של שאיפת עשן, אבל קודם הוא מסר כל אחד מאיתנו לכבאי שעמד במסדרון. אני התעכבתי ביציאה מהחדר, הרגשתי את המחנק בגרון ולכן נכנסתי שוב לקחת נעליים ולשתות מים כי כבר אי אפשר היה לנשום. הוא חיכה עד שגם אני אצא, ורק כשכולנו יצאנו הוא פנה לצאת בעצמו.
"בימי השבעה פנתה אליי חברה וסיפרה לי שהם דיברו במשפחה על המקרה, ובעלה, שהוא בעל ואבא אוהב ומסור, הודה שלא בטוח שהיה פועל כך או מצליח בכלל לגייס כוחות ואומץ לעשות משהו בכזו סיטואציה. אחת העובדות של רונן במחלקה אמרה לי שלא הופתעה לשמוע על ההתנהגות שלו. היא אמרה שזה מאוד התאים לאישיות שלו כמו שהיא הכירה. היא תמיד הרגישה שהוא נלחם בעבורם בעבודה, ושבשיקולים שהוא עשה הצרכים שלהם היו בעדיפות גבוהה מצרכיו האישיים".
בליל שבת, פחות מ־24 שעות אחרי האירוע, התעוררה אילנית. היא ידעה בדיוק היכן היא נמצאת ומדוע. כשביקשה את הסלולרי שלה, גילתה בקבוצות וואטסאפ דיווח על השריפה ועל מצבו הקשה של רונן. "ביקשתי פשוט שירדימו אותי שוב", היא מספרת. הילדים נותקו מההרדמה רק לקראת יום ראשון בבוקר, ואז נפגשו עם אימם. בשבת בבוקר הועבר רונן לבית החולים 'שיבא' בתל־השומר, ואושפז בטיפול נמרץ. הרופאים אמרו לבני המשפחה כי הם לא מאמינים שיצליח לשרוד, אך המשפחה כולה ואילנית בפרט שמרו על תקווה ואופטימיות לאורך כל הדרך.
חמישה ימים אחרי השריפה ראתה אילנית את רונן לראשונה. ברגע הזה בשיחתנו, עיניה דומעות. אהוב נעוריה החסון והגבוה שכב במיטה, מחובר לאינסוף מכשירים. "דיברתי אליו, ולמרות שידעתי שהמצב קשה הייתה לי אמונה גדולה שהוא יצא מזה".
לאחר שבועיים של אשפוז, אילנית והילדים שוחררו לביתם. בכל יום הגיעה אילנית לבקר את רונן בבית החולים ולעקוב אחר מצבו. בשמונים ימי האשפוז הוא ידע עליות ומורדות. היו ימים אופטימיים יותר, שבהם הוא הגיב בתנועות עיניים והזיז את כתפיו, וימים שבהם חלה הידרדרות. עם הזמן קרסו הריאות, ובהמשך גם הכליות והכבד. בשלב מסוים הוא גם נדבק בחיידק עמיד.
"היה לי קשה לראות כל זריקה וכל ניקוז שעושים לו. השבועיים האחרונים היו קשים מנשוא. בכל זאת הייתה תקווה, למרות שאם חושבים על זה ממקום יותר הגיוני, הוא בכל מקרה לא היה חוזר להיות אותו אדם". באחד הימים חלה החמרה במצב, ורונן נלקח לבדיקת סי־טי. חומרי ההרדמה כבר כמעט לא השפיעו עליו. היא סימנה לרופאים שלא לשקף לרונן את חומרת המצב, ורק לחשה לו: "אני לא דואגת בכלל. זה כנראה עוד משהו שאנחנו צריכים לעבור. אתה נראה יפה, מדהים ואני איתך לאורך כל הדרך".
חברי המשפחה ליוו את רונן, אילנית והילדים במהלך הימים הקשים. "אלה אנשים שהפכו את שגרת חייהם בשבילנו, ועושים זאת עד היום. עושים הכול כדי להקל עלינו ולעזור לנו. בימים שבהם רונן היה מאושפז הם התייצבו על בסיס יומי בבית החולים ואצלנו בבית עם הילדים, כדי להקל עלינו ולהחזיר אותו הביתה מהר ככל האפשר. שמענו והרגשנו את המוני עם ישראל מתפללים ומאחלים לרפואתו. שמעתי שאפילו בחו"ל ילדים בבתי ספר ובגני ילדים התפללו להחלמתו כאילו היו קרובי משפחה. הרגשנו את החיבוק הזה גם בבתי החולים. בשערי צדק קיבלנו טיפול כאילו היינו אח"מים. הקצו לנו חדר שבו שהינו כולם יחד, בלי קשר לאופי המחלקה. הרופאים, הצוות הסיעודי, הפסיכולוגים והעובדת הסוציאלית השתדלו מאוד להקל, בהרבה אמפתיה, סבלנות וידע. גם בתל השומר, במחלקת הכוויות ובטיפול נמרץ נשימתי, פגשנו צוותים מאוד מקצועיים וסבלניים. אנחנו אסירי תודה על כל המאמצים הכנים והבלתי־נלאים שלהם להקל על סבלו של רונן ולהביא לרפואתו".
מורשת של מעשים
לפני כחודש, ב־14 באוקטובר, נפטר רונן כשהוא מוקף בבני משפחה. אילנית הספיקה להגיע זמן קצר לפני שעזב את העולם, לומר לו שהיא אוהבת אותו ולהגיד איתו "שמע ישראל". המשפחה ישבה שבעה בבית הוריו, כדי לקלוט את מאות המנחמים.
"רונן השאיר לנו דרך חיים ומורשת להמשך", אומרת אילנית. "הוא ידע מה זה להיות בעל, אבא, בן, דוד, חבר, מנהל ועובד. הוא הבין לעומק מה מצריך ממנו כל אחד מהתפקידים ואיזן בין כולם, בין לתת ללקבל. לא מעט מדי ולא יותר מדי. זה משהו שאני מנסה לעבוד עליו בעצמי. הוא היה אדם אציל־נפש עם אישיות עדינה, שידע לעשות דברים בשקט. הוא אהב את החיים, וידע להעניק לכל אחד תחושה שהוא מיוחד. הוא חי חיים מלאים ומגוונים אבל לא ראוותניים, התנסה בהמון דברים. נשארה לנו ירושה עשירה ממנו, כולל משפחה גדולה ומלוכדת, מחבקת ונוכחת בחיינו".
בבוקר יום הולדתו, מספרת אילנית, שלח רונן בקבוצה המשפחתית את שירו של אלביס פרסלי
'A Little Less Conversation', וכתב כי עדיף לפתוח כל בוקר עם "כמה שפחות דיבורים, כמה שיותר מעשים".
יש לך רגשות אשמה על כך שאתם שרדתם והוא לא?
"לא. אני יודעת שמבחינתו לא הייתה דרך אחרת, וגם היום אם היינו מחזירים את הגלגל לאחור הוא היה פועל כך שוב. אני אדם מאמין, יש מישהו שמנהל ומחליט בעבורנו. קשה מנשוא להיפרד מבן־אדם כל־כך אהוב ויקר, שהיה מהותי לכל־כך הרבה אנשים. אבל עם כל הכאב אני בוחרת בחיים, כי זה מה שרונן הוריש לנו. הוא הציל אותנו, ובמותו ציווה לנו להמשיך לחיות". 
