ביום שני השבוע העניק סגן שר החינוך, ח"כ מאיר פרוש, ריאיון לא שגרתי לתחנת הרדיו 'קול ברמה'. לפני שנצטט את דבריו, שעוררו סערה זוטא, נזכיר שתחנת קול ברמה מצויה במאבק מול ש"ס. היא מובילה קו אופוזיציוני לתנועה הספרדית הגדולה, וח"כי ונציגי ש"ס מצידם מחרימים אותה. פרוש, מהפוליטיקאים החרדים הוותיקים, הוא פטרונה של סיעת 'שלומי אמונים' באגודת ישראל, שספגה מכה קשה מצד ש"ס ודגל התורה בבחירות המקומיות האחרונות. אגודת ישראל כולה הפסידה לשתי עמיתותיה, אך סיעתו של פרוש נחלה תבוסה כואבת במיוחד. עיתוי הריאיון, כמו גם הבמה, לא היו מקריים.
סגן השר פרוש, איש נעים הליכות בדרך כלל, פתח במתקפה חזיתית. היעד היה שותפו למפלגה משה גפני, והסיבה: חבירתו לש"ס, גם במחיר סיכון הברית החרדית הכלל־אשכנזית בין החסידים לליטאים, במפלגת "יהדות התורה והשבת". פרוש אף הזכיר לגפני את דבריו של הרב שך על כך שהספרדים "עדיין אינם ראויים להנהגה", וגם קבל על שיתוף הפעולה שלו עם כאלה "שאוכלים קטניות בפסח". דקות ספורות אחרי הריאיון הופצו קטעים ממנו, והרשת החרדית הגיבה בזעם. ש"ס הוציאה הודעת גינוי רשמית לדברים, שראתה בהם פגיעה בנשיא מועצת החכמים ואולי אף גזענות, ודוברי דגל התורה ליבו את האש. מצידו של פרוש שוגרה הבהרה תוך ניסיון לצמצם את משמעות הדברים, אך הנזק כבר נעשה. שבוע אחרי הבחירות, נראה שהעוינות רק מחריפה בצמרת הפוליטית החרדית.
משקיף מן הצד שיביט בהתכתשויות הפומביות הללו, עשוי להשתכנע שהחרדים נחלו הפסד צורב בבחירות המקומיות, שבגינו הם מתקוטטים זה עם זה מול בוחריהם הנבוכים. המציאות הפוכה לחלוטין: בבחירות הללו רשמו החרדים ניצחון אחר ניצחון, חיזקו את הנציגויות ברחבי הארץ ואף כבשו מחדש את ירושלים אחרי עשור. אבל מסתבר שכבר אין דבר כזה "ניצחון חרדי". האגרוף החרדי המלוכד והמגובש התפרק לסך אצבעותיו. כל אחת מהן מייצגת קהילה שונה, ולכל אחת מועצת חכמים משלה, מערכת אינטרסים עצמאית ובריתות סותרות. נראה שיעבור זמן עד שנוכל לדבר שוב על "ניצחון חרדי". אפילו בחירתו של משה ליאון במקום ניר ברקת היא ניצחון רק לחצי מהם. החסידים והפלג הירושלמי רצו בכלל את עופר ברקוביץ, והניצחון נרשם רק על שמם של אריה דרעי ומשה גפני. הגוש החרדי התבזר, וצלעותיו מופנות שוב ושוב זו כנגד זו.
"לאורך כל הציר"
הכותרת המשמעותית של הבחירות הללו היא התגבשותו של כוח פוליטי חדש: ציר דגל־ש"ס, שנועד להחליף את הברית הוותיקה בין דגל התורה לאגודת ישראל. יהיו מי שיראו בכך ברית טבעית: האברכים הספרדים והליטאים דומים יותר בהליכותיהם ובסגנונם. לעיתים הם אף למדו יחד בישיבה, מתפללים באותו בית כנסת וחולקים רבנים משותפים. החסידים, לעומת זאת, מאוגדים סביב חצרות האדמו"רים, ואורח חייהם ותרבותם שונים דיים בשביל להצדיק ייצוג פוליטי עצמאי. אלא שההיגיון הזה לא ממש התרחש בפועל. ש"ס אכן הוקמה בעידודו ובתמיכתו של הרב שך, אך מאז סוף שנות השמונים שורר נתק יחסי בין הספרדים לליטאים, בעיקר מאז היריבות בין הרב שך לרב עובדיה, וכל אחד מהזרמים מתנהל לעצמו. אפליית המזרחים, כמו גם האופי החרדי יותר של הנציגים הליטאים, הרחיקו את הצדדים זה מזה. במהלך העשורים האחרונים, שיתוף הפעולה הגיע לשיאו בתיאום בהצבעות גורליות בכנסת ובכניסה ויציאה מהקואליציה, אך לא מעבר לכך.
בבחירות המקומיות הקודמות, לפני כחמש שנים, ספגו ש"ס ודגל התורה מהלומות עזות. דרעי עמד אז בראשות ש"ס שבה היה חבר גם אלי ישי, שתוך כדי חברותו בתנועה חתר תחתיו כדי להקים מפלגה חדשה. דרעי היה אז מנהיג־עבר ששב משנות גלות ארוכות, ובתנועה עדיין סירבו לקבל את סמכותו הבלעדית. בצד הליטאי ניצב גפני, יו"ר דגל התורה שהייתה נתונה במשבר מחנאי קשה: הרב שמואל אוירבך כינס את תלמידיו וקרא להם לפרוש מהתנועה, תוך שהוא מקים את סיעות 'בני תורה' של הפלג הירושלמי בשלוש ערים, ומתמודד נגד המפלגה הליטאית היחידה. מעמדו של גפני עצמו, שבמשך שנים זוהה עם חצר הרב אלישיב, היה אז בכי רע. ח"כ יעקב אשר חתר תחתיו והפך למזכ"ל התנועה, וההחלטות החשובות התקבלו בבני־ברק, בעיקר על ידי נאמן ביתו של המנהיג הקודם הרב שטיינמן, הנכד דוד שפירא. התוצאה הייתה הפסד צורב לשניים – בירושלים הפסיד מועמדם המשותף משה ליאון לניר ברקת, ובאלעד הפסידה ש"ס את העיר החרדית־ספרדית המובהקת לישראל פרוש, בנו של ח"כ מאיר פרוש, והפלג הירושלמי נגס בנציגות דגל התורה ונכנס למועצה בכל הערים שבהן התמודד. 2013 הותירה את שני השועלים הוותיקים מדממים. הם לא התכוונו לאפשר למחזה הזה לחזור על עצמו.
את חמש השנים שעברו מאז השקיעו השניים בבניית מפלגותיהם בבית פנימה. דרעי, שהביס בבחירות הארציות את אלי ישי, ביסס את מנהיגותו הבלעדית בש"ס. הוא חזר אל השטח, הפיח בפעיליו את רוח המהפכה הוותיקה, חיזק את רשת החינוך, רשם שורה של מינויי רבנים בכל רחבי הארץ, והחזיר לחיק התנועה רבנים מרכזיים שישבו על הגדר מאז הפילוג הספרדי – המחלוקת שהתגלעה בשעתו בין אנשי הרב עובדיה נוסף והרב שלמה עמאר.
במגרש הליטאי, גפני עבד על תחושת הקיפוח מול החסידים. הסכם האיחוד שנחתם בתחילת שנות התשעים, לאחר הריצה הנפרדת – הראשונה והיחידה עד כה – בבחירות 1988, העניק לליטאים רק 40 אחוזים לעומת 60 לחסידים, ברשימה ובתפקידים. שוב ושוב קבל גפני על החלוקה הלא הוגנת לדעתו, וקרא לפריימריז חרדיים שיבהירו את יחסי הכוחות האמיתיים. שני עמיתיו החסידים, ליצמן ופרוש, נטו לזלזל בהצהרותיו. הם הערימו עליו קשיים מחוץ – תקעו מקלות בגלגלי חוק הגיוס החשוב לו, לא תיאמו מאבקים בממשלה ועוד – ויחד גיבשו מחדש את אגודת ישראל כסיעה אחת מאוחדת. מבית הם נבנו על סכסוכים פנים־ליטאיים, ואף קרצו לאופוזיציה הנושפת בעורף, אנשי 'הפלג הירושלמי'.
לפני כשנה הלך לעולמו הרב שטיינמן, המנהיג שבתקופתו התפצל הציבור הליטאי. תחילה היה נראה שיורשו הוא ראש ישיבת פוניבז', הרב גרשון אדלשטיין בן ה־95, אך מכיוון שאנשי בני־ברק – שכאמור אינם מאוהדי גפני – התאגדו סביב הרב אדלשטיין, ביכר גפני כמשקל נגד את המנהיגות של הרב חיים קנייבסקי בן ה־90. הרב קנייבסקי – אחיינו של החזון איש, בנו של הסטייפלר וחתנו של הרב אלישיב – נחשב למנהיג החרדי המוסכם האחרון. הוא מיוצג על ידי נכדו הדומיננטי יעקב קנייבסקי, אברך צעיר שטרם מלאו לו שלושים. יחד עם גפני הוביל הנכד את סבו, שלא היה נראה כמי שחותר להנהגה, לעמדת המנהיג הבלעדי. המהפך הקטן הזה, לצד כוחה הרב של משפחת קנייבסקי במגזר, החזיר את גפני למשחק במלוא העזוז. בחצי השנה שטרם הבחירות כבר שב מעמדו של גפני להיות כבעבר, והוא – יחד עם קנייבסקי הנכד וח"כ אורי מקלב – פינו את השולחן לקראת המאבק מול אגודת ישראל, שראשיה זלזלו בכוחם של הליטאים ונטו להפריז בכוח החסידים.
כך מצאו עצמם גפני ודרעי, יריבים ותיקים בעבר הלא רחוק בכלל, שכם אל שכם מול החסידים. אויבו של אויבי הוא ידידי, ובצמרת שתי המפלגות החלו לעבוד על תיאום עמוק שיחליף את הזהות הכלל־אשכנזית המסורתית, ממש כפי שחלמו בשנות השמונים מייסדי התנועות הרב שך והרב עובדיה יוסף, נוחם עדן.
הפוליטיקה המקומית החרדית היא בת ערובה של יחסי הכוחות בכנסת. ברצותם של המנהיגים הם מצניחים, מצריחים, מפטרים ומשגרים. טלז־סטון, היישוב החרדי בפרוזדור ירושלים, הוא דוגמה אקטואלית וכואבת: קברניטי דגל התורה החליטו להדיח את ראש המועצה הוותיק אברהם רוזנטל ולהצניח במקומו את יצחק רביץ, שגר בכלל בעיר ביתר־עילית. רביץ הוא בנו של ח"כ אברהם רביץ המנוח, ורעייתו רבקה היא מנהלת לשכת הנשיא ריבלין. הוא הפסיד בפריימריז הפנימי בדגל בביתר, והוצנח לטלז־סטון. רוזנטל התחנן וקיבל מפטרוני דגל ארכה של שנה נוספת בתפקיד, אך לפני כשבועיים נפטר בפתאומיות. השבוע, חרף מחאת האלמנה שרואה ברביץ אשם במות בעלה, נבחר רביץ לעמוד בראש המועצה.
זירת ההתגוששות הראשונה הייתה בית־שמש. הליטאים הצטרפו לראש העיר המכהן, איש ש"ס משה אבוטבול. בסיעתו של פרוש טענו שהעובדה שהליטאים לא מציגים מועמד מטעם יהדות התורה היא בגדר הפרת הסכם, ולפיכך הם משוחררים מההתחייבות לתמוך במועמד דגל התורה באלעד, ופרוש הבן – ראש העיר המכהן בחמש השנים האחרונות – הגיש את מועמדותו. ש"ס ודגל איחדו כוחות, והציגו מולו מועמד ליטאי מטעם שתי הסיעות – יצחק פינדרוס, עד לאחרונה סגן ראש עיריית ירושלים. ניחוח הדם הרע מאלעד עשה את דרכו לירושלים, ושם הודיעה דגל התורה ברגע האחרון כי לא תתמוך במועמד של פרוש – יוסי דייטש, אלא במועמדה של ש"ס ובמקורבו של אביגדור ליברמן, משה ליאון. בנוסף הכריזו הליטאים שבמקום פריימריז כלל־תנועתיים, כפי שהם תובעים זה שנים, הם ירוצו לבד בירושלים למועצת העיר וכך יתברר מה מספרם של החסידים מול הליטאים, באופן שיקרין גם על חלוקת הכוח במפלגה בכנסת ובתפקידים בממשלה. תלמי הפילוג החדש הוסיפו להיחרץ ולהעמיק ברחבי הארץ: בתל־אביב הסיעה החרדית המשותפת התפצלה, בחיפה התפלגו החרדים בשאלת התמיכה במועמדים לראשות העיר, ובצפת התמודד מועמד מטעם פרוש, נחמן גלבך, ללא תמיכתם של הליטאים והספרדים. ציר דגל־ש"ס מול אגודת ישראל החסידית קם והיה למציאות.
התוצאה הייתה ניצחון מוחץ וסוחף לציר הליטאי העצמאי. דמותו של הרב חיים קנייבסקי, המנהיג החדש, התבררה ככוח־על שפועל על הליטאים כמטה קסם. הוראותיו, יחד עם שלטי החוצות שתבעו "לעשות רצון צדיק" והכריזו "כבר הורה זקן", העירו את הליטאים הציניים מרבצם. גם השטח של דרעי נתן עבודה. במוצאי הסיבוב הראשון התברר שיוסי דייטש סיים כמועמד רביעי בירושלים, ליאון עלה לסיבוב השני, עינת קליש־רותם שנתמכה על ידי דגל התורה ניצחה בחיפה, והיהלום שבכתר: סיעת דגל התורה בירושלים זכתה בשישה נציגים, לעומת שלושה בלבד לאגודת ישראל. תבוסה חסידית מביכה, ניצחון ליטאי מוחץ. השמחה הליטאית, עד כמה שצמד המילים הללו יישמע פרדוקסלי, פרצה עד לב השמים. אלפי צעירים יצאו לרקוד ברחובות הערים, כשהם שרים בגרון ניחר את הפסוק "המה (החסידים) כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד", וזועקים "שש – שלוש", המילים שהפכו לסיסמת הניצחון של הבחירות, יחד עם המשפט שטבע דוברו של גפני, ירח טוקר: "גדולי ישראל ניצחו לאורך כל הציר".
ההפסד הצורב הוביל את החסידים דווקא להמר שוב בסיבוב השני, קרי לרוץ עם גלבך בצפת ולהעניק תמיכה שקטה לעופר ברקוביץ בירושלים. שוב הם נחלו הפסד כפול. שבר על שבר. הפעם לא רק תלמידי הישיבות רקדו. בסמינרים הליטאיים הוציאו רמקולים החוצה, ומאות בנות חרדיות – שבימים כתיקונם פחות נראות בנוף הפוליטי החרדי – פצחו במעגלי ריקודים סוערים. דרעי חזר להיות המהפכן על הסוס, גפני ומצביעיו הוכיחו לפרוש ולליצמן את כוחם העדיף, והמנהיג החרדי הרב קנייבסקי התעלה בלילה אחד על הישגי כל קודמיו. סגני השרים ליצמן ופרוש, שכשלו שוב ושוב בקריאת המפה הפוליטית ובניתוח המספרים והמגמות, נבוכו. פרוש אמנם שימר את אלעד ואת ביתר, אך האחוזים הניכרים שזכה בהם המועמד האלמוני שרץ מולו באלעד לאחר שפינדרוס נפסל בצו בית המשפט, הוכיחו שגם הערים הללו אינן מונחות בכיסו.
הרב חיים קנייבסקי ראוי לפרופיל מקיף ויסודי, אך ככלל אפשר לומר שהוא מייצג דמות של "צדיק ליטאי", מושג נדיר בנוף הישיבתי. דמות היסטורית דומה היא זו של רבי ישראל מאיר מראדין, ה'חפץ חיים', אך ככלל המנהיגים הליטאים שואבים את כוחם מתפקידיהם בעולם התורני, מסמכותם ההלכתית ומתבונתם הציבורית. הרב קנייבסקי לא שימש מעולם בשום תפקיד, ולפסיקותיו מצייתת קבוצה קטנה מאוד של בני משפחה ומקורבים. הוא מכונה "שר התורה" ו"צדיק הדור", ונתפס כמי שהעיסוק הפוליטי רק מפריע לו ומסיח את דעתו ממשאת נפשו האמיתית: לימוד תורה ללא הרף. דווקא הדימוי הזה הוא הגורם לכך שדי בהוראה היוצאת ממנו כדי ללכד את השטח, במטרה לעשות את רצונו ולמלא את מבוקשו.
ההקלטות שהפיצו יריביו בתקשורת החרדית, בין השאר בתוכנית 'מנדי ביתאן' ב'כאן מורשת' שכותב השורות הוא אחד ממגישיה, שבהן נשמעו רבנים בכירים בדגל התורה טוענים שהרב קנייבסקי אינו מודע להחלטות המתפרסמות בשמו, כלל לא הזיקו לסמכותו. להפך. בדומה לצדיק החסידי או הצפון־אפריקאי, הניתוק מהעולם הקטנוני שסביבו הוא חלק מדימויו של הצדיק הליטאי. האמונה, גם הליטאית, גורסת כי כאשר צדיק כזה גוזר – הקדוש ברוך הוא מקיים, שהרי "רצון יראיו יעשה". בלילה האחרון לפני הסיבוב השני הגיע הרב קנייבסקי לעצרת פוליטית בכותל המערבי יחד עם נשיא מועצת החכמים חכם שלום כהן, ראש ישיבת פורת יוסף. בדרום הארץ התכנסו עשרות אלפים במקלטים, אך בכותל נישאו תפילות על "קדושת ירושלים". יממה אחר כך הגיע הניצחון, שנזקף בהחלט לדמותו ולסמכותו של הרב קנייבסקי, שאפילו אברכים ורבנים ליטאים בני גילו חוששים להפר את הוראותיו.
צרות של מנצחים
הניצחונות הסוחפים הפיחו רוח גבית בקרב הפעילים הליטאים. ההפסד הכלל־חרדי הצורב בבית־שמש למועמדת מהציונות הדתית עליזה בלוך, הפסד משמעותי לכל הדעות, נבלע בשאון החוגגים. מבית־שמש נפתחה המחלוקת, ודווקא אותה הפסידו דרעי וגפני בלי משים. לאורך מערכת הבחירות דרעי אפילו לא טרח להגיע פעם אחת לבית־שמש. זה היה נראה קל. החרדים הצעירים והפורשים העניקו לבלוך את העיר, וכעת ממתינים הליטאים לשאריות חלוקת התיקים העירונית, בתקווה שלא ייזרקו לאופוזיציה בעיר שבה שלטו עד לפני רגע ובמשך עשר שנים, ושהם מהווים בה הקהילה הגדולה ביותר.
קולות המתנגדים בתוך ש"ס לברית החדשה, בעיקר בגלל החיבור ליריבי העבר הליטאים, נדמו בעקבות הניצחון. שורת חגיגות ספונטניות נערכו בכל הארץ. בשבת שאחרי הסיבוב השני התקיימו בבתי הכנסת עשרות קידושים וריקודי שמחה. החסידים, הפגועים עד עמקי נשמתם מההפסד שהביאו על עצמם, מתנחמים בפילוג הגוש החרדי ובניסיון לנהל משא ומתן עצמאי בכל עיר ועיר, בלי להתחשב בגוש החרדי. רק הפלג הירושלמי שמר על כוחו מול ציר דגל־ש"ס, ואף העלה את מספר נציגיו בבית־שמש ובבני־ברק. אך אפילו בעובדה הזו לא היה כדי לפגוע במצב הרוח המרומם של הליטאים והספרדים.
כמו במקרים רבים, השמחה הגואה מובילה גם לעיוורון של מנצחים. כבר ביום שאחרי הסיבוב השני בירושלים צצה הבעיה הראשונה: בן הברית החדש־ישן, ליברמן, הודיע על התפטרותו מהממשלה שבועיים בלבד לפני פקיעת תאריך היעד שהעניק בג"ץ לחקיקת חוק הגיוס. החוק, אותו קיוו דרעי וגפני להעביר בסיועו, מוטל כעת בסימן שאלה חריף. המכשול השני הוטל בשבוע שאחר כך: המשטרה הודיעה כי גיבשה תשתית ראייתית להעמיד לדין את יו"ר ש"ס דרעי בגין מרמה, הפרת אמונים ועבירות מס. החשדות לשוחד וגניבה שאיתם נפתחה החקירה הוסרו אמנם מהשולחן, אך גם כתב אישום קל באופן יחסי עלול לערער את כיסאו של השר היחיד בהיסטוריה של מדינת ישראל ששב לשולחן הממשלה מכלא מעשיהו. דרעי אף זקוק לשלום עם הרב מאיר מאזוז, פטרונו של אלי ישי. ישי הריץ שורת מפלגות בערים רבות ונכשל כמעט בכולן, אך בבני־ברק ובירושלים יש לו נציגים – אחד מהם הוא נכדו של מנהיג ש"ס המנוח, יונתן יוסף, שחבר לסיעתו של אריה קינג בירושלים.
בקרב הפרשנים יש מי שמדברים על העתקת הציר החדש גם לזירה הארצית, ועל ריצה נפרדת של דגל התורה בבחירות הקרובות, ללא החסידים. אלא שהניצחון הליטאי המרשים במישור המקומי עדיין לא מוכיח שהם יכולים להתמודד לבדם גם בבחירות לכנסת, בייחוד כשהשותף הבכיר דרעי מסרב בתוקף להורדת אחוז החסימה, מחשש למפלגת אופוזיציה ספרדית שתנגוס בכוחו. אגודה, המלקקת את פצעיה, עלולה לחבור לפלג הירושלמי ולסיעות נוספות לקראת הבחירות לכנסת, ובכך להגדיל את כוחה ולבודד את דגל. מצהלות הניצחון עלולות לחזור לאנשי דגל התורה כבומרנג.
האם התבוסה החסידית תשפיע לפחות על הרכב רשימת יהדות התורה, על זהות העומד בראשה – כיום ליצמן החסידי – ועל חלוקת ה־60:40 הוותיקה בין החסידים לליטאים? מוקדם לקבוע. הליטאים נחושים להמשיך את המומנטום ולהשיג לעצמם שוויון ואולי אף את ראשות הרשימה המשותפת, אך ייתכן שכל הסאגה תסתכם בהחלפה בין מקומות שש (חסידי) ושבע (ליטאי) ברשימה, מה שיבטיח שוויון וחלוקה שווה בתפקידים, ככל שיהיו כאלה.
אחרי תום הצהלות והריקודים, כמו גם האבל והאשמות ההדדיות, יצטרכו ארבעת המנהיגים החרדים – ליצמן, פרוש, דרעי וגפני – להיכנס שוב לחדר. כל אחד מהם מתמודד עם איום הנושף בעורפו, כל אחד מהם ותיק בזירה יותר מכל פוליטיקאי אחר, כולל נתניהו, ולכל אחד שאיפות להותיר ליורשיו סיעה חזקה בטרם יסתלק מהזירה. אם ישכילו להניח את המשקעים מאחוריהם, יתבררו הבחירות המקומיות הללו כשובו של הכוח החרדי. אם לא, ייתכן כי בשוך האבק שהעלו סוסי המלחמה, הפוליטיקה החרדית תמצא עצמה מרוסקת, חסרת כוח ונתונה לחסדי שמיים.
