שלוש החלטות דרמטיות קיבל ראש עיריית ירושלים היוצא ניר ברקת במהלך מערכת הבחירות האחרונה: האחת היא עצם החלטתו שלא לרוץ לקדנציה שלישית כראש עיר, אף שכנראה היה מנצח בבחירות בגדול. השנייה היא בחירתו לתמוך בזאב אלקין בסיבוב הבחירות הראשון, והשלישית – תמיכתו במשה ליאון בסיבוב השני.
את השיחה בינינו אני מתחיל אפוא בשאלת הגורמים לשלוש ההחלטות הללו. על ההחלטה שלא להתמודד פעם נוספת הוא אומר: "לא פרשתי אלא החלטתי שאני לא ממשיך לקדנציה שלישית, ולוקח את ניסיון חיי ואת ההצלחות שלי לטובת תרומה ברמה הלאומית. אני רוצה להצטרף לליגה הלאומית של תנועת הליכוד, לעזור בכנסת ולמלא כל תפקיד שיטיל עליי ראש הממשלה".
מבחינתו הגיעה השעה להיכנס לפוליטיקה הארצית, ללא קשר לשאלת התמודדות אפשרית בעתיד על הנהגת הליכוד בעידן שאחרי נתניהו. "אני נכנס עכשיו למערכת הארצית כשחקן חדש. יש לי מה ללמוד, ואני לא ממהר לשום מקום. אני בא עם סבלנות: ישבתי חמש שנים באופוזיציה לפני שהפכתי לראש עיר. אני מאחל לנתניהו ולמדינת ישראל אריכות ימים בכיסא שלו. הוא עושה עבודה טובה מאוד, וקידם מאוד את המדינה. מצד שני, כשאני כבר בן 59, אם הייתי מחכה עוד קדנציה, אני מעריך בסבירות גבוהה שיכולת התרומה שלי ברמה הלאומית הייתה פחותה. כך שההחלטה הזו לא קשורה לשום עניין חיצוני, אלא רק לרצון להתחיל שלב חדש בחיי".
על התמיכה באלקין בסיבוב הראשון הוא אומר: "הרבה אנשים יעצו לי לא להתערב בכלל בבחירות האלה. אתה כבר לא שם, למה לך להסתכסך עם מישהו מהמועמדים. אבל טובת ירושלים עומדת לנגד עיניי, ולכן בחרתי לא להיות או"מניק ולא לשבת על הגדר, אלא לומר בגלוי מי לדעתי יכול לקדם את העיר בצורה הטובה ביותר, ובסיבוב הראשון זה היה אלקין".
לא הפריע לך שהאיש אמר מראש שהוא יישאר בפוליטיקה העירונית רק אם ייבחר לראשות העיר, ואם לא – הוא חוזר מיד לתפקידו בממשלה?
"הוא אמר את האמת ולא התחבא. זה הרי לא מישהו שבא מהזירה העירונית ורוצה להתקדם בתוכה. הוא כבר מכהן כשר בכיר, חבר קבינט, אדם בעל ניסיון וכישורים אדירים שראש הממשלה עצמו התקשה לוותר עליו. והוא אומר שאם לא ראש העיר, אז בתפקידיו כשר לענייני ירושלים ולאיכות הסביבה הוא יכול לעזור לירושלים יותר מעוד חבר במועצת העיר, ואני מאמין לו".
ולמה תמכת בליאון בסיבוב השני? לא הפריע לך שבלי שום מנדטים במועצת העיר, הוא יהיה תלוי לחלוטין בפטרונים החרדים שלו?
"גם בשלב הזה הציעו לי לשבת על הגדר. אבל אין אדם שמכיר את השניים האלה יותר טוב ממני. שניהם היו אצלי בקואליציה, וברקוביץ גם באופוזיציה. אז שלא אומר את דבריי? אני לא כזה. אני נאמן של ירושלים והשיקול שלי הוא רק מה טוב לירושלים, ובהקשר הזה ברור לי חד־משמעית שליאון יותר טוב לירושלים מברקוביץ. הוא איש שמבין מה טוב לירושלים. הוא מבין את שיקולי המדיניות שלי, וגם תמך בהם כחבר הקואליציה. הוא גם בן אדם של חיבורים, ויש לו ניסיון עשיר כאיש עסקים. לכן הוא בוודאי יותר כשיר להוביל את העיר מברקוביץ. אגלה לך סקופ: רוב בכירי המנהל העירוני אמרו לי שיתפטרו אם ברקוביץ ייבחר. אין לו כישורי ניהול, וכאן מדובר בעירייה עם עשרת אלפים עובדים ו־400 מנהלים בכירים. אז נאלצתי לבחור בין אדם שקרוב יותר אליי בתפיסת עולמו ובמילייה החברתי שלו, לבין אדם שאני מעריך שיש לו יותר יכולות להוביל את העיר".
נדמה לי שבנושא הזה שפת הגוף והאינטונציה שלך קצת יותר מגומגמות.
"ממש לא. אני בהחלט מבין את חששות הציבור, ואני רוצה גם להרגיע. ביום שנבחרתי לראש העיר, שמתי הכול בצד ויצרתי קואליציה רחבה. אני יודע שזה גם מה שליאון רוצה לעשות, וזה לדעתי מה שברקוביץ ותומכיו צריכים לעשות. להיכנס מתחת לאלונקה ולתת כתף".
אתה לא רואה את החרדים משיגים את כל מבוקשם בקדנציה שבה לראש העיר אין שום סיעה במועצה?
"תזכור שבשיטת הבחירות האישיות, ראש העיר הוא האדם הכי חזק בעיר. גם החרדים הם לא מקשה אחת, וגם הם מבינים שראש עיר הוא אדם שיש לו פרספקטיבה רחבה יותר מהמגזר שלהם. לכן צריך להשמיע בעניין הזה צפירת הרגעה ברורה. אגב, הוא דיבר על אחדות ואחרים יצאו למלחמה, והתפיסה הפלגנית הזו מאוד לא בריאה. צריך לעזוב את המלחמות הפנימיות ולהתמקד בבנייה ובפיתוח, ואני מקווה שהחברים (במחנה ברקוביץ, י"ש) לא יתבצרו באופוזיציה, אלא ייתנו כתף לליאון להוביל את העיר קדימה".
לא פוזל למתחרים
עכשיו, כשברקת בדרכו לליגה הלאומית ומתכונן לפריימריז הקרובים בליכוד, מתבקשת כמובן השאלה מה ירצה לעשות בליגה החדשה. ברור שהוא לא עזב את לשכת ראש העיר כדי לשבת בספסלים האחוריים של סיעת הליכוד ולשגר הודעות לעיתונות. אבל כפוליטיקאי משופשף הוא גם נזהר מאוד מלסמן במפורש את יעדיו. בעידן שבו פוליטיקאים מתחילים כבר מייעדים לעצמם תפקידים בכירים, הוא בהחלט בולט בזהירות שלו מאמירות מביכות שיירשמו לדיראון בארכיון, ומה שיותר גרוע – בזיכרונם של ראש הממשלה ושל מתחריו בליכוד.
"לא ביקשתי שום שריון ולא דרשתי שום תפקיד. בשלב הזה עליי לרכוש את אמונם של שותפיי בליכוד. אז תחילה אבקש את אמון בוחרי הליכוד, ואם אזכה בו נשב ונשאל את ראש הממשלה, שעושה עבודה נפלאה, איך אוכל לסייע לו בסחיבת האלונקה של מדינת ישראל".
יש הטוענים כלפי ראש הממשלה שהוא לא אוהב אנשים חזקים סביבו.
"לא התרשמתי שזה הסגנון שלו. הניסיון שלי איתו מצוין, וההישגים שהיו לי בירושלים לא יכלו להתקיים בלי גיבוי שלו בתקצוב העיר ובתעדוף שלה".
ולמרות זאת הגעת לעימות ישיר עם שר האוצר משה כחלון לפני כשנה.
"כחלון קיבל בקדנציה הזו הבטחה שהוא הפוסק האחרון בתחום הכלכלי. אז אפילו לראש הממשלה יש מגבלות כוח בדברים האלה. אבל בסך הכול לא היה לעיר שום סיכוי להתקדם בלי תמיכת נתניהו. אני אישית חב לו, כמו שהמדינה כולה חבה לו, הובלה נפלאה בראשות המדינה. יש הרבה מה ללמוד ממנו ומהישיבה לצידו".
בתור מי שהדגיש בירושלים עמדה מאחדת, מה אתה חושב על התבטאויות בסגנון "הערבים נוהרים לקלפיות" או אמירות שלו נגד עמותות שמאל?
"אל תקנא בראש הממשלה, וברמת התוקפנות שיש כלפיו. הוא מרגיש שהוא צריך להתגונן בחזרה. בקמפיינים של בחירות כולם מקצינים את העמדות והביטויים, ויום אחר כך אנשים נרגעים והרבה פעמים גם משתפים פעולה. אין ספק שצריך לפעול כדי לחבר בין חלקי העם. אני בא מהמקום הזה, ובירושלים עשינו את זה, וככל שאני יכול אסייע לקיים את החיבורים בין המגזרים".
אחרי לחץ עיתונאי מתון, ברקת כן מוכן לומר באיזה תחום ירצה לעסוק בזירה הלאומית, גם אם לא להצביע על התפקיד המדויק: "אני עסוק עכשיו במחקר איך לקדם את פריפריות הצפון והדרום בישראל. מבחינתי, אחד האתגרים הגדולים הוא צמצום הפערים של הגליל, הגולן, יו"ש, הנגב והערבה – בעצם כל מה שהוא לא בין גדרה לחדרה – מהמרכז, וחייבים לצמצם אותם. את הניסיון וההצלחה שלי בירושלים אני רוצה להביא גם לאזורים אחרים. אם לא נעשה את זה, בעוד 20־30 שנה אנחנו עלולים לאבד את כל האזורים האלה".
אז תרצה להיות שר לענייני נגב־גליל־פריפריה?
"אני יכול לתרום ליעד הזה בכל תפקיד שאמלא. מבחינתי, זו הרמת דגל שאפשר לפעול למענו גם במערכות הבינלאומיות. לכן כששואלים אותי איזה תפקיד אני רוצה, אני יודע שבכל תפקיד אוכל לקדם את סדר היום שלי, ולכן השאלה היא באיזה תפקיד ראש הממשלה ירצה אותי".
אילו יתרונות אתה מביא להנהגה הלאומית ביחס לחברים אחרים בליכוד?
"אני ממש לא מתעסק בזה. כאיש עסקים אני מתמקד ב'לקוח' – תושבי מדינת ישראל".
איש עסקים חייב להסתכל גם על המתחרים. לראות מי מהם מציע ללקוח סחורה טובה יותר.
"כבוגר מרוץ פריז־דקה (מרוץ מכוניות; י"ש), אני יודע שאם אתה מרים לרגע את העיניים מהכביש כדי להתבונן במתחרים, אתה מתהפך".
איפה אתה נמצא ביחס לביקורת שיש בימין כלפי מערכות ממלכתיות כמו בית המשפט העליון?
"תמיד יש אתגרים במדינה בין ימין ושמאל. יש תחושות של אזרחים רבים שהאיזון בין המערכות השונות לא מספיק טוב, ולא צריך לחשוש מלדבר על האיזונים העדינים האלה. אני למשל בעד חוק הלאום. אני חושב שכשהרימו בשעתו את חוק כבוד האדם וחירותו, כבר אז היו צריכים להרים את חוק הלאום. במדינות אחרות בעולם האיזונים בין רשויות השלטון שונים מהמקובל כיום אצלנו, ולא צריך לחשוש מדיון בסוגיות האלה בלי שהתגובה תהיה 'שורפים לנו את המועדון'".
בין בצלאל סמוטריץ לבני בגין, כשני קטבים סמליים של הימין, איפה היית ממקם את עצמך?
"אני ממקם את עצמי בראייה האישית שלי. לא בודק את עצמי לעומת אחרים. אני חושב שיש מודלים אחרים בעולם, גם באירופה וגם בארה"ב וקנדה, שהאיזונים בין המערכות השונות אצלם שונים משלנו, ובהחלט אפשר גם ללמוד מהם".
לא לחשוש מהתנגדות
הריאיון הזה נועד במקורו לסכם את העשור של ברקת כראש העיר. הוא בא מוכן, כשמולו מחשב עם אינספור נתונים על שרשרת הישגים מרשימה. לא רק המצגת מרשימה, אלא גם אופי החשיבה: חשיבה של יזם עסקי, שלא מביא איתו רק יעדים ערכיים אלא בוחן עצמו קודם כול במדדים כמותיים, וגם מקדם את התוכניות על בסיס היכרות עם אופיים של קהלי היעד, "הצרכנים".
הוא מספק כמה דוגמאות: "בתחום הכלכלי, חברת 'דן אנד ברנדסטריט' דירגה בשנה האחרונה את ירושלים כמספר אחת בישראל בצמיחה ופיתוח עסקים חדשים. מגזין 'טיים' ומגזין נוסף שעוסק ביזמות דירגו את ירושלים בחמישייה הפותחת בעולם בצמיחה בתחום ההייטק. מעיר שלא הופיעה כלל בין 100 הערים המובילות בהייטק, דורגנו ב־2017 במקום 25 בעולם, עם זינוק מ־200 סטארטאפים לפני שבע שנים ליותר מ־600 השנה. העיר צומחת ב־15% מדי שנה בתחום ההייטק, הצמיחה הגבוהה ביותר במדינה.
"בתיירות, לפני עשור היו פה פחות משני מיליון תיירים בשנה, והיום יש ארבעה מיליון. מ־9,000 חדרי מלון הגענו ל־12,500, ועוד 5,000 בבנייה. ההשקעה לתושב לפני עשור הייתה כ־3,000 שקל בשנה, והיום עומדת על 6,600 שקל. התקציב השנתי היה שלושה מיליארד, והיום הוא שישה מיליארד. אנחנו המובילים בישראל בתחום הרכבות הקלות. הציר הראשון כבר מזמן מאחורינו, ואנחנו נמצאים בשלהי פיתוח ותקצוב של שני צירים חדשים לצד הארכת הציר הקיים. לציר עמק רפאים היו הרבה התנגדויות, אבל אחד הדברים החשובים לראש עיר הוא להתעקש על מה שנכון וטוב לעיר, גם מול התנגדויות".
"אנחנו בונים שלושה מרכזים מסחריים גדולים: 1.2 מיליון מ"ר בכניסה לעיר, עם 1,200 מקומות חנייה מתחת לאדמה, ו־24 מגדלים, תשעה מהם בני 40 קומות, מעל האדמה. מרכז שני יהיה לאורך כביש בגין, עם קירויו של הכביש, ומרכז שלישי באזור קניון מלחה, כשכולם כמובן לאורך צירי תנועה מרכזיים".
יהיה מספיק ביקוש לכל כך הרבה שטחי מסחר והייטק?
"חד־משמעית כן. ביקושי העבודה בירושלים היום הם יוצאי דופן. בכלל, התפיסה שלי את תפקידי היא של יזם, עליי לעצב את השוק: להגדיל את הביקושים ואת ההיצע בו־זמנית, ואחר כך לתת לכוחות השוק לממש את עצמם. אתה מייצר את הביקוש בחבילות תמריצים לעסקים, ואם לא תבנה להם רובעי עסקים, הצמיחה תיעצר.
"תחום החינוך הוא אהבת חיי. לפני עשור תקציב החינוך עמד על 740 מיליון שקל, והשנה הגיע ל־1.92 מיליארד – גידול של פי שניים וחצי שאיננו חופף לגידול במספר התלמידים. פתחנו את אזורי הרישום, כשהיעד הוא להחליף את ניהול זרימת התושבים לבתי הספר בשיפור היצע בתי הספר. כל ילד מתקבל לכל בית ספר שירצה, על בסיס מקום פנוי. בתי ספר שיש להם עודפי ביקוש פותחים סניפים במקומות שאין בהם ביקוש, וכך מדי שנה אנחנו פותחים בתי ספר חדשים. השנה פתחנו עשרה, שבעה מהם בחינוך הממלכתי והממלכתי־דתי.
"בנוסף, עודדנו מנהלים ליזום ולחדש, ונתנו להם יד חופשית להכניס תכנים לבתי הספר. רמת בית הספר עולה, אחרים מחקים הצלחות, ונוצרת דינמיקה בריאה של תחרות חיובית. אני נגד כפייה במערכת החינוך, ומעדיף להציג לתושבים את האופציות הטובות שעומדות לפניהם. כך הלכנו להורים במזרח העיר, והצגנו להם את היתרונות במעבר לתוכנית בגרות ישראלית. התוצאה היא שמשני בתי ספר עם כמה מאות תלמידים לפני כעשור, יש היום 30 בתי ספר עם כ־8,000 תלמידים שעושים בגרות ישראלית, ומדובר בשמונה אחוזים מאוכלוסיית היעד. אגב, לפי סקרים 40 אחוזים מההורים במזרח העיר מעוניינים בבגרות ישראלית, כך שיש עוד הרבה לאן לשאוף. יותר מזה: כשההורים משוכנעים שהבגרות הישראלית טובה לילדים שלהם, הם כבר לא מפחדים מהאיומים שיש עליהם.
"אגב, במזרח ירושלים הובלנו גם תוכנית מהפכנית של מתן שמות מסודרים ל־2,000 רחובות שלא היו להם שמות. כשהתחלנו, רק ל־40 אלף מתוך 300 אלף תושבי מזרח העיר היו כתובות מסודרות, וכיום יש לכולם. בשנים האחרונות התחלנו גם בתהליך שיוך של הדירות בתוך הבניינים לדייר ספציפי. זה תהליך קריטי ביכולת האכיפה, כי כדי לגבות מיסים אתה קודם כול צריך לדעת בבירור מי גר איפה. בשיוך הדירות הקפנו עד עכשיו 200 אלף איש, והתהליך צפוי להסתיים בעוד כשנה וחצי". סיכום כללי: "בכל קדנציה הצבתי לעצמי יעדים ברורים, ואני יכול לומר שמימשתי 85% מהתוכניות, כך שיש הלימה גבוהה מאוד בין התוכניות למימוש".
להפריט את הזבל
מהשאלה מה היו הכישלונות בכהונתו הוא מיטיב להתחמק לאורך הריאיון. גם כאן, אחרי נדנוד מסוים, הוא בכל זאת נעתר להצביע על שתי נקודות: יכולת השליטה בשכונות שמעבר לגדר ההפרדה, ונוסחת התקצוב הממשלתית לעירייה. שתיהן, אגב, לא לגמרי קשורות אליו אלא למדיניות הממשלה. "השגנו שיפור ניכר ברמת הבנייה הלא־חוקית של תושבי מזרח העיר שנמצאים בתוך הגדר, אבל אנחנו בבעיה גדולה במה שקורה מחוץ לגדר. בעניין הזה, אני לגמרי לא מקבל את גישת אלקין שרוצה לוותר על הריבונות העירונית בשטחים האלה. להפך, אנחנו צריכים להגדיל שם גם את ההשקעות וגם את האכיפה.
"התחום הבעייתי השני הוא נוסחת התקצוב. נכון להיום, הארנונה למגורים בישראל מכסה כ־40% מעלות השירותים לכל תושב, בעוד שהארנונה לעסקים מכסה כ־200%. אז כמובן שכל ראשי הערים מעדיפים לבנות לעסקים ולא לדיור. במרכז הארץ יש ביקוש גבוה לעסקים, אז אין להם בעיה. הממוצע הארצי לארנונה עסקית הוא 3,000 שקל לכל תושב, בתל־אביב הסכום עומד על 6,000 שקל, ובירושלים 900. אז מבחינתי ברור שנוסחת התמיכה הממשלתית חייבת להתחשב בנתונים האלה, להיות דיפרנציאלית ולתת ליישובי הפריפריה הגאוגרפית, שירושלים בהחלט ביניהם, תקצוב עודף".
מול החולשות הממשלתיות שברקת מצביע עליהן, התושבים מעלים לא פעם את סוגיות הניקיון ומצוקת הדיור. "רמת הניקיון בעיר עלתה ברמה ניכרת", אומר ברקת, "ואנחנו רואים את זה גם בהיקף התלונות. צריך גם להביא בחשבון שהתקציב העירוני שלנו הוא חצי מזה של תל־אביב. אבל בכל זאת קידמנו כמה דברים: התחלנו בתהליך חומש של החלפת כל פחי הצפרדע בפחים טמונים באדמה, מה שיוריד את הלכלוך לפחות באזורי הפחים, והגענו להסכמה עם המדינה להפרטת שירותי הניקיון לפחות במזרח העיר. אני מאמין שכאשר חברה מסחרית תעסוק בזה, השירות יהיה יעיל הרבה יותר. במערב העיר ההסתדרות עדיין מתנגדת לפגיעה בעובדי הניקיון של העירייה.
"לגבי הדיור – מאזן ההגירה בירושלים אכן שלילי, כמו ברוב ערי ישראל, אבל במאזן הגידול הכללי (שכולל גם את הנולדים והמתים, י"ש) ירושלים צומחת ב־15 אלף איש מדי שנה, ויש גבול ליכולת הקיבולת שלה. יותר מזה: אם אתה בונה דירה בלי לקבל מהאוצר יחידת מימון מקבילה לשירותים, התוצאה היא רק הידרדרות של העיר. בתחום הדיור פעלנו בעיקר דרך פיצוח הקוד של נושא ההתחדשות העירונית. לבנות יותר לגובה, עם אישור גדל והולך של תוכניות תמ"א 38, כדי להגדיל את המלאי. בשורה התחתונה, כשנכנסתי לראשות העיר היו בירושלים 58 אלף תלמידים בבתי ספר עם חינוך ציוני, וכיום יש 66 אלף. כלומר, בניגוד לתחזיות נרשם גם גידול, מה שאומר שבתחום ההגירה עוזבים בני כל המגזרים, ויש דווקא גידול חיובי בחלק הציוני של העיר".
אז אתה אופטימי לגבי עתידה של העיר?
"תלוי מה נעשה. אם רוצים ירושלים אטרקטיבית, היא חייבת להיות בת־תחרות למרכז הארץ, במיוחד בעבור התושבים הציוניים. למעשה הוכחנו שחרדים וערבים יכולים לשגשג בעיר, בלי שהתושבים הציונים ירגישו מבוהלים ויברחו".
הצלחתם לבלום את הרצון החרדי "לכבוש" שכונות חדשות ולשנות בהן את נורמות החיים?
"לאף אחד אין סמכות לומר לאנשים איפה לגור, אבל זה צריך להיעשות במקסימום התחשבות בין המגזרים. בכל העשור האחרון לא נסגר לתנועה בשבת שום רחוב שהיה פתוח קודם. יש מקומות בילוי שפתוחים בשבת, אבל יש הבדל בין מקום בילוי ציבורי, שצריך להיות סגור, למקום פרטי. זה סטטוס־קוו מקובל".
אני מבין הבחנה בין מקומות בילוי למקומות מסחר, אבל למה הבחנה בין בעלות פרטית וציבורית? הרי העירייה חייבת לתת פתרונות גם לאותו חלק מהציבור שצורך תרבות ובילוי בשבת.
"כי העירייה סגורה בשבת, והמנהלים הקהילתיים סגורים. ואם מבנה בבעלות העירייה, כמו מנהל קהילתי, מפעיל פאב בשבת, יש כאן פגיעה בסטטוס־ קוו".
רחוקים מסינגפור
חוץ מהעובדה שעזה הוא שמו של רחוב מרכזי בירושלים, אין לראש העיר שום זיקה לסוגיית המצב בדרום. אבל אי־אפשר לשוחח בימים אלה עם אדם המבקש להיות חלק מההנהגה הלאומית בלי להתייחס למציאות הביטחונית.
האם ישראל לא מודה שאין לה פתרון להתמודדות עם רצועת עזה? תושבי העוטף נתונים לגמרי לגחמותיו של יחיא סנוואר.
"לא אנחנו במבוי סתום, אלא עזה. בהנהגת חמאס אין להם אופק כלכלי. אמרו שלעזה יש פוטנציאל להיות סינגפור של המזרח התיכון, אבל בפועל הם מאוד רחוקים משם".
אבל מה עושים עם אויב שמוכן שמצבו יידרדר?
"אני סומך על הקבינט ועל ראש הממשלה, ועל שיקול הדעת שלהם מתי לתקוף ומתי לא, וברור לי שבעניין הזה עוד לא נאמרה מצידנו המילה האחרונה. גם בירושלים עברתי תקופות לא פשוטות. בזמנים כאלה אתה תמיד מאותגר: איפה היד החזקה? למה לא מכסחים אותם? הופעתי אז כמה פעמים בקבינט, והתרשמתי מאוד משיקול הדעת אצל כלל חברי הקבינט ואצל ראש הממשלה. במצבים כאלה אתה עלול להיות מושפע מהסערה בדעת הקהל, ואני ראיתי שיקול דעת מורכב ומפוכח, מתי ואיך להגיב באופן שיועיל גם לטווח ארוך ולא רק כהפגנת כוח".
ואם ראש הממשלה היה מבקש ממך תוכנית לעזה, מה היית אומר לו?
"להכין תוכנית מגירה לצמיחה כלכלית ופיתוח, אבל לממש אותה רק אם יש יד מושטת. כל עוד חמאס ממשיך להטריד אותנו, צריך יד קשה עד שזה ייפסק". 
