בסוף, ממשלת הימין לא נפלה. ממשלת ישראל ה־34, ממשלת בנימין נתניהו הרביעית, תסגור בחודש מארס הקרוב ארבע שנות כהונה, אחרי שהפגינה יכולת הישרדות פוליטית מרשימה. ארבע שנות עבודה הן לא דבר מובן מאליו. מאות חוקים אושרו, תוכניות עבודה יצאו לפועל, הבנייה ביהודה ושומרון תפסה תאוצה, והסיפוח – זוחל. ועדיין, בכירי ימין טענו בסוף השבוע שעבר ובתחילת השבוע הזה שמצביעיהם לא מקבלים את מה שהצביעו למענו. שניים משלושת ראשי המפלגות בצד הימני של המפה הפוליטית – אביגדור ליברמן ונפתלי בנט – הצהירו שאיבדו אמון בדרכה. אחד התפטר מתפקידו, אחר כמעט עשה זאת. את האשמה הם תלו בראש הממשלה, ודרשו שינוי כיוון. אז הרכבתי רשימת מכולת ארוכה במקצת, שמוכיחה שדווקא היה פה הרבה מאוד ימין בשנים האחרונות. היעדים הגדולים טרם הושגו, אך ההספק לא רע.
נפתח בחוק הלאום, שיזם ח"כ אבי דיכטר מהליכוד. החוק קיבל את ברכת נתניהו, ואף שסבל מעיכובים רבים, הוא נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל בסוף מושב הקיץ 2018. יש הטוענים שזו תוספת לרשימת ההצהרות של הממשלה הזאת, אך בפועל החוק אומר את המובן מאליו, שטוב שייאמר. יוכיחו זאת הפגנות השמאל נגד החוק: אפילו המעט שהשיג הוא הרבה מעל למה שהם יכולים לספוג.
בל נשכח את ההכרזה על אוניברסיטת אריאל כאוניברסיטה, והקמת הפקולטה לרפואה שם. המהלך שהוביל שר החינוך בנט יחד עם יו"ר סיעתו שולי מועלם־רפאלי מוכיח שהקו הירוק כבר אינו חומה לביצועיות ממשלתית. צעד אחר להסדרת ההתיישבות התרחש בזכות השרה שקד, החתומה על החוק להעברת סמכויות בענייני יהודה ושומרון מבג"ץ לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים.
בכלל, שמה של שקד נקשר לאו דווקא במינוי השופטים בבית המשפט עליון (מה שעוד לא הוכח כמשנה מדיניות בפועל). למשל, במהלך משותף עם השר יריב לוין להשוואת חקיקה ביהודה ושומרון: השניים קבעו שהחל באחד ביוני שעבר, כל הצעת חוק שתעבור בכנסת תידרש להתייחס גם לביצועה מעבר לקו הירוק. אמנם בפועל לא כל החוקים שאושרו מאז בכנסת אכן קיבלו התייחסות כזו, אך למקצתם נוספה שורה באשר לחלותם ביו"ש. חוקים אחרים, שאושרו קודם לכן בכנסת או שלא היה אפשר לפעול ליישומם ביו"ש, מגיעים אל שולחנו של סגן שר הביטחון אלי בן־דהן, והוא דואג לצווי אלוף חופפים שתקפים שם. את עבודתו של בן־דהן בפועל אפשר לזקוף לשיתוף הפעולה המרשים שהתקיים בין ליברמן ושקד בתחומי המשפט ביו"ש. באמצעות יחסי האמון שנבנו בין השניים הצליחה שקד לפעול למען הסדרת ההתיישבות בכל הנושאים שהוזכרו ובנוספים.
אפשר לקבל ניקוד גם על "שב ואל תעשה". הממשלה הנוכחית לא שחררה מחבלים (והחזירה את אלו של עסקת שליט לכלא), הודות לקו הקשוח שנקט בנט בנושא וחייב את נתניהו להתיישר על פיו. מלבד זאת, אי אפשר לקחת את הקרדיט מליברמן, שקבע תג מחיר מקביל לזה שיצרה הרשות הפלסטינית: הרשות מתגמלת משפחות מחבלים, ואילו שר הביטחון לשעבר פעל כך שכל פיגוע רצח מעבר לקו הירוק "יתגמל" את הרשות הפלסטינית בבנייה ישראלית נוספת בשטחי יו"ש.
הישג לא מבוטל נוסף הוא "חוק טיילור פורס הישראלי", שיזמו ח"כ דיכטר מהליכוד וח"כ אלעזר שטרן מיש עתיד. הוא מאפשר לישראל לקזז מכספי המיסים שהיא מעבירה לרשות הפלסטינית את מה שזו משלמת למשפחות מחבלים.
לזכות ממשלת הימין הנוכחית נזקף גם חוק בעל חשיבות היסטורית שהעביר הליכוד השבוע לאישור בנייה בגנים הלאומיים. החוק ייושם הלכה למעשה בעיר דוד, בין השאר לצורך הרחבת ההתיישבות היהודית בסילוואן. החוק, שהובילה ח"כ נורית קורן (ליכוד), עבר ביום שני בקריאה שלישית למרות הקושי להשיג רוב בקואליציה צרה בת 61 חברי כנסת בלבד. התודות הן לישראל ביתנו, שתמכו מעבר לקווים.
זה נראה כאילו זה קרה לפני נצח, אבל בינואר אישרה הכנסת את התיקון לחוק יסוד ירושלים, שהגישה ח"כ מועלם בשמו של בנט. המקשה על חלוקת ירושלים במסגרת כל מו"מ עתידי. לפי התיקון לחוק, כל מסירה של חלקים בבירה תידרש לאישורם של 80 חברי כנסת לפחות, ולא 61 כפי שהיה נהוג עד כה. אי אפשר לדמיין מעבר של חוק כזה בממשלת שמאל־מרכז.
ועוד בענייני בירתנו הנצחית: מהלך העברת השגרירויות אליה, שהחל בחודש אייר לצד חגיגות 70 שנה לעצמאות ישראל, נתן בפעם הראשונה "הכשר" בינלאומי להיותה בירתה הרשמית של מדינת ישראל. את המהלך ראוי לזקוף לזכותו של נתניהו וכן לעבודתה של סגנית השר ציפי חוטובלי, אך אי אפשר להתעלם מהובלת הספינה בידי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
השנתיים הראשונות של הממשלה הזאת היו "השנים הרעות", בחסות ברק אובמה בבית הלבן, בעוד השנים הטובות של טראמפ נותנות לממשלת ישראל יד חופשית, יחסית. על הרקע הזה, והודות לקבוצות הימניות בליכוד, אושרה בשנה האחרונה במרכז המפלגה הקריאה להחיל ריבונות בכל שטחי יו"ש. אם תגידו שבפועל לא קרה דבר, אתם צודקים רק באופן חלקי. גם אם הממשלה עוד לא הצליחה לקדם סיפוח בפועל של חלקים בהתיישבות, היא שינתה את השיח לחלוטין ומדברת בחופשיות על ריבונות, הסדרת מאחזים ובנייה ועוד בנייה. היא לא מאשרת תוכניות בנייה לפלסטינים (בזכות הקו האדום של בנט בקלקיליה) ובונה גם מחוץ לגושים. זה לא קרה בממשלות נתניהו הקודמות, והספינה בהחלט שטה בכיוון הנכון. הדרישה הפנימית הזאת בליכוד מחייבת את נתניהו לאמץ רטוריקה שלא השתמש בה קודם ולנטוש בפועל את "חזון" שתי המדינות, שלא הוזכר פה בעת האחרונה.
רשימת המיזמים הימניים של ממשלת נתניהו אינה מסתיימת בכך. הקצאות תקציב עוברות בוועדת הכספים תחת שבטו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' כדבר שבשגרה, לצערו הרב של ח"כ מוסי רז. חוק ההסדרה, שאושר בכנסת הזאת נגד כל הסיכויים וקובע סדר יום חדש, וכן חוק החטיבה להתיישבות שנמצא ממש בימים אלו לקראת הכרעה, גם הם מהישגיו של חבר הכנסת מהבית היהודי.
נזכיר את צוות הסדרת המאחזים, שמינה נתניהו; החוק למניעת כניסת "שוברים שתיקה" לבתי ספר, שקידם בנט; חוק הקולנוע של מירי רגב; מיגון אוטובוסים ופריסת תשתית סלולרית ביו"ש ביוזמת ח"כ מוטי יוגב; חוק איסור הכניסה לישראל של פעילי חרם ביוזמת גלעד ארדן; סלילת כבישים ביו"ש בחסות ישראל כץ; חוק העמותות של סמוטריץ' ועוד ועוד.
הממשלה ה־34 ימנית יותר מהעומד בראשה. שרי הליכוד נמצאים בימין העמוק והאידיאולוגי, וכך גם חלק לא מבוטל מחברי הכנסת של התנועה. בנט הצליח למשוך ימינה הרבה, בעצם קיומו. המשחק החביב על בנט־נתניהו בקדנציה הזאת היא "מי מושך יותר ימינה", והרווח הנקי הוא של מצביעי הימין.
עם כל זאת, יש להודות שהממשלה עשתה פחות משהימין החזק רוצה: ריסון בנייה במקום בנייה מסיבית, פינוי שני יישובים, אי הוספת תקנים למנהל האזרחי, עיכובים בהריסת בתי מחבלים, דחיית פינוי חאן אל־אחמר, שתיקה מול המסתננים, פסקת ההתגברות המוקפאת, וגולת הכותרת – המצב בגבול עזה.
לוּ הייתה פה בחצי השנה האחרונה ממשלת שמאל, היא הייתה חוטפת הרבה יותר ביקורת מימין בתחום הזה. 500 טילים לשטחה הריבוני של ישראל, שני הרוגים ועשרות נפגעי חרדה – אך רק תגובה רפה ומביכה, כשברקע מזוודות הדולרים שהועברו לחמאס ימים ספורים קודם לכן. תמונות עפיפוני הנפץ ובלוני התבערה שהבעירו כל שטח ירוק בעוטף, ושגרה של ירי ב"טפטופים", הן אות קין על מצחה של ממשלת נתניהו.
כשמצביעי הימין בוחרים בייצוג הולם בקלפי הם עושים זאת בגלל כל מה שהממשלה הזאת עשתה בשנים האחרונות, אבל גם בגלל הרבה יותר מזה: לא רק בשביל שינויים קטנים בלוח השחמט, אלא בעבור מהלכים אסטרטגיים, משני מדיניות, שיישארו בקרקע המציאות גם אחרי תחלופת השרים במשרדי הממשלה.
הרבה תירוצים הופרחו פה כדי להצדיק את הססנות הממשלה מול עזה, חאן אל־אחמר ובג"ץ: איום מהצפון, בית הדין הבינלאומי ושלטון הפקידים. אי אפשר לנצח כשמשתמשים בהסברים במקום לעבוד. תושבי הדרום מרגישים מופקרים, ובהתיישבות מרגישים חלשים מול בג"ץ ושגרירי ה"מה יעשו לנו בעולם". לתפיסתם, ימין מלוא חופניים היה פה בשלוש השנים האחרונות, אבל כדי לנצח דרושה הכרעה גם בנושאי הליבה.
