התאוצה שצוברת מערכת היחסים של ישראל עם מדינות ערב, היא סוד גלוי למדי. לפני שבועות ספורים, הופצו לכל דורש תמונות של ראש הממשלה נתניהו מבקר בעומאן, ומנהל שם, לצלילי מוזיקה קלאסית, שיחות ארוכות עם הסולטן המקומי. בשבוע שאחריו ביקר במדינת המפרץ הזו גם השר ישראל כץ, שהציג תכנית לרכבת חוצת מזה“ת, בעוד השרה מירי רגב, מנגבת דמעות נרגשות לצלילי ‘התקווה‘ באבו דאבי.
ההתחממות הפומבית הזו, מגיעה על רקע אתגרי הישרדות אמתיים שמעסיקים את מדינות האזור, ואיום איראני שמרחף כצל מעל מדינות המפרץ. כולם יחד, דוחקים לפינה את הנושא הפלסטיני שהופך פחות ופחות רלוונטי, ואתו גם פתרון שתי המדינות. הקונספציה שגרסה שנים כי לא תהיה התקרבות אזורית בין ישראל למדינות ערב מבלי סיום כזה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, מתנפצת. ולכן השינויים הללו בעולם הערבי, צריכים ויכולים לחולל שינוי באסטרטגיה המדינית של ישראל, הן כלפי מדינות ערב והן כלפי הפלסטינים.
פנחס ענברי, אנליסט בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, חוזר רגע להסבר היסטורי על היווצרות המדינות השכנות לנו. “הסכם סייקס־פיקו שנחתם בשנת 1916, גרם לטלטלה במזרח התיכון. החלוקה השרירותית למדינות ללא התחשבות בשבטים ובמשפחות, הותירה אחריה משבר שילד את הפאן־ערביות, שקוראת לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות הערביות במזרח התיכון, ומולה גם את הפאן־אסלאמיות – שדוגלת באחדות כל העמים המוסלמים ומבקשת להביא לידי איחוד מדינותיהם. זה שורש המחלה של המזרח התיכון. עד היום אנחנו מונעים באמצעות הכוחות האלו“, אומר ענברי. לדבריו, “כדי להוביל לשינוי קונספטואלי, צריך לפרק את נושא הפאן־ערביות של בשאר אל אסד, והפאן־אסלאמיות של האחים המוסלמים, כי כל עוד הם קיימים, למיעוטים במזרח התיכון אין זכות קיום. ובכללם למיעוט הזר – היהודים וישראל“.
על פי גישתו של ענברי, לאחר כמעט 8 שנות מלחמה בסוריה בהם התפזרו שם הלאומים והמדינה התפוררה, הייתה הזדמנות לארגן מחדש את שכנתנו מצפון תוך התחשבות בזרמים השונים, ובעצם לתקן את העוול ההיסטורי ששרר שם. אבל במקרה הזה הוא אינו איש בשורות. לטענתו, ההזדמנות הזו פוספסה. “בסוריה יש משטר לאומני פאן־ערבי רודני שגורם למזרח התיכון כולו להתיישר בכיוון הזה. על מנת להגיע לפרדיגמה שונה בקרב הפלסטינים, היה עלינו לשנות את המשטר בסוריה. לדאוג שלא יבוא דיקטטור אחר במקום בשאר אל אסד. אם בסוריה היו מצליחים לכונן משטר קונפדרטיבי שבו הסמכויות יועברו למיעוטים, האידיאולוגיות היו אולי משתנות, והדבר אולי היה משפיע גם על הנושא הפלסטיני. לצערי נראה, שהחמצנו את ההזדמנות לייצר את הפתרון.
“אצל הפלסטינים העניין סבוך עוד יותר מכיוון שארגון אש“ף הוא חלק מהפאן־ערביות, שרואה בפלסטין חלק מהעולם הערבי הגדול. ארגון חמאס מנגד, רואה עצמו פאן־אסלאמי, בעצם העובדה שהוא קשור קשרי עבותות לאיראן. לכן המשימה קשה מאוד עד כמעט בלתי אפשרית. עם כל הכבוד לרוח השלום ולמחשבה שניתן להגיע להסכמים עם הפלסטינים, כל עוד הפאן־ערביות אצל הפתח והפאן־אסלאמיות אצל חמאס שולטות, הם לעולם לא יקבלו אותנו. בדיוק כמו שהערבים לא מקבלים את הכורדים ובדיוק כמו שבמזרח התיכון הנוצרים, היזידים, ושאר המיעוטים, נרדפים ומוקצים.
“הפלסטינים לא רוצים מדינה. מי שהכניס להם את הרעיון הזה היה השמאל הישראלי. בהתאם לכך הם מספרים את הסיפור לשמאל הישראלי ולאירופה כדי לקבל סיוע במלחמה הכללית שלהם שמטרתה לסלק את מדינת ישראל, ולהתחבר למדינה הערבית או המוסלמית הגדולה במרחב. זה ב־DNA שלהם, וכל עוד הקונספציה הזאת לא תשתנה, אין סיכוי לפתרון“.
לא הבטיחו לקיים
פרופ‘ משה שרון, פרופסור אמריטוס במכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית, לא מאמין שפתרון של שלום במזרח התיכון באמת אפשרי. “העולם המערבי, ובמיוחד ארצות הברית וישראל, לא הפנימו עדיין את חומרת הקונפליקט העולמי ההולך ומתפתח במהירות על בסיס יומי. זוהי מלחמה שהכריז על המערב האסלאם הקנאי, המקיף כיום את כל העולם האסלאמי. סילוקה בכוח של ישראל ממה שנחשב ללב העולם האסלאמי, נתפס כניצחון חשוב במיוחד וכמהלך חיוני להצלחת המסע אל הניצחון בשאר העולם.
כינויה של ישראל, ‘השטן הקטן‘, מבטא את הרעיון הזה: ברגע שתחוסל התועבה הקטנה, ניתן יהיה לחסל גם את זו הגדולה.
“כישלונן של ישראל ושל ארצות הברית, כמו גם של אירופה, להבין כי העולם נתון במלחמה, מתאפיין בצמיחה עונתית של ‘יוזמות שלום‘. העובדה שישראל שכנעה עצמה כי ‘שלום הוא אפשרי‘ ואפילו ‘האפשרות היחידה‘, אף שאויביה עסוקים בפועל בהכנות להשמדתה, היא מן התופעות המדהימות ביותר בימינו. הערבים קוראים נכון וכהלכה את הסימנים המגיעים מישראל. מצד אחד הם מתחמשים היטב ומתכוננים למלחמה, ומצד שני הם מדברים על ‘שלום‘ ואף מפרסמים מדי פעם ‘תוכניות שלום‘, שמטרתן להפוך את ישראל לפיסת אדמה צרה ובלתי ניתנת להגנה, שאפשר לכובשה בהסתערות אחת“.
לדברי פרופסור שרון, גם אם ייחתם אי פעם הסכם בין ישראל לעולם הערבי, הוא לבטח לא יכובד על ידי הערבים. “ממשלות ישראל השונות והסטייט דפרטמנט האמריקאי המושפע מן הסעודים, בגיבויה של תקשורת מרומה, חסרת מידע ותבוסתנית, שכנעו משך שנים את עצמם ואת הציבור כי ברגע שהערבים יחתמו על הסכם, בין אם יהיה זה ‘חוזה שלום‘ או כל הסכם אחר, הם בהכרח גם יכבדו אותו. ובתוך כך דרשו תמיד שישראל תשלם עבור פיסות נייר כאלה בטריטוריה שהיא חיונית לביטחונה. אך שוב ושוב הוכיחו הערבים כי הם יקיימו רק את סעיפי ההסכם שיבחרו ורק כל עוד כדאי להם לקיימם.
“לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים אמר הנשיא סאדאת, ‘מנחם בגין המסכן, אני נתתי לו פיסת נייר והוא נתן לי את כל סיני‘. אכן צדק הנשיא המצרי. מ‘חוזה השלום‘ עם מצרים לא נותר הרבה מעבר לפיסת נייר המייצגת שביתת נשק מתמשכת, בדומה מאוד לזו שהתקיימה בין השנים 1967־1956, 1973־1968 ו־1979־1973.
“מצרים תופסת את המקום הראשון בעולם בפרסומים אנטישמיים ובהפצתם, וזוהי רק אחת ההפרות הבוטות של חוזה השלום עם ישראל. אפילו ירדן, שעצם קיומה תלוי בהגנה שמעניקה לה ישראל, איננה מקיימת את כל סעיפי חוזה השלום שעליו חתמה, וכלי התקשורת שלה זורים ארס אנטי־ישראלי“.
שרון טוען כי מטרת תוכניות השלום הן להוביל למיטוטה של ישראל. “כל ארצות ערב, תומכות במחבלים הנלחמים בישראל ומחמשות אותם. בה בעת הן פעילות מאוד בכל הגופים וכלי התקשורת הבינלאומיים במטרה לפגוע בישראל על ידי בידודה בעולם, נידויה והכפשת שמה בכל דרך אפשרית. הן מפרסמות את ‘תוכניות השלום‘ העונתיות שלהן, שאינן אלא כלי נשק במלחמתן נגד ישראל.
‘תוכניות שלום‘ אלה מכילות תמיד שלושה מרכיבים: נסיגת ישראל לקווי שביתת הנשק מלפני 1967, הקמת מדינה פלסטינית שבּירתה ירושלים, ו‘השבת הפליטים הערבים‘ לתחומי מדינת ישראל המצומצמת. מטרתן של תוכניות אלה ברורה: ליצור תנאים אסטרטגיים שיותירו את ישראל ללא מגן, ולהחריב אותה מבפנים על ידי הצפתה ב‘פליטים‘ ערבים.
“השאלה מדוע אין האסימון נופל היא בגדר תעלומה. כיצד זה גם אנשים אינטליגנטים במערב אינם נוקטים במדיניות של התעלמות ונופלים שוב ושוב בפח ‘תוכניות השלום‘ העונתיות? כיצד זה אינם מבינים עדיין כי שלושה דורות של מאמצים להשיג שלום באמצעות משא ומתן הניבו רק אלימות גוברת וחוסר יציבות? כיצד זה אינם רואים כי רמייה והונאה הנם מרכיבים מהותיים של הדיפלומטיה הערבית וחלק בלתי נפרד מכל הסכם שערבים חותמים עליו, גם כשמדובר בהסכמים בינם לבין עצמם?“, תוהה פרופ‘ שרון.
צייצו בכל הכוח
ד“ר אדי כהן ממרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר־אילן, סבור שהמפתח להתייצבות אזורית טמון בחיזוק הקשרים עם מדינות המפרץ והפיכתם לשגרתיים. “מדינת ישראל צריכה בגדול להיות מרוצה ממצבה הנוכחי מול הפלסטינים. מכיוון שהסכסוך היום הוא לא ערבי־ישראלי, אלא סכסוך ישראלי־פלסטיני בלבד. העולם הערבי לא מתעניין בנושא הפלסטיני מלבד הצהרות בתקשורת. מה שמעניין אותם באמת זה התקדמות וקשרים לעולם המערבי. העולם הערבי רוצה להיות חלק מהעולם, ישראל היא בהחלט חלק מאוד משמעותי מהעולם הזה והם יודעים זאת, ולכן רוצים בקרבתנו. אנחנו רואים את זה מתרחש, ברפורמות שמתבצעות בעולם הערבי כדי להתקבל לעולם המערבי. הם כבר לא יכולים יותר להפלות את מדינת ישראל ובטח שלא להחרים אותה, כי הם יודעים שמי שמחרים אותנו, העולם מחרים אותו“.
כהן, מסמן את המשבר בין מדינות ערב לאיראן כנקודה שבה ישראל צריכה להתמקד כדי לחזק את מעמדה במזרח התיכון. “בערבית אומרים ש‘אויבו של אויבי הוא ידידי‘. אנחנו צריכים לנצל את המלחמה שלהן עם איראן כדי לחזק את הקשרים, ולא מאחורי הקלעים. הקשרים בין ישראל למדינות המפרץ החוששות מאיראן, צריכים לצוף החוצה ולהתקיים בגלוי כדי שהפלסטינים יראו שהם מפסידים במערכה הזו, וכדי שהעולם הערבי יסגור את ברז המזומנים שמזרים כסף למאבק הפלסטיני.
“במאבק מול ארגון חמאס, שמהווה את השלוחה של איראן פה, צריך לחזק את מדיניות הבידוד שניהלו מדינות המפרץ כמו סעודיה והאמירויות נגד הארגון העזתי. הם זלזלו בו, כינו אותו ‘ארגון טרור‘ והתנערו ממנו. אסור לנו בישראל לעשות מהלכים כמו שעשינו בסבב האחרון בעזה, של הכנסת כספים ומתן ניצחונות מוראליים לארגון. מהלכים כאלו רק מחזקים אותו ומאדירים את שמו.
“אם ישראל רוצה להיות חזקה במזרח התיכון, היא צריכה להפסיק להשתמש בטרמינולוגיה של ‘שלום‘. זו טרמינולוגיה לא נכונה כי לא יתכן שלום עם ארגוני טרור. אסור לחלום על חומוס בדמשק או יוזמות שלום משותפות על חשבון ביטחון ועוצמה, דיבורים כאלו פוגעים בתדמית שלנו. צריך לתת מכה קשה לחמאס כי הוא האויב המשותף לנו ולמדינות ערב“.
יש לציין כי ד“ר כהן, נחשב לאושיית תקשורת בעולם הערבי. מלבד השתתפות בוויכוחים רבי רייטינג ברשתות הטלוויזיה, הוא מתחזק גם חשבון טוויטר בערבית בעל למעלה מ־100 אלף עוקבים, אליו נכנסים יותר משש מאות אלף איש מדי יום. לכן, יש לו גם הצעה כיצד ניתן להגביר את האהדה לישראל במדינות ערב, באופן מאוד פרקטי: “ההתנהלות ברשתות החברתיות היא קריטית כדי להרגיש את השינוי בעולם הערבי וכדי להשפיע על השינוי בו. אם ישנה נקודה שצריך לפתח כדי לחזק את התדמית של מדינת ישראל בעולם הערבי, היא פיתוח השיח ברשתות החברתיות. לראש הממשלה הישראלי יש חשבון בערבית ולמשרד החוץ יש. אבל מעבר לזה הפעילות מינורית מאוד. ישנם שרים שפשוט חייבים שיהיה להם חשבון טוויטר חזק בערבית. העולם הערבי מחפש וצמא לשמוע את המנהיגים שלנו“.
חמולות לשלטון
סא“ל במילואים ברוך ידיד, כיהן כיועץ לענייני ערבים בפיקוד מרכז ובמפקדת מתאם הפעולות בשטחים. ידיד טומן את הפתרון האזורי העתידי בחזרה למפתח החמולתי.
“כשפורשים את הפתרונות שמונחים על השולחן אפשר לדבר על קונפדרציה בין ערביי יהודה ושומרון לירדן, ובין עזה למצרים. יש חוקרים שמדברים על שלטון פלסטיני מקומי על פי מפתח החמולות, מין שלטון פדרלי ביהודה ושומרון שמעליו סמכות שלטונית אזרחית שפועלת להקטין את המאבק מול ישראל. יש גם שיח על סיפוח שטחי C וקידום מספר אוטונומיות בשטחי A ו B. כל הדברים האלו הן תכניות שנשארות בגדר רעיון בלבד.
“אני חושב שישראל צריכה ללכת לתקופה של 10 עד 15 שנים בשלטון חמולתי ביהודה ושומרון. בעת שירותי בפיקוד מרכז עשיתי עבודה שבה אבחנו את מפתח כלל החמולות ביהודה ושומרון. למדנו בזמנו שזה המפתח שהיה ונשאר לבנת הייסוד של החברה הפלסטינית. גם היום למשקל החמולתי יש צרכים שהשלטון הפלסטיני לא יכול לספק, ואני חושב שצריך לחתור לשם. אני טוען שלפני שצעיר פלסטיני משתייך לחמאס או פתח, הוא קודם כל בן חמולה“.
ידיד מדבר על מותה של הרשות הפלסטינית ועל השלב ההתפתחותי הבא שעליו ישראל צריכה לשלוט. “הרשות הפלסטינית עומדת להתפוגג. לישראל ולמדינות ערב השונות יש אפשרות להביא את החולה האנוש הזה לקבורה מסודרת. הרשות הפלסטינית בעצמה מדברת מידי פעם על רצונה להתפרק, אבל לאור הפיצול והמהלכים מול חמאס והדברים שיקרו ביום שאחרי אבו מאזן, ישראל צריכה לחפש חלופה אחרת על חורבותיה.
“צריך להאיץ את סיומה של הרשות הפלסטינית ולבסס את השלטון הפלסטיני העתידי על השלטון המוניציפאלי, קרי העיריות. ראשי הערים מתבססים על פי מפתח חמולתי, הם אלו שמנהלים את חיי היום יום מבחינת בתי הספר, האוניברסיטאות והשירותים. צריך ליצור שלטון מוניציפאלי שיהיה בקשר עם ישראל וירדן. צפויה לנו התנגדות בעניין הזה מבחינת הממלכה ההאשמית אבל בכל זאת ישראל צריכה ליצור מצב שבו העיריות יפעילו את מערכות החיים שלה. נכון זה מסובך וכמעט בלתי אפשרי אבל המשך הרשות הפלסטינית גם הוא בלתי אפשרי. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שלטון מדינתי לפלסטינים“.
שום שושנה לא תבוא
אלוף במילואים עוזי דיין, ראש המועצה לביטחון לאומי בעבר, סובר שבהעדר פרטנר ישראל צריכה לעשות כל שביכולתה לשמר את הנכסים האסטרטגיים שלה. “באזור מתנהלת מלחמה אזורית ובנוסף יש לנו ישות טרוריסטית בעזה. במצב הזה אנחנו צריכים להפסיק לייצר כל הזמן הצעות יותר ויותר מפליגות להסדר קבע. אנחנו צריכים להבטיח את הביטחון והשגשוג של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי ולכן השיקולים שלנו צריכים להתנהל על פי מספר עוגנים וערכים בסיסיים. צריך לתת קדימות לביטחון לאומי, כלומר להילחם בטרור מתוך הבנה שיש לנו זכות טבעית וצורך מוכח היסטורית להגן על המדינה שלנו. הפועל היוצא המיידי מכך, הוא שישראל צריכה במצב הנוכחי לשמר את כל הנכסים האסטרטגיים שלה. ירושלים הינה ותישאר בירתנו המאוחדת. יש לשמר שליטה ביטחונית כוללת ביהודה ושומרון ולקבוע את בקעת הירדן והירדן כגבול המזרחי שלנו.
“שימשתי יועץ לביטחון לאומי אצל שני ראשי ממשלה ובתפקידים נוספים במהלך חיי בהם פגשתי הרבה מאוד אנשים במזרח התיכון. בשנים האחרונות הם מסבירים כמה ישראל חזקה כלכלית וכמה היא מנצחת. הם מדברים עלינו בבירור כעל המדינה היחידה במזרח התיכון שנהנית מיציבות. הם מונים את שלושת האתגרים שמדינות ערב היו בטוחות שיכריעו את מדינת ישראל: ראשית, אתגר המים שבו ישראל הפכה למעצמה בזכות ההתפלה, בעוד שברבת־עמון ושאר מקומות יש שעות קבועות ללא מים בברזים, וישראל מסייעת למדינות ערביות בתחום. שנית, בנושא הדמוגרפיה ישראל שברה את קו המחשבה שאפשר יהיה ‘לזרוק את כל היהודים לים‘. בשנת 2048 אנחנו עומדים להיות 20 מיליון אזרחים, 15 מתוכם יהודים. שלישית, בנושא האנרגיה – ישראל עומדת להיות עצמאית מבחינה אנרגטית. בנוסף, במישור המדיני הבינלאומי, האמריקאים תומכים בנו, עם הרוסים אנחנו מסתדרים, בעוד שבכל המדינות מסביב יש בעיית קיום“.
דיין אומר שהסטטוס קוו הוא לא כל כך רע בהתחשב בנסיבות, “הדרך היחידה להתקדם היום בפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא משא ומתן ישיר בילטראלי מול שני הצדדים. אני לא מאמין שהמצב הזה רלוונטי היום ולכן מזמן אמרתי שצריך לקרוא לזה ‘תהליך עליו השלום‘.
“צריך לחזק את המשך ההתיישבות כמו היום ולקיים את התהליך הזה לאורך זמן. הסטטוס קוו הוא לא מצב כל כך רע. וכל עוד הפלסטינים לא מכירים במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, אין שום אפשרות להגיע להסכם קבע וכשאני אומר הסכם קבע אני מתכוון להודעה על קץ הסכסוך וקץ התלונות. גם במידה ונתקדם עם שיח מול הפלסטינים אני חושב שמדובר יהיה בתקופה ארוכה. הרשות הפלסטינית תצטרך לאורך זמן להוכיח שהיא לא מהוה סיכון למדינת ישראל מכיוון שהרעיון שאנחנו נחזק רשות פלסטינית שאותה יחליפו חמאס או האיראנים, לא בא בחשבון.
“נושא מהותי נוסף הוא בעיית הפליטים הפלסטינים. הבעיה הזאת צריכה להיפטר מחוץ לישראל. המחשבה שהפליטים הפלסטינים ישובו לשטחי המדינה הפלסטינית שתקום היא מחשבה שאנחנו לא יכולים להסכים אליה.
“מבחינת החלוקה הטריטוריאלית ישנה גם בעיה. כי הפלסטינים רוצים רציפות טריטוריאלית כאשר הם עצמם במשבר בין שטחי הרשות לבין רצועת עזה. כל עוד יש טרור מעזה ישראל צריכה להחליט על הישות שמטפלת שם בעניינים לרבות האפשרות של מיטוט שלטון חמאס בעזה“.
איומיו של יושב ראש הרשות אבו מאזן להפסיק את התיאום הביטחוני ולנתק את הקשרים עם ארה“ב וישראל, לא נלקחים ברצינות מרובה. דיין ששימש מפקד פיקוד מרכז ומאוחר יותר כאמור כראש המשלחת למשא ומתן מול הפלסטינים הכיר באופן אישי את יושב ראש הרשות ואת קודמו יאסר ערפאת. “אבו מאזן מסיים את תפקידו. השלטון שלו חיי היום על כידונים ישראלים וגם הוא יודע את זה. אם היו היום בחירות בשטחי הרשות הפלסטינית חמאס היו מקבלים בין 80 ל-90 אחוז.
“אני חושב שמי שמדבר על הסיוע הביטחוני שמספקים מנגנוני הביטחון הפלסטינים לישראל, מפריז בחשיבותו. אסור להתעלם מהעובדה שבלעדינו אבו מאזן לא היה קיים. לכן אין לתלות את הפתרון באבו מאזן. אנחנו רואים היום בו כמנהיג הרשות הפלסטינית ולא פועלים נגדו ומצד שני אני מכיר את אבו מאזן אישית ואני לא חושב שהוא יותר גמיש מערפאת בשום תחום. הסדר קבע הוא עולם הולך ונעלם. המחשבה שבזמן שהאיראנים מנסים לקדם מסביבנו ישויות של טרור, פתאום תקום מדינה פלסטינית שתהווה שושנה בין החוחים היא ילדותית ונאיבית“.
