השבועיים האחרונים מצטרפים לשנה רווית חסימות כבישים, עניין שהפך לאקט רווח בציבוריות הישראלית. היום (ג') הייתה זו מחאת הנשים שהובילה לחסימות בצמתים מרכזיים ברחבי הארץ, בין היתר בכניסה לירושלים ובצומת קפלן-עזריאלי בתל-אביב, ובאזור נתב"ג, דבר שהוביל לעיכובן של מספר טיסות.
ביום ראשון שעבר הושמעו לא מעט קללות בכניסה לירושלים, ולא בגלל שביזות יום א'. עובדי תעשיית המלט פתחו במחאה וחסמו בשעת בוקר לחוצה את עורק הכניסה הראשי לעיר. הם שפכו שקי מלט על הכביש והרטיבו אותם במים. השוטרים ניסו לדבר עם המפגינים, ובהמשך נאלצו לפנותם בכוח. זו הייתה רק מכת הפתיחה של שבוע גדוש חסימות.
אותם עובדי מלט חזרו ביום שלישי וחסמו את כביש ירושלים-תל־אביב באזור שער הגיא, באתן שיטות. השוטרים עיכבו לא פחות מ־39 מפגינים, ואחד מהם אף נעצר. בהמשך אותו יום חסמו מפגינים אחרים את רחוב צלאח א־דין בבירה, במחאה על מעצרו של מושל ירושלים מטעם הרשות הפלסטינית, בחשד כי הוא מעורב בחטיפת תושבים ערבים שמכרו אדמות ליהודים.
ביום רביעי הגיע תורם של מפגיני הפלג הירושלמי לעצבן את הנהג הישראלי. מאות חרדים קיצוניים חסמו את צירי התנועה ופסי הרכבת הקלה בצומת הרחובות יפו ושרי ישראל. כוחות המשטרה פעלו בנחישות להשבת הסדר הציבורי, הפעילו אמצעים לפיזור הפגנות ועצרו לחקירה 24 מפגינים.
זה הזמן לשאול: האם המשטרה נוהגת בכל המקרים באופן שווה?
נחזור לפברואר 2017. הפלג הירושלמי החרדי מפגין שוב ושוב בירושלים וחוסם כבישים, במחאה על מעצר עריקים חרדים. בתגובה לחסימות, המשטרה מפעילה את מלוא כוחה – פרשים, אלות, רכבי התזה, כוחות יס"מ ועוד. מ', חרדי בן 36, נעצר יחד עם עשרות מחבריו. בכתב האישום שהוגש נגדו נאמר כי הוא "המשיך לעמוד על הכביש, לרקוד ולהפריע לסדר הציבורי ולחסום את תנועת כלי הרכב בצומת… במעשיו השתתף הנאשם בהתפרעות שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור".
אלא שאז השמיע פרקליטו של מ', עו"ד שלום בן־שבת, טענה שלימים תהפוך לרווחת בשיח הציבורי בישראל. הוא הגיש לבית משפט השלום טבלה של ההפגנות שהתקיימו באותה תקופה, כפי שקיבל מהממונה על חופש המידע במשטרת ישראל. על פי הטבלה, בין דצמבר 2016 לספטמבר 2017 התקיימו בישראל 23 הפגנות – של נכים, של עובדי חיפה כימיקלים, של אנשי תאגיד השידור, הפגנת תמיכה באלאור אזריה ועוד. בשום הפגנה לא ניתנו דו"חות ולא הוגשו כתבי אישום, ואיש מהמפגינים לא בילה במעצר. בשתיים מהן נעצרו מפגינים בודדים, ורק בשני מקרים עוכבו מפגינים. בן־שבת טען כי מדובר ב"אפליה בוטה וחריפה" נגד החרדים, "רק בשל הערך שבו הם אוחזים, ושבשלו ביטאו את מחאתם… וזאת אל מול ציבורים שונים בחברה הישראלית, אשר אף הם מצאו לנכון להביע את מחאתם בשל ערכים שונים תוך חסימת צירי תנועה ושיבוש מהלך החיים התקין – ובעניינם רשויות האכיפה בישראל, אלו שרוממות ערך השוויון בגרונם, לא נקטו כל אמצעי אכיפה".
השופט אילן סלע קיבל את טענת האפליה וקבע כי אכן מדובר ב"אכיפה בררנית" נגד קבוצות שונות שכל אחת מהן "מוחה על ערכים החשובים בעיניה", וכי התנהלות משטרתית כזו היא "פגיעה חמורה בערך השוויון". השופט סלע הוסיף וציין כי "צומת בר־אילן שבו אירעה ההפגנה הוא אמנם צומת מרכזי בירושלים, אך די נהיר כי חסימתו אינה שקולה לחסימת מחלף שער הגיא, צומת גהה, הכניסה הצפונית לאשדוד ועוד. רק בהפגנות של המגזר החרדי הוגשו כתבי אישום, אף שמדובר במקרים דומים מאוד".
מדיניות האכיפה של המשטרה שבה בימים אלה לדיון מחודש, בעקבות חסימות הכבישים בהפגנות הנכים. בשעות הצהריים של יום שלישי שעבר, כמה פעילים של ארגון 'הנכים הופכים לפנתרים' חסמו את מסילת הרכבת ליד שפיים, ולמעשה שיתקו את קו הרכבת בין תל־אביב לחיפה. זה היה אירוע קטן של עשרה מפגינים בלבד, אך למשטרה נדרשו שלוש שעות לפנותם – שלוש שעות שבהן קו הרכבת בין הערים הגדולות בישראל היה מושבת.
לא רק הנוסעים זעמו. בהנהלת רכבת ישראל החליטו לתקוף את המשטרה, והאשימו אותה בהתנהלות נרפית. "פינוי המפגינים לקח זמן רב מדי", נאמר בהודעת הרכבת. "מסילות הברזל הן תשתית קריטית המשרתת מעל רבע מיליון נוסעים מדי יום, ועליה להישאר מחוץ לתחום". גם ביום שלישי השבוע חסמו אנשי 'הנכים הופכים לפנתרים' את כביש החוף. הפקקים נמשכו עד שעות הצהריים.
פיצול פנימי
אם חסימות הכבישים הראשונות של הנכים לא נתקלו כמעט בביקורת ציבורית, בין היתר בשל אמפתיה טבעית למי שגורלם לא שפר עליהם, ואם נודה על האמת גם בשל צו התקינות הפוליטית, בהמשך החלו להישמע גם קולות אחרים שתהו מדוע המשטרה לא עושה די כדי לעצור את התופעה. פוסט ביקורתי של העיתונאי גדעון רייכר, שפורסם לפני כשנה, ספג בעיקר תגובות שליליות. רייכר פתח בהבעת אהדה לנכים "המוחים על הפגיעה בזכויות היסוד שלהם", אך הביע התנגדות לשיטות הפעולה שלהם. "הם מפגינים. היכן? לא ליד משרדי הממשלה, לא ליד ביתו של שר האוצר, אלא חוסמים בשעות השיא את דרכם של רבבות אזרחים הממהרים לבתיהם, למשרדיהם או חלילה לקבלת עזרה. האם הפגיעה הזו, המעלה את חמתם של רבים ובצדק, תסייע לנכים? האם הציבור הנפגע הוא הכתובת שאליה הם משגרים את חיצי הזעם שלהם? עליהם להיות ממוקדים יותר ומעשיים יותר. אנחנו מבקשים מהם לחדול מלשבש את אורחות חיינו".
הפוסט של רייכר לא זכה לתהודה רבה, אך בהמשך הצטרף לגישה הזו גם העיתונאי קלמן ליבסקינד. "משטרת ישראל לא יכולה להחליט שלמפגינים מסוג אחד מותר לחסום כבישים כי הם מעוררים הזדהות, ומפגינים מסוג אחר מותר לפוצץ במכות כי רובנו לא חשים כלפיהם כלום", כתב ליבסקינד ב'מעריב', בהתייחס ליד הקשה מול המפגינים החרדים. "אם מותר לחסום, מותר לכולם. אם אסור, אסור לכולם". בשבוע שעבר שאל אברהם תומר באתר 'מידה': "כמה סבלנות צריכה חברה לגלות כלפי קבוצה קטנה כל כך, יהא מצבה אשר יהא, ולאורך כמה זמן? האם רק בגלל חשש מתמונות לא נעימות של שוטר מפנה אדם בכיסא גלגלים מהכביש, צריכים עשרות אלפי אזרחים לסבול מדי יום? איזה מין מוסר מעוות מצדיק זאת?" עידן יוסף מאתר news1 החריף את הטון: "את מחאת הנכים האנרכיסטים שסוחטים את המדינה באיומם, ובחוצפתם כי רבה עוד מאיימים להחריף את המאבק, יש לדכא, וביד קשה – לעצור את הפורעים ולחקור אותם עד להגשת כתבי אישום. די להפקרות, בשביל זה קיימת משטרה".
מתברר שגם בתוך אוכלוסיית הנכים, רבים מתנגדים לאופי המאבק הנוכחי. "בתחילה הנכים קיבלו תדמית טובה, וכך הרבה דברים טובים קרו. כיום, בגלל חסימות הכבישים, התדמית הפוכה", אמר אלכס פרידמן, מיוזמי מאבק הנכים ויו"ר ארגון 'נכה, לא חצי בן אדם', בראיונות לתקשורת. "צר לי שפעם אחר פעם קבוצה קטנה ואלימה של נכים פוגעת בציבור ושוחקת את תמיכתו שהשגנו בדם ויזע, לאורך שלוש שנים וחצי של מאבק עיקש ואחראי. אנחנו מתנגדים להמשך החסימות".
נציגי הנכים בכנסת, הח"כים אילן גילאון (מרצ) וקרין אלהרר (יש עתיד), משוכנעים כי על המשטרה והחברה הישראלית להכיל את החסימות. "ברור שצריך לשמור על הסדר הציבורי, ולא צריך להיות מצב של איפה ואיפה בין קבוצות במדיניות האכיפה", מסכימה ח"כ אלהרר, "אלא שהממשלה יוצרת תחושה של אטימות כלפי האזרחים והמצוקות שלהם, בין אם זה נכים, גמלאים או יוצאי העדה האתיופית. כל אלה מצאו עצמם מיואשים ונתקלים בחומה בצורה, שהם נאלצים למצוא תשומת לב גדולה יותר כשחוסמים תנועה. אני לא אוהבת את זה, אבל אני מבינה את המצוקה. גם כשהיו הפגנות של קהילת יוצאי אתיופיה נגד אלימות משטרתית ונחסמו כבישים, הבנתי שזה עניין אמיתי וכואב והיה סביר בעיניי שהם יצאו, הפגינו וחסמו. אומרים לנכים 'לכו לממשלה, אל תפריעו לאזרחים'. זה נכון, ותמיד עדיף להפגין מול ראש הממשלה או השר, אבל למרבה הצער זה לא מפריע למקבלי ההחלטות".
הביקורת היא גם נגד המשטרה שמאפשרת לנכים לחסום עורקים ראשיים, ולא לאוכלוסיות אחרות.
"אם המשטרה אכן עושה דין שונה, זה לא נכון בעיניי. המצוקה של יוצאי אתיופיה לא פחות גדולה משל הנכים. צריך לשמור על הסדר, אבל יש מקרים שבהם כל ההפגנות לא עוזרות, וצריך לתת הזדמנות למחות באופן הקיצוני היחיד שעוד אפשר. עם זאת, לא צריך להפוך זאת לעניין של שגרה או לאפשר לחסום לכמה שעות. סביר ומידתי אם ייתנו להם לחסום כביש לחצי שעה או שעה. אני מבינה את אי־הנוחות, אבל האזרחים צריכים לראות גם את המצוקות של האחר. לאחרונה יש המון הפגנות וחסימות כבישים וזה לא נעים גם לי, אבל אני מנסה להבין את המפגינים. בזמן שאתה באוטו, תחשוב איך החיים שלהם נראים. יש הסכם לא כתוב בין המדינה לאזרחים, שהמדינה צריכה לתת את המינימום להתקיים והאזרחים ישמרו על החוק. ההסכם הזה לא מתקיים, אז מדוע מצפים שרק האזרח הנפגע יעמוד בהסכם? מה עם המדינה?"
"השאלה היא מה עושים כדי שאנשים לא ישבו על מסילות רכבת", אומר ח"כ גילאון. "מחאה שאינה פוגעת פיזית באף אחד היא לגיטימית. אני מציע לנהגים להביט על הייאוש שגורם לאנשים לזרוק את עצמם על הכביש. הדמוקרטיה קיימת גם כשאתה הולך לפעולות קיצוניות".
איך המשטרה צריכה לנהוג?
"אני בעד משטרה מאופקת וזהירה", משיב גילאון, שהוא גם יו"ר השדולה למניעת אלימות משטרתית. "אני רוצה שאנשים יתנהגו כמו בני אדם וששוטרים יתנהגו כמו בני אדם. לצערי זה לא המצב כיום. המשטרה מפעילה יותר מדי כוח, והכוח הזה יוצא נגד כולם – חרדים, מתנחלים, נכים, אתיופים, ערבים ועוד. רק כשלושה אחוזים מהתלונות למח"ש נמצאו מוצדקות, זה לא הגיוני".
אין תשובות פשוטות
אז איך קורה שהמשטרה נוקטת מדיניות שונה מול אוכלוסיות שונות? במשטרה קיים נוהל טיפול בהפגנות והפרות סדר, המפרט את סדר הפעולות הנדרש בשטח, אך ניסוחו מעומעם ומכיל עקרונות ערטילאיים, באופן שמקנה למפקד בשטח או למפקד המחוז שיקול דעת חופשי כמעט.
הנה כמה משפטים לדוגמה: "השימוש בסמכויות לא יעלה על המידה הנדרשת באופן סביר להשגת המטרה של שמירת הסדר הציבורי. השימוש בסמכויות ייעשה באופן מדורג, בהתאמה לחומרת הפגיעה בסדר ובביטחון הציבור, תוך מזעור הפגיעה בזכות היסוד לחופש ביטוי ולהפגנה. במקרים בהם נערכת אסיפה או תהלוכה בלתי חוקית (למשל חסימת כבישים, נ"ב), אולם המפגינים אינם מסכנים את שלום הציבור ואינם גורמים הפרעה לשגרת החיים, יש להימנע מלהשתמש בכוח לפיזור ההפגנה… יש לנסות לשכנע את המפגינים לקיים את הסדר הציבורי ולציית להוראות המשטרה. אם כעבור זמן סביר לאחר מתן ההוראה ההתפרעות ממשיכה, נתונות למשטרה סמכויות לפיזור המפגינים או לתפיסתם".
מבירור שערכנו במשטרת ישראל עולה כי בכל מחוז קיימות נורמות שונות. כך, אם במחוז שרון נדרשו שלוש שעות לפנות עשרה נכים שחסמו פסי רכבת, בירושלים זה היה עשוי להיות מהיר יותר.
גורם במשטרה מסביר את המורכבות: "המשימה של המשטרה היא לאזן בין חופש הביטוי לפגיעה בציבור. כשמפגינים סוגרים כביש, אנחנו שואלים: האם זהו ציר ראשי? האם הוא עמוס? האם יש דרך חלופית? התשובות לשאלות האלה מכתיבות את אופי האכיפה, כאשר המטרה היא כמה שיותר סדר ציבורי בכמה שפחות כוח.
"לגבי הנכים, יושב מולך אדם בכיסא גלגלים, מחובר לצינורות, שנעזר באדם אחר וחוסם כביש. מה אתה עושה – עוצר אותו? איך שוטר ירים כיסא חשמלי ששוקל 150 קילו? ולאן תיקח אותו, לניידת? ואם נרחיק אותו והוא ימשיך לנסוע לעבר השוטרים, נעצור אותו על תקיפת שוטר? איך תנייד אותו לתחנה ותביא לפני שופט?
"הפגנות הנכים הן סוגיה מורכבת מאין כמותה. יש פה אדם חסר ישע שאתה לא יכול לעשות לו כלום, זה קושי אמיתי. אתה לוקח נכה להארכת מעצר כי הוא דרס שוטר עם הכיסא, ובמקביל אתה חייב לשלוח ניידת להביא לו את התרופות מהבית. ואז הוא מגיע לשופט ואומר לו שהוא מרותק לכיסא, נוטל תרופות, אין לו כסף ונעזר בסייעת. השופט משחרר אותו במקום. כלומר, השקעתָ כוח־אדם רב כדי לעצור אדם אחד, וגרעת אותו מפעילות חשובה אחרת. מעצרים של נכים ייצרו עומס על כל המערכת, ולשווא כי העצור ישוחרר מיידית. אנחנו יכולים לבצע את זה, אבל אין בכך תועלת. אין משטרה בעולם שיכולה לבנות נוהל אחיד לכל מצב. הרבה מאפיינים נלקחים בחשבון, ואני לא חושב שביצענו איזון מוטעה".
ייתכן שהמשטרה חוששת להתעמת עם הנכים משיקולי תדמית?
"אחרי השיקולים המבצעיים ישנו גם החוסן של המשטרה. כל ארגון שמהדורת החדשות תדווח שהוא מתגושש עם נכים, ותַראה נכה נופל מכיסא – אמון הציבור בו יקרוס, ואמון הציבור הוא הענף שעליו יושבת מערכת אכיפת החוק. כשאנחנו רגישים יש ביקורת, וכשאנחנו אגרסיביים יש ביקורת. אנחנו מבינים את מי שעומד בפקק, אבל מה עומד מנגד? אני רוצה לחיות במדינה שאנשים שכואב להם יוכלו להביע את זה, תוך פגיעה סבירה בסדר הציבורי".
פרופ' יובל פלדמן, חוקר משפט ופסיכולוגיה מאוניברסיטת בר־אילן ומהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מציע נקודת מבט נוספת על התנהלות המשטרה. "בקבלת החלטות יש גם תהליכים לא מודעים, אינטואיטיביים", הוא מסביר. "האדם לא מסוגל להפעיל ביקורת עצמית כל הזמן, ולפעמים אנחנו פועלים באופן אוטומטי, באמצעות תבניות מחשבה וסטריאוטיפים. באכיפה מול נכים המערכת הרגשית משפיעה, ואני מבין מדוע שוטרים לא מסוגלים לפזר הפגנה כזאת מכיוון שזה יוצר בהם תחושה של פגיעה בילד או בזקן. עם זאת, ההנחה שאדם או ארגון מקבלים החלטות לא רק ממקום אתי אלא גם ממקום אינטואיטיבי, לא נועדה להצדיק מדיניות מפלה, אלא להבין את מכלול הדרכים לתקן אותה".
כך או כך, למרות המורכבות, משטרת ישראל תצטרך למצוא את הדרך להפסיק או לפחות לצמצם את האפשרות של קבוצה קטנה לשבש את חייהם של רבבות אזרחים. 
תגובת משטרת ישראל: "לא ברור כיצד ניתן לערוך השוואות בין הפגנות אלימות שכוללות התפרעויות ולעיתים תקיפות שוטרים לצד חסימת צירים לבין כאלו שלא כוללות אלימות כלל. בניגוד לנטען, משטרת ישראל אוכפת את החוק והסדר הציבורי בצורה שוויונית וללא משוא פנים, ללא כל קשר למהות ההפגנה וזהות המפגינים ובהסתמך רק על השיקולים המבצעיים והמקצועיים של מפקדים בשטח.
"תפקידה של משטרת ישראל, בין היתר, הוא למנוע ולאכוף הפרות בוטות של הסדר הציבורי, חסימות צירים ראשיים ופגיעה בציבור משתמשי הדרך. נדגיש כי אף אדם אינו עומד מעל לחוק ולכן המשטרה פועלת אל מול כל ניסיון לחסום צירים ולשבש את הסדר הציבורי בניגוד לחוק.
"בכל מצב של הפרת הסדר הציבורי, תשאף המשטרה ככל שניתן לגלות איפוק ולנהל מאמצי הידברות עם המפגינים במטרה לסיים את ההפגנה ללא מעצרים או שימוש באמצעים.
"יחד עם זאת, מצב שבו ההפגנה הופכת לאלימה וכוללת פגיעה פיזית בשוטרים, עוברי אורח או ברכוש – תפעל המשטרה באפס סובלנות כלפי אותם פורעי חוק ותבצע את כל פעולות האכיפה הנדרשות במטרה למצות עמם את הדין ולהפסיק את ההתפרעות האלימה.
"משטרת ישראל תמשיך לאפשר מחאות לגיטימיות בגבולות החוק, אולם לא תאפשר הפרת הסדר הציבורי ופגיעה כה בוטה בשגרת חייהם של כלל משתמשי הדרך בניגוד לחוק. לנגד עיניו של כל שוטר ומפקד המגיע לטפל בכל הפגנה באשר היא, ולא משנה מה מקומה או תכליתה, עומדים אך ורק האינטרסים הציבוריים, תוך ניסיון לערוך איזון בין חופש המחאה לבין שמירת שלום הציבור גופו ורכושו, הכול בהתאם להוראות החוק".
