עכשיו, אחרי ימי הרגיעה בדרום, אפשר לומר: ראש הממשלה מנע מלחמת ברירה.
בימי מלחמת לבנון הראשונה, הטבח בסברה ושתילה פרם את המרקם האתני בלבנון, והוביל להחלטת צה"ל לסגת מביירות דרומה. מילואימניקים שחזרו מהחזית הפגינו מול בית ראש הממשלה מנחם בגין: "מקום שלפני שעה היה חיוני לביטחון המדינה מתקפל בפחות מחצי שעה. האם היינו שם ללא סיבה?"
ראש הממשלה בנימין נתניהו רחוק מלהיות מושלם, אך הרגיעה היחסית בדרום הארץ, והעובדה שמנע מלחמת ברירה, הן צעד מנהיגותי שיש לברך עליו. הסבב מול חמאס הבהיר שרבים במערכת הפוליטית הפכו לחכמים שלאחר מעשה, רצים ואצים לפתרונות קרביים זמניים, ולאחר מכן בוכים על התוצאות. נדמה שרבים בעם התמכרו לכאוס שבמלחמה ולתפיסה השטחית שעוצמה נמדדת לפי מידת הכוח המופעל. צריך להודות: בשל פופוליזם והיעדר הסתכלות אסטרטגית רחוקת טווח כמעט יצאנו למלחמת ברירה כואבת.
נתניהו, המבוגר האחראי, מנע אותה, ואנחנו – לוחם שאיבד את תמימותו ואת מיטב חבריו בעזה, וראש מועצה, סגן־אלוף במילואים, שפיקד במבצעים קרביים ואיבד חברים לנשק – לא יכולים שלא להודות לו על כך, ולהתריע על שלהוב המלחמה המוקצן שעובר על רבים מדי מאזרחי ישראל.
"איזהו גיבור? הכובש את יצרו", אמרו חז"ל. הרצון להראות לחמאס מי בעל הבית, להשמיד את התשתיות שלו ולהוכיח שבמדינת ישראל דם יהודי אינו הפקר הוא טבעי. אבל השאלה שמנהיג צריך לשאול היא מה נבון לעשות. האומנם איבדנו את ההרתעה בעזה? הגורמים לתסיסה ברצועה הם אובדן הנהגה, ייאוש כלכלי ורצון להשיג כוח פוליטי. היגררות למלחמה תהיה סיפוק רצונותיו של חמאס. נאבד את מיטב בנינו, ננהל משא ומתן ונחזור לנקודת ההתחלה. זוהי העוצמה שאנחנו מחפשים? יש עוצמה באיפוק ולא רק בהסלמה.
אין זה אומר שפתרון צבאי אינו אופציה. צריך להנחית על חמאס מכות קשות, ואם יהיה צורך גם לצאת למלחמה. אך מערכה כזו מצריכה מטרות ברורות ויעדים בני השגה – לא דחף רגעי שבו נמצא עצמנו נתקעים בבוץ העזתי ומקימים משמרות מילואים חדשות מול בית ראש הממשלה.
רבים בשמאל טענו – בפופוליזם ובחוסר אחריות ממלכתית, כמוצאי שלל פוליטי – "הנה מר ביטחון שלא יכול להתמודד עם חמאס". הרשת הימנית הוצפו בביקורת כלפי ראש הממשלה, והבית היהודי הודיע ש"ישראל הפסיקה לנצח". ואנחנו שואלים את אלה שרצו כל כך במלחמה: ממתי איש ימין חייב לדרוש מלחמה, ואיש שמאל מוכרח לרצות בשלום? האם לא תיתכן האפשרות ששני הצדדים יוכלו לרצות את השכל הישר?
דמיינו איך היה נראה חג החנוכה לו היינו מקשיבים לחברי הכנסת והשרים משני הצדדים שטענו כי ההרתעה הישראלית נעלמה, שראש הממשלה חלש ושאנו מפסידים בסבב הנוכחי מול חמאס. דמיינו את הדלקת נרות הזיכרון לצד נרות החנוכייה, אילו ראש הממשלה היה נלחץ ומיישר קו עם הביקורת מתוך המחנה הימני. במקום לשמוח על רגיעה בדרום הארץ, היינו עלולים בחנוכה לפקוד בתי עלמין, ולשלוח עוד ישראלים לחשכת הכאב של המלחמה.
חנוכה הוא חג הגבורה. הישרדות העם היהודי והקמת מדינת ישראל אחרי אלפיים שנות גלות הן תוצאה של נחישות ואומץ לב, אך גיבור אינו רק מי שמנצח בקרב.
מדינת ישראל צריכה לעשות הכול כדי להגן על אזרחיה, ולא יסולח למנהיג ישראלי שמהסס לצאת לקרב למען מטרה זו. אך גם אי אפשר לא לפרגן למנהיג ישראלי שהיו לו כל הסיבות והלחצים להסלים את המערכה, ובחר להשיג רגיעה כמדינאי ולא כפוליטיקאי.
