"השלום פה קר מאוד, אנחנו צריכים ללמוד לחמם אותו". אלה המילים ששמענו שוב ושוב – 11 חברות המשלחת מהציונות הדתית, בהובלת ח"כ שולי מועלם – מאנשים שונים באירלנד. "אנחנו גרים בנפרד, לומדים בנפרד ועובדים במקומות עבודה נפרדים. שני עולמות מקבילים שלא ייפגשו". כיום רק שבעה אחוזים מבתי הספר בצפון אירלנד הם אינטגרטיביים, בכל השאר לומדים קתולים ופרוטסטנטים בנפרד.
עשרים שנה לאחר "הסכם יום שישי הטוב", ששם קץ לסכסוך ארוך שנים ורווי אלימות, אנו מגיעות לבלפסט, בירת הסכסוך של צפון אירלנד. העיר שיענו חוברה לה יחדיו. העיר שבליבה עדיין חומה בגובה 15 מטר, ועליה עיטורי דגל ישראל מן העבר האחד ודגלי פלסטין מן העבר השני. בצד הקתולי של החומה מזדהים עם הפלסטינים, בצד השני אוהדים את ישראל. הגענו ללמוד איך נראה שלום, וגילינו שכמו תינוק, גם הוא עוד לומד ללכת.
המצב החברתי רעוע, הפרלמנט לא מתפקד כמעט שנתיים כתוצאה מוויכוחים פנימיים מרים, והאירים לא יודעים כיצד להנציח את יקיריהם משני הצדדים מבלי לדרוך על הפצעים ובלי להלעיט באיבה את הדורות הבאים. אכן, המציאות רחוקה מלהיות מושלמת, אבל גם אם נניח שהשלום בצפון אירלנד הוא "רק" היעדר מלחמה, אי־אפשר לזלזל בנתון הפשוט: כבר לא הורגים שם אנשים בגלל הסכסוך. המאבק עבר לשדה הפוליטי.
"שלושה ילדים שגדלו בשנות השישים והשבעים, הלכו יחד ל'סאנדיי סקול'. אחד מת בתגרה אלימה, השני בילה 18 שנים בכלא לאחר ששיסף גרון, ואני השלישי", כך מציג עצמו ד"ר גארי מייסון, כומר בכנסייה המתודיסטית (זרם פרוטסטנטי). מייסון היה אחד מאנשי הדת שהובילו את תהליך הפיוס בצפון אירלנד, ובעשורים האחרונים הוא פועל למען השלום בארצו וברחבי העולם.
"זה לא שמישהו טס מעל צפון אירלנד בסוף שנות השישים, ריסס אותנו בחומר של משוגעים ופתאום אמרנו 'בואו נתחיל להרוג אחד את השני'", אומר מייסון בשפתו הציורית. "35 אלף איש נשלחו לכלא עקב מעשי טרור. אם הם היו נולדים בארה"ב, הם לא היו מעורבים באלימות. מאז ששוחררו, רק שני אחוזים חזרו לפשע ולטרור. לכן חייבים לשאול, מה גרם לבני דורי לעשות את הבחירות הגרועות הללו? אחד מחבריי נהג לומר שלאנשים לא היו אקדחים ביד אלא בלב".
המילים של מייסון אינן מרפות ממני במהלך הימים הבאים בלונדון. הן צפות כשאני פוגשת בחור אוסטרלי שמשפחתו ברחה לפני שנים מלבנון, או סוחר איראני ממולח שהצליח למכור לי מעיל עור (מהמם!). אנשים שנולדים במקומות אחרים עם אטמוספרת חיים אחרת, פשוט מתנהגים אחרת. בחירה בדרך הטרור איננה תולדה של גנים. אילו חבריו של מייסון היו נולדים במרחק כמה מאות קילוטרים ממקום הולדתם, הם היו אנשים נורמטיביים. לא מתים ולא מחבלים.
מייסון מתייחס למקומה של הדת במעגל הדמים העולמי, גם זה האירי. "מילים ולא מכונות יצרו את אושוויץ", הוא קובע. "הנאצים פיתחו את האנטישמיות הדתית והפכו אותה לגזעית. הנוצרים אמרו לראשונה שליהודים אין זכות לחיות יחד איתם ושלחו אותם לגטאות. המנהיגים החילונים אמרו שליהודים אין זכויות, והיטלר אמר שליהודים אין גם זכות לחיות. אני מעצבן הרבה מעמיתיי כשאני אומר שאנטישמיות נוצרית הכינה את הקרקע לאש הצולבת של השואה, אבל זו האמת. תיאולוגיה יכולה להיות רעילה מאוד. האם מה שקרה באירלנד זו מלחמת דת? לא. אבל האם התיאולוגיה תדלקה את זה? כן. לא נלחמנו על עקרונות דתיים, אבל התיאולוגיה גלשה לסכסוך וליבתה את השנאה, וכך, מלחמות דת מהמאות ה־16 וה־17 חיו בראשי האנשים גם במאות ה־20 וה־21".
השאלה עד כמה הסכסוך האירי דתי במהותו מעסיקה את נשות המשלחת. כמעט כל מפגש מגיע לשאלה "אז מה זה אומר עלינו". ההשוואה בלתי נמנעת, ואנו מחפשות שוב ושוב את נקודות הדמיון והשוני. "בעיני המארחים שלנו, הסכסוך הישראלי־פלסטיני דומה לסיפור שלהם", מאבחנת ח"כ מועלם, "הם רואים בו סכסוך דתי, לאומי וסכסוך על אדמה. אבל למרות קווי הדמיון, השוני רב. הסכסוך שלנו הוא בראש ובראשונה על עצם קיומה של ישראל. זו שאלה שלא קיימת בצפון אירלנד, שבה עיקר הסכסוך הוא על שייכות לאומית – אם הם חלק מבריטניה או חלק מהרפובליקה האירית. האירים לא רואים כמוני את הניואנסים הללו, מבחינתם, הסכסוך הוא בין שתי דתות שונות, קתולים מול פרוטסטנטים, אף ששני הזרמים הללו הם תחת הדת הנוצרית".
אז האם הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא בעיקרו סכסוך דתי? האם בלי לגעת בנקודות הליבה של היהדות והאסלאם ובלי מעורבות של אנשי דת משני הצדדים, לא נוכל להגיע לפתרון? האם מפחיד להסתכל לתוך הלבן שבעיניים של הזהות הדתית, שמלבה ומעמיקה פערים? ואולי כשמסתכלים עמוק אפשר לזהות שם גם אפשרות לחיבורים? הרבה שאלות, מעט תשובות.
מייסון הפך להיות פעיל למען השלום לאחר תקרית שבה ילדים מבני קהילתו צלפו אבן בחלון בית קתולי ופספסו בכמה מילימטרים ראש של תינוק. מייסון חצה את השכונה ועבר לצד הקתולי כדי להתנצל על המעשה בשם בני קהילתו, וחטף מהם. "איך אתה עושה דבר כזה? אתה יודע מה הם עושים לנו?", שאלו, והאשימו אותו בחבירה לאויב. אבל מייסון לא נרתע, ובסוף שנות השמונים החל לפעול עם מנהיגי דת משני צידי המתרס למען סיום הסכסוך. "זה לא היה קל, ולא קרה בן־לילה", הוא מספר. כמובן, אף שינוי לא קורה בן־לילה, אבל השפעתם של המנהיגים הדתיים ודיבוריהם בגנות שפיכות הדמים חלחלו.
מכתבים לאויב
כמו עימותים רבים, לסכסוך בצפון אירלנד שורשים היסטוריים עמוקים. לפני 400 שנה הייתה אירלנד מדינה עצמאית, קתולית. בזמן מלחמות הרפורמציה באירופה, כאשר אנגליה הפכה לפרוטסטנטית, חששו שליטיה שהמדינות האירופיות הקתוליות ינסו לכבוש אותה דרך אירלנד, ועל כן החליטו לתפוס את השליטה בה. השליטה הבריטית נעשתה באמצעות כיבוש המכונה "שתילה". פרוטסטנטים אנגלים נשלחו להתגורר באירלנד כדי לבסס את השליטה באי, ואדמות שנושלו מהקתולים הועברו לידי האוכלוסייה הפרוטסטנטית (אגב, הקתולים מדברים על ההתנחלויות בישראל במונחים של "שתילה"). בסופו של דבר, "השתולים" התערבבו באוכלוסייה המקומית וחיו לצידה.
במאה ה־19 החלו להישמע דרישות לעצמאות אירית מאנגליה, ובתחילת המאה העשרים חולק האי האירי. החלק הצפון־מזרחי, מחוז אלסטר, הפך למדינת צפון אירלנד, הקשורה בטבורה לאימא אנגליה ומהווה חלק מהממלכה הבריטית המאוחדת. יתר האי הפך לקתולי ועצמאי. החלוקה לא פתרה את הבעיות בצפון אירלנד, שכן נשאר בה מיעוט קתולי משמעותי שהפך להיות סוג ב'. זכויות הדיור והתעסוקה שלו הוגבלו, ובזכות הבחירה נעשתה מניפולציה: כדי להבטיח רוב פרוטסטנטי, אזורי הבחירה שורטטו מחדש.
לאחר שהאפליה התקיימה באין מפריע במשך ארבעה עשורים, קמה בסוף שנות השישים תנועה שתבעה שוויון זכויות מלא עבור הקתולים, בהשפעת המאבק לשוויון השחורים בארה"ב ומחאות הסטודנטים באירופה. תגובת הממשל לתנועות הללו הייתה להכניס לכלא מנהיגים של תנועת זכויות האזרח ללא משפט הוגן, עניין שליבה עוד את האש. מנגד, בקרב הפרוטסטנטים התארגנו מחתרות אלימות שהתייצבו נגד כל ויתור שעשוי היה להיטיב עם הקתולים, מתוך חשש לאובדן אחיזתם הבלעדית של הפרוטסטנטים בשלטון. בשלושים השנים הבאות, המאבק האירי גבה את חייהם של אלפים וגרם לפציעתם או לכליאתם של רבבות, משני צידי המתרס.
אם לדלג לרגע להווה, אי־אפשר בלי להתייחס לברקזיט, תהליך היציאה מהאיחוד האירופי שמטלטל את אנגליה. להיפרדות מהאיחוד משמעויות אדירות מבחינת גבולות וסחר, אך היא מציפה גם שאלות של זהות. האירים צריכים לשאול את עצמם שוב אם הם יותר אירים או יותר בריטים, אם הם נשארים באיחוד או יוצאים ממנו יחד עם המלכה־האם. לשאלה הזו משמעות פרקטית מאוד, שכן אם צפון אירלנד תישאר מחוץ לברקזיט, הגבול בין אירופה לבריטניה יעבור בתוך אירלנד.
בחזרה לעבר: "מה גרם לקתולים לעבור ממאבק מזוין לפוליטי?" שואל מייסון. "בשנות השמונים הכול נעשה דרך הקליע. לאחר מכן עברו לפתק הצבעה ביד אחת ונשק ביד שנייה. בשנות התשעים שרר תיקו. אנשים מתים משני צידי המתרס, וכולם מבינים שזה לא הולך לשום מקום ושאין פתרון צבאי לסכסוך. הבריטים לא ינצחו את ה־IRA (ארגון הגרילה והטרור של הקתולים האירים; ב"ק), וגם לא להפך".
נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון, שם את כל כובד משקלו בניסיון לסיים את הסכסוך. בביקור שערך בבלפסט הוא נשא נאום ליד הכנסייה של מייסון, ולאחר מכן נסע בהמשך הרחוב. "הרכב פנה שמאלה", מתאר מייסון, "ומי יוצא במקרה מהמאפייה עם לחמניות הבוקר שלו? ג'רי אדמס, המכהן מאז ועד היום כנשיא מפלגת שין פיין, הזרוע הפוליטית של הקתולים. קלינטון, מנהיג העולם החופשי, יצא מהרכב ולחץ את ידו של בכיר ארגון הטרור הקטלני בעולם. הוא ידע שיש מאבק בין הניצים והיונים במפלגה הרפובליקנית, ורצה לחזק את מעמדו של האדם שרצה לעבור ממאבק מזוין למאבק פוליטי".
כדי להבין את מקומו של אדמס בסכסוך האירי ועד כמה לחיצת היד של קלינטון נתפסה כמעשה מהפכני, הנה סיפורו של אלן, שהשתתף במפגש שקיימנו עם נפגעי טרור משני הצדדים. אלן איבד את אשתו בפיגוע טרור של המחתרת האירית, ואדמס היה מנושאי ארונו של המחבל. כתוצאה מכך הוא הפך להיות הפנים של הטרור עבור אלן ורבים נוספים.
במשך שלוש שנים כתב אלן מכתבים לאשתו המתה, וגם – באופן מפתיע – תשעה מכתבים לאדמס. הוא סיפר לו על החיים שנגדעו ועל האישה שאהב, תיאר מה אהבה לקרוא ומה הצחיק אותה. "רציתי שתהיה לה זהות. כשאחד האנשים מתוך האלפים שמתו היא האהובה, האח או הבת שלך, אתה לא מסוגל לתת להם להיאבד בתוך המספרים".
אחרי כשנתיים של חוסר תגובה שיגר אלן מכתב שתורגם לאירית (אגב, מעמד השפה האירית, שהיא שפה כמעט מתה, הוא אחד הנושאים שהפילו את הפרלמנט). המכתב הזה פרט על מיתרי ליבו של אדמס, ושבועיים לאחר מכן קיבל אלן את תשובתו. יום לפני כן, ה־IRA מלכדו רכב של עובד ניקיון בתחנת משטרה. הוא נהרג במקום, ובתו, שהייתה בגילה של הבת של אלן, נפגעה קשה. "הוא כתב לי 'אנחנו בשין פיין מבינים את הכאב שלך, אבל עליך להבין שאין גוף שנלחם למען השלום יותר מאיתנו'. התבוננתי בעיתון בתמונת הילדה שנלחמה על חייה, התבוננתי במכתב מאדמס, והרגשתי את הסאונד החלול של המילים".
כאשר אדמס הוזמן להסתובב בארה"ב לדבר על השלום, אלן ועימו משפחות שכולות נוספות לא יכלו לשאת זאת, ובכל מקום שדיבר הפגינו נגדו. האם קלינטון טעה כשהושיט יד לאדמס? האם לא הבין את התמונה לאשורה? לאורך השנים, תחת מנהיגותו של אדמס, חדלה שין פיין להיות הזרוע הפוליטית של ה־IRA, והפכה למפלגה אמיתית.
במשך כל השיחה עם בני המשפחות השכולות לא הפסקתי לדמוע (משפחת השכול זו אותה משפחה, לא?). אחד הקשיים שהעיבו על 'הסכם יום שישי הטוב' היה שחרור המחבלים. אלן סיפר שאביו התקשה לקבל את התנאי הזה להסכם, אך אז הביט על בתו הקטנה וחשב שאם זו האפשרות היחידה שיהיו לה חיים אחרים, הוא ישלים עם שחרור המחבלים. יש משהו מצמרר ביכולת של אדם שנפגע כה קשה, לעמוד מול הכאב העצום ולהניח לעבר.
ח"כ מועלם דיברה על כך שבמותו של בעלה הראשון, סא"ל משה מועלם, שנפל באסון המסוקים, היא חשה שמותו לא היה לשווא אלא למען המדינה היהודית. אלן השיב במשפט נוקב, שאף אחת מאיתנו לא הייתה מעזה להעלות על דל שפתיה. "מותה של אשתי היה לשווא. מותם של כ־3,700 חפים מפשע היה לשווא". מילותיו הקשות של אלן חרצו את החלל, והחזירו אותי אל המציאות העגומה שלנו ואל ביטויים כמו "קדושת הארץ", "מלחמת מצווה" ו"קידוש השם" שנישאים אצלנו. האמנם למוות מיותר יש קדושה ומשמעות?
טיפול הוליסטי
המשלחת שלנו נבנתה על טהרת הכוח הנשי, כך שאי־אפשר בלי לדבר על נשים ומקומן בסיפור האירי. בשנת 1996, קבוצת אקטיביסטיות רצתה להבטיח את מקומן של נשים בשיחות השלום, והקימה מפלגה בשם 'קואליציית הנשים'. אחת מהן, אווילה קלימוראי, סיפרה לנו במפגש עימה שהן בסך הכול רצו לזעזע את המערכת הפוליטית, אך לא חלמו שיצליחו להיבחר לפרלמנט ולהכניס לשיחות השלום שתי נציגות שלהן, משני צידי המתרס. אבל זה מה שקרה. הן היו הנשים היחידות סביב שולחן המשא ומתן, מתוך שלושים נציגים.
"הרגשנו שהגיע הזמן שהנשים ייקחו את העניינים לידיים, אבל המפלגות אמרו שאין נשים שיכולות לעשות את זה", אומרת קלימוראי, וכולן פורצות בצחוק. "מוכר לכן?" היא שואלת. "מוכר, מוכר", משיבה חגית משה, יושבת־ראש הבית היהודי בירושלים. בבחירות המקומיות האחרונות בבירה, מועמד מרשימה מתחרה השמיע את המשפט הזה בדיוק. "הם יעצו לנציגות שלנו לחזור ולהוליד ילדים למען אלסטר, ולעמוד לצד הבעלים שלהן". "אנחנו בשוק", מגיבה ח"כ מועלם בציניות.
"הקשבנו לגברים שמתווכחים אחד עם השני במשך עשרים שנה, ושלא היו מסוגלים לשים לב לניואנסים של שינוי. כשמישהו דיבר, באופוזיציה הכינו את הטיעון הנגדי. אנחנו יכולנו לנתח ולשקף לכל קבוצה את המשותף ביניהן", מתארת קלימוראי. נציגות ה'קואליציה' היו היחידות שחשבו על נושאים כמו מערכת החינוך והטיפול בקורבנות הטרור. הן השיגו מידע רלוונטי מחברי המפלגות שלהן, פעלו בדרכים יצירתיות כמו איסוף צילומים שנשכחו במכונת הצילום. הנשק הסודי שלהן הייתה מל המעשנת, נציגתן בפרלמנט, שאספה את המידע הכי חשוב כשכל הגברים עישנו בחוץ.
"התמקדנו בנושאים הרחבים שלעיתים רבות לא מתייחסים אליהם במשאים ומתנים", אומרת קלימוראי. "מה שגילינו זה שלאחר 25 שנים של אלימות, הנפגעת הראשונה היא המורכבות. מפשטים את הכול לאנחנו והם. הקואליציה הנשית ניסתה לאפשר לאנשים מרחב גדול יותר של בחירה".
אפרופו מורכבות, שווה לחזור לדברים שאמר לנו הכומר מייסון באחת השיחות: "אם חלילה בן משפחה יחלה בסרטן, הוא יישלח לטיפול הוליסטי אצל כמה אנשי מקצוע. אותו דבר לגבי אזור שנגוע בקונפליקט עמוק. לא ייתכן שרק זווית אחת תטופל, ושתהליך השלום ינוהל רק על ידי פוליטיקאים, גברים בחליפות. כדי להגיע למהלך מיטבי צריך שכמה שיותר קבוצות ייקחו חלק בשיחות השלום – ארגוני נשים, אנשי דת, אנשי עסקים, אנשי רוח, אקדמאים, מדינאים ועוד".
"לציונות הדתית יש מחויבות להציג את העמדה שלנו בכל מקום, להסביר אותה שוב ושוב, עד שנצליח לשנות משהו בשיח", מסכם הרב ד"ר דורון דנינו, ממארגני המשלחת ויועץ למשרד החוץ של האיחוד האירופי. "הציונות הדתית צריכה להנכיח את הקול שלה בכל מקום בעולם המערבי והערבי. כשיודעים מי אתה ובמה אתה מאמין, הלבבות נפתחים להקשבה אמיתית והאחר יצליח להסתכל על האירועים מהזווית שלך".
אז האם מנהיגים ופעילי ציבור דתיים יכולים לתרום לפתרון סכסוכים או דווקא להזיק? מה שבטוח הוא שמי שלא נמצא ליד השולחן, לא משפיע על השיח. בכמה שיחות בינינו, נשות המשלחת, עלה הסכם אוסלו כדוגמה ל'מחטף' שבוצע בלי שיתוף החברה האזרחית, וכהנחתה של חילונים שאינם דוברים לעומק את שפתם של שני המחנות. אז האם נשים דתיות יביאו את השלום? או שכן או שלא, אבל הן ללא ספק צריכות להיות חלק מהשיח. 
