מקורב לאבו-מאזן מודה כי "לעולם לא נשעה את כל הקשרים עם האמריקנים", בעוד שחברו להנהגה הסביר כי "התקבלה החלטה לא להגיע לעימות צבאי מול ישראל"
אם לשמוע זאת מפי מנהיגי הפלסטינים עצמם, הרי שיחסיהם עם ממשל טראמפ עברו הפשטה. "לעולם לא נשעה את כל הקשרים עם האמריקנים", אמר לי אחמד מג'דלני, מקורבו של יושב ראש הרשות אבו-מאזן, "משמעות הדבר היא קץ לתהליך השלום ולתפקידה של ארה"ב כאן".
המנהיגים הפלסטינים גינו פעם נוספת את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לאחר שצייץ בטוויטר ב-2 בינואר ואיים לקצץ את כספי הסיוע לרשות הפלסטינית, כשבכיר ברמאללה התעקש שטראמפ "אינו אדם רציני". מעבר לרטוריקה הזאת, עם זאת, האמת היא שלפלסטינים אין עדיין אסטרטגיה כיצד להגיב לנשיא האמריקני, ובמיוחד לאחר הכרזתו שארה"ב מחשיבה את ירושלים כבירת ישראל.
על הנייר, התוכנית היא לבקש תמיכה מהאו"ם בהקמת מדינה: אבו-מאזן הכריז באחרונה שינסה שוב לקבל חברות מלאה באו"ם – צעד שנקט ב-2011, ב-2012 וב-2014. בנוסף, הראיס מחפש דרכים נוספות להשיג תמיכה בינלאומית: ב-11 בדצמבר הוא חתם על 22 אמנות והסכמים בינלאומיים, ואיים להמשיך לחתום עליהם עד שהפלסטינים יצטרפו ל-500 ארגונים – אסטרטגיה שהוא משתמש בה כבר מאז 2011.
אך מבחינה אסטרטגית, הניסיונות החוזרים והנשנים לבנאם את הסכסוך נכשלו עד כה. ההצבעות המוצלחות בעצרת הכללית של האו"ם – כמו זו החד-צדדית החודש, שגינתה את החלטתו של טראמפ בעניין ירושלים – ההכרה של בתי הנבחרים האירופיים וההצטרפות לאמנות בינלאומיות לא יצרו אוטונומיה פוליטית או כלכלית גדולה יותר לפלסטינים.
אפילו ברגעים שבהם מדיניות חיצוניות אכן הציעו להתערב בסכסוך, כמו הצעתה של יפן בשבוע שעבר להיות מתווכת בין הצדדים, נוספה הסתייגות שזה רק במקרה שארה"ב עדיין מעורבת מאוד בתהליך. וכשהקמפיין הפלסטיני יגיע למועצת הביטחון של האו"ם, הוא ייחסם באמצעות וטו אמריקני. לכן המערכה כולה מביאה רק ליצירת אנטגוניזם אצל האמריקנים, בעוד שמרבית המדינות עדיין נענות לוושינגטון בעניין ההליך המדיני – ומשמעות הדבר שבעצם מעט מאוד משתנה בשטח מבחינת הפלסטינים.
הקמפיין הבינלאומי הזה לא נתפס תחילה כאסטרטגיה עצמאית במעמד צד אחד לקבלת הכרה במדינה, אלא כטקטיקה שנועדה להגביר את הלחץ על ישראל במשא ומתן לשלום. כפי שאמרו לי בכירים פלסטינים בשנת 2013, הם התכוונו להצטרף לארגונים הבינלאומיים הללו במשך הזמן כדי להגיע לעמדת מיקוח חזקה יותר. ובמהלך תקופת ממשלו של הנשיא הקודם ברק אובמה, הטקטיקה הזאת לרוב עבדה: ישראל אפילו הסכימה לשחרר מאה אסירים פלסטינים בתמורה לעצירת הקמפיין הבינלאומי של הפלסטינים בשנת 2013.
אבל בהיעדר תהליך שלום, המסע לקבלת הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית נראה אך מעט יותר מתרגול בסמליות. נדמה שאפילו המאמץ ללחוץ על בית הדין הבינלאומי לפעול נגד בכירים ישראלים, שתחילה הדאיג את רבים בהנהגה הישראלית, קהה מאז שחקירות האו"ם מצאו שגם הפלסטינים אשמים בפשעי מלחמה – מה שהפריך את הציפיות שהאשמה תוטל לפתחם של הישראלים בלבד.
עם זאת, הקמפיין הבינלאומי אינו האפשרות היחידה של אבו-מאזן להגביר את הלחץ על ישראל. בשנים האחרונים קראו עוד ועוד פלסטינים בולטים לאמץ את דרך המחאה העממית. סגן נשיא פת"ח מחמוד אל-עאלול הרחיק עוד יותר לכת, כשנשא בשבוע שעבר נאום טלוויזיוני שבו הכריז כי "כל דרכי ההתנגדות לגיטימיות". במקביל, הגוף המחוקק של מפלגתו קרא להקמת ועדות מקומיות שינווטו את ההתנגדות העממית. הצעדים הללו נעשו בעקבות קריאות חוזרות ונשנות ל"ימי זעם" ולהפגנות ברחובות.
אלא שגם במקרה זה הרטוריקה מתעתעת: בזמן שההנהגה הפלסטינית הביאה אנשים לרחובות, אבו-מאזן הפגין בשקט אי רצון לתת למצב להסלים ולאיים על שיתוף הפעולה הביטחוני של הרש"פ עם ישראל. "בדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר התקבלה החלטה ולפיה לא יהיה שום סוג של עימות צבאי בין ישראל והפלסטינים בגדה המערבית", אמר לי בשבוע שעבר בכיר אש"ף אחמד חנון, "אנחנו שומרים על הדרך הזאת".
בשבועות שחלפו מאז נאומו של טראמפ יצאו בכל זאת הפלסטינים לרחובות עזה, יהודה ושומרון כדי למחות נגד ארה"ב וישראל. עשרות נפצעו וכמה אחדים נהרגו בעימותים הנרחבים, שעל פי הדיווחים הולכים ודועכים. מבחינת המנהיגים הפלסטינים שקוראים לאנשים לצאת לרחובות, משמעות הדבר היא משחק באש: בשנה שעברה אלפים הפגינו נגד חמאס בעזה, ובעצרת האחרונה שארגנה הרש"פ ב-2014 היה חשש שהמפגינים יפנו לאחור ויכוונו את זעמם דווקא כלפי רמאללה.
השפעת הכרזתו של טראמפ בעניין ירושלים הייתה גם דרבון הפלסטינים מאחורי הקריאות המחוזקות לפיוס בין שתי הסיעות היריבות הגדולות ברשות, פת"ח וחמאס. "השלב ההיסטורי הזה מחייב שכולנו נתאחד ונאיץ את הצעדים לאיחוד המולדת", הכריז ראש ממשלת הרש"פ ראמי חמדאללה לאחר נאומו של הנשיא האמריקני.
עם זאת, המאמצים לאחד מחדש את יהודה, שומרון ועזה תחת הנהגה אחת עומדים בפני אתגרים שנאומו של טראמפ על ירושלים לא יכול לגשר עליהם. מאז ההודעה על הסכם האחדות האחרון באוקטובר נקלע התהליך למבוי סתום בגלל שתי סוגיות: כיצד ליישב את ההדורים בין שני מנגנוני הפקידות האזרחית המקבילים של ממשלות הרש"פ וחמאס בעזה, ומה לעשות עם הצבא בפועל של חמאס ובשימוש שלו בכוח נגד ישראל.
רק בחודש שעבר, לפי הדיווחים, שב חמאס ומנע מעובדי הרש"פ לחזור לעזה, בעוד שב-21 בדצמבר הכריז מנהיג הארגון יחיא סנואר שהסכם האחדות נמצא על סף קריסה "בגלל שאנשים מסוימים מעוניינים לקבל ממנו את סגירת המנהרות ואת הוויתור על כלי הנשק".
אם התנועה הלאומית הפלסטינית עתידה לשנות את האסטרטגיה שלה, היא זקוקה למנהיג עם חזון וכריזמה כדי שינווט את השינוי הזה. כל התכונות הללו לא מאפיינות כיום את אבו-מאזן.
כאבי תהליך הסכם השלום מאוסלו, אבו-מאזן שם את הביצים של הקריירה שלו בסל המשא ומתן עם ישראל כנתיב הברור ביותר להקמת מדינה פלסטינית. הוא התנדנד בין גישות נוספות, אבל הראיס גם יודע שהקמפיין הבינלאומי שלו אינו דרך להקמת מדינה – כפי שהודגם על ידי רצונו לעצור את התהליך לטובת חידוש השיחות. הוא גם יודע שאינו יכול להתקיים יחד עם חמאס, כפי שהוכיחו הסכמי הפיוס שקרסו זה אחר זה. אפילו אם היה מבקש לדבוק ב"מציאות של מדינה אחת לשני העמים" – כפי שקראו לו כמה מיועציו – רבים מפקפקים ביכולתו להוביל את הפלסטינים לכיוון חדש.
בשנות הגוויעה של עידן אבו-מאזן, האמת היא שהדיון על אסטרטגיה לאומית פלסטינית דעך. החלופות שיושב הראש הפלסטיני בחר במקום תהליך השלום – הבנאום והפיוס עם חמאס – הרבה יותר קוסמטיות ממעשיות.
העיתונאית הפלסטינית דליה חתוכה כתבה לאחר נאום טראמפ שאבו-מאזן ושותפיו מוכרחים לתפוס ש"עזרה חיצונית לא תגיע". בהינתן המחסור בחשיבה אסטרטגית בקרב ההנהגה הפלסטינית כיום, נראה שגם לא מגיעה עזרה מבפנים.
גרנט רמלי הוא חוקר ב'קרן ההגנה על הדמוקרטיות', ואחד ממחברי הספר 'הפלסטיני האחרון: עליית שלטונו של מחמוד עבאס', שעתיד לראות אור ביולי 2017 בהוצאת 'פרומתאוס'
