"עונש מוות למחבלים" – נכתב על קירות בית המדרש הארעי שהוקם בצומת אריאל לזכרו של הרב אחיעד אטינגר ז"ל. ליד המבנה עומד עץ, זוהר בפריחתו הסגולה. מדי פעם נשמעות צפירות תמיכה של נהגים החולפים בכיכר, והן נבללות בקול לימוד התורה של הבחורים. הם הגיעו לכאן מכל קשת הישיבות, כפי שהם אומרים לי – מתפוח, מיצהר, מרמת־גן, מפתח־תקווה, מעלי, מירושלים ועוד.
לאורך כל הדרך לשבעה בעלי, האביב מתפרץ עלינו בחוצפתו המלבלבת. ההרים והעמקים מוריקים, הפריחה משגעת. אדם נוסע לניחום אבלים, למקום שהחיים נפסקו בו, והחיים לא מפסיקים. זה צורב את הנפש. "כִּי קָרָא ה' לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם יָחַד: הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט", כתב ביאליק בשנת 1903 בפואמה המפורסמת שלו 'בְּעִיר הַהֲרֵגָה', אחרי שביקר בקישינב בעקבות הפרעות שהתרחשו שם. גם פה, בארץ שלנו, אחרי יותר ממאה שנים, השמש זורחת, השיטה פורחת ומאכלת הטרור פוגעת. לפעמים אפילו פעמיים באותה משפחה.
מכונית אדומה ומגן טלפון בז'. אלו שני כתמי הצבע שעוררו את חשדה של אפרת (20), בתו של הרב אחיעד אטינגר ז"ל, שמשהו אינו כשורה עם אביה. "היא הייתה בדרך לשירות לאומי בטבריה והציצה בחדשות", מספרת תמר, אלמנתו הטרייה של אטינגר. "היא התקשרה אליי ושאלה: 'דיברת עם אבא לאחרונה?' אמרתי לה שדיברתי איתו לפני שתי דקות והוא בסדר'". תמר התקשרה לאחיעד שוב, והפעם הוא כבר לא ענה. "התקשרתי לאחי שהוא צלם של 'תצפית' (סוכנות ידיעות ישראלית, ב"ק), והוא ידע לאשר לי שאחיעד נפצע. ביקשתי ממנו לדעת את האמת, רציתי לדעת עד כמה המצב קשה". מאוחר יותר תגלה תמר שהמצב היה קשה מאוד ואנשי מד"א כמעט קבעו מוות בשטח, אבל הרב אחיעד המשיך לחיות עוד 24 שעות. "הוא היה אדם חזק שנלחם", אומרת הבת אפרת. לבסוף הפציעה הקשה הכריעה אותו.
מוריה (21), הבת הבכורה מ־12 הילדים, קיבלה הודעה להתפלל לרפואת אביה עוד לפני ששמעה על האסון. היא יושבת לצד אימה על כסאות הפלסטיק הנמוכים בחצר הבית, כרסה בין שיניה. בעוד חודש היא עתידה ללדת ולהפוך לראשונה את אימה לסבתא. זה לא יהיה רק הנכד הראשון לתמר אלא גם הנין הראשון של המשפחה, אבל הרב אחיעד ז"ל כבר לא יזכה לחבוק אותו.
שפת הגוף של תמר ומוריה דומה, ומבעד לדמיון הפיזי אפשר להבחין באחוות אם ובת בכורה. כאשר תמר נשאלת אם פחדה פעם שיקרה משהו, היא משיבה בשלילה. "יש לי המון סיבות לפחד. הבת הגדולה שלי גרה ברובע המוסלמי, הבן שלי בסיירת. אם אני רוצה לפחד, יש לי ממה. אבל אנחנו אנשים מאמינים. מאמינים שכל מה שקורה הוא לטובה".
כלכלת השכול
המוות, בדמותו של הטרור הרצחני, לא דפק לראשונה השבוע על חלונה של המשפחה המורחבת. לפני 17 שנה איבדה רחל טויטו, אחותו של אחיעד, את בעלה יוסף, מפקד כיתת הכוננות באיתמר, בפיגוע שבו נרצחו בני משפחת שבו. אחיעד ויוסף היו חברי נפש, ואחיעד הוא ששידך בין חברו הטוב לאחותו. 17 שנים אחרי, הוריו של אחיעד, סבא יורם וסבתא כרמית, חובקים 17 נכדים יתומים. חמישה לבית טויטו, שנים־עשר לבית אטינגר. "אני זוכרת את התמונה של היתומים הראשונים שלנו שהתנוססה ב'מקור ראשון' אחרי הרצח של יוסף", מתארת כרמית.
למשפחת אטינגר המורחבת יש עכשיו 'יתומים ראשונים' ו'יתומים שניים'. "אנחנו מגדלים את הילדים, מחתנים אותם, מה נעשה?" געתה בבכי סבתא כרמית, כשחברה חיבקה אותה. "הלב של כל העולם נקרע", השיבה לה החברה. שר־שלום, בנה הקטן של רחל, מגיש מים לנשים הבוכות. רגע אחרי כן, כשהצלמת אוספת לתמונה משפחתית את ההורים אטינגר ושני ילדיהם הנותרים, רחל וליאור, הבכי הופך להומור שחור: "זה כמעט כמו בת־מצווש", הם צוחקים על המעמד המוזר. רגע עובר והם שבים ומרצינים. באותו יום הילדים התחפשו וחגגו במסגרות הלימוד את פורים המתקרב. בנו של ליאור, לבוש בגלימה כחולה של סופרמן, מתבקש לצאת מהפריים. חבל, אני חושבת בלב, סופרמן קטן היה יכול לעשות פה טוב.
חברים משותפים של אחיעד ויוסף שבאים לנחם מתקשים לעכל את תהפוכות חייה של משפחת אטינגר, את עוצמת המכה שניחתה עליה שוב. "הכול חוזר. כל התחושות מלפני 17 שנה, מהשבעה של יוסף ז"ל, צפות שוב. קשה להאמין שזה אמיתי", הם אומרים לרחל. היא מחייכת חיוך עצוב, פניה לאות. "לא ישנתי יומיים. הלוואי שמישהו היה מעיר אותי ואומר לי שזה חלום", היא אומרת. "יש עכשיו משהו שאפילו יותר קשה לי מאז, זו מציאות כואבת מאוד".
"סבא מוביל נכדים לחופה בזה אחר זה, במקום אבא", אומרת תמר, "זה לא צריך לקרות, לא יכול להיות שזה חוזר על עצמו שוב ושוב". בשיחה מחושבת כלכלת השכול. לרחל היו אז חמישה ילדים, הקטן בן חמישה חודשים והבכורה בת שמונה. לתמר יש קטנה בת שנה וחצי אבל גם ילדים גדולים. האם אפשר לחשב למי קשה יותר? כל אובדן הוא בור ומלואו. לכו תכמתו צער אינסופי על שני אנשים אצילים ויפי נפש. "חיתנתי את הבן הגדול שלי לפני שנה, בלי אבא", אומרת רחל. "החיסרון הגדול שלו פוגש אותנו בכל מיני אירועים, בתהליכים שהילדים עוברים. הקטן שלי מחפש את הדמות שתכסה לו על החסך. זה לא עובר". כשאני מנסה לגשש עם בני הדודים למשפחת טויטו אם יש להם 'טיפים' לחיים בצל מוות של אבא, הם מזמינים אותי לשבת לידם. מסבירי פנים ומחייכים, אבל לא דברנים גדולים. האמת שגם אני לא כל כך מוצלחת בסיטואציות האלו. מעדיפה לשתוק לידם ואיתם, לשמוע רק מה שהם רוצים לתת.
כיצד תתמודד תמר עם 12 ילדים יתומים? מניין יעמוד לה הכוח לטפל בהם? זו כנראה השאלה שעוברת בראשו של כל מי ששמע על האסון וכל מי שפוקד את הבית. קולות צחוק של ילדים עולים מפינת החצר. אי אפשר אחרת בשבעה שיש בה כל כך הרבה ילדים. שלושה מילדיהם הקטנים של אחיעד ז"ל ותמר משתעשעים עם ארנב על הדשא הסינתטי. רוני נותנת כיף לנערה שמגישה את ידה. שוב קולות צחוק. אפשר להבין למה תמר מתכוונת כשהיא אומרת: "זה הכוח שלי, 12 הילדים הם הכוח שלי. זה לא 'אוי, מה אני אעשה עכשיו, יש לי 12 יתומים לדאוג להם'. זה בדיוק להפך, ברוך ה' שיש לי אותם. הם ייתנו לי הכוחות וביחד נצמח ונרבה אור בעולם.
"הבת הקטנה ביותר, רוני בת השנה וחצי, מבינה הכול", מספרת תמר. "היא ילדה רגישה מאוד, היא מבינה שקרה משהו. עכשיו למשל היא לקחה את הטלפון ואמרה 'אבא, אבא'. היא כל כך רגישה לכולנו, היא כל הזמן מחבקת אותנו". בסרטון שהופץ ברשת נראית תמר שואלת את רוני את השאלה המוכרת כל כך 'איפה אבא', שילדה בת שנה וחצי אמורה לענות עליה 'בעבודה' או 'בישיבה'. בגרסה מוכרת אחרת, אחרי השאלה הזו אמור אבא לצוץ מאחורי שמיכה ולהכריז 'הנה אבא', לקול צחוקה של הפעוטה. אבל אבא איננו, ורוני משיבה לשאלה במילה המצמיתה 'אין'. היא נתלית על זרועותיה של אחותה אפרת במשך רוב היום, נבהלת מהבזק הפלאשים.
שתי הגיסות קשורות עכשיו לא רק בקשרי משפחה, אלא גם בקשר הדם שנשפך. שני הבעלים מתו מפגיעת ראש בפיגועי טרור, שניהם לא היססו וחתרו למגע עם המחבלים, שניהם לא חשבו על עצמם והקריבו את חייהם כדי להציל חיים. שתי האלמנות, הטרייה והוותיקה, קובלות על הריסון שנכפה לדעתן על לוחמי צה"ל. "היום הבן שלי קיבל את המדים שלו", אומרת רחל בגאווה לא כבושה, שולפת מהכיס את הטלפון הנייד ומראה לי תמונה של בנה, נחל, לבוש מדי זית לצד אשתו הצעירה. "צריך לתת לצבא חופש פעולה. הצבא שלנו חזק ויודע לעשות את העבודה אם רק יאפשרו לו. חיילים צריכים לדעת שאנחנו כולנו נהיה הגב שלהם".
לא תלמידים, לומדים
בבוקר יום ראשון הגיע המחבל עמר אבו־לילא לצומת אריאל, דקר למוות את החייל סמ"ר גל קיידאן, חטף את נשקו והחל לירות. אטינגר שמע יריות וחזר לצומת. "אחיעד חתר למגע עם המחבל וירה ארבעה כדורים מהנשק האישי שלו", אומרת תמר ולא מתפלאת שפעל בצורה הזו, בניגוד לחיילים שהיו בתפקיד. "ככה זה כל החיים שלו, הוא מסר את עצמו לעם ישראל. אבל נהיה פה מצב אבסורדי. החיילים צריכים להגן עלינו האזרחים, ולא אנחנו עליהם. לא ייתכן שקורה דבר כזה. אין הרתעה. חיילים עומדים מאחורי מיגונים, מישהו מכתיב להם מה לעשות והם לא פועלים כמו שצריך. אני לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל אני לא מופתעת שאחיעד חתר למגע ולא החיילים. חיילים מפחדים שאם יקרה משהו והם יגיבו יעמידו אותם למשפט, ואין סיבה שבאווירה כזו הם יצליחו לפעול כמו שצריך. צריך לתת לחיילים כוח – אנחנו, התקשורת, הממשלה. ככה זה לא יכול להימשך". ביום שלישי איתרו כוחות הביטחון את מקום המסתור של המחבל, והוא חוסל.
בצומת שבו אירע הפיגוע הוצבו בטונדות נוספות. קומה שנייה על הבטון שכבר היה קיים. החיילים עומדים על הבטונדות התחתונות שהוצבו לאחר גל פיגועים כלשהו, ופלג גופם העליון ממוגן על ידי הבטונדות העליונות שהוצבו לאחר הפיגוע האחרון. הם עומדים דרוכים בשתי התחנות, גם לכיוון אריאל וגם לכיוון צומת תפוח – שם ניצב גלעד לזכר הרב רזיאל שבח ז"ל שנרצח במקום – ומבקשים מהטרמפיסטים להיכנס לתוך התחנות.
אלישיב, אחד הבנים הגדולים, קובל בפני השר יואב גלנט, שהגיע לביקור תנחומים, על צורת ההתמגנות הזו. "מעמידים גדרות, אבל זה לא עוזר", הוא אומר. בביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אפרת מציבה דרישה: "אני חושבת שבן אדם שמחליט לעשות מעשה כזה, חייב להיות לו ברור שהוא ימות. יצור כזה לא יכול להסתובב בינינו". ראש הממשלה התייחס בתגובה לחוק עונש מוות למחבלים, שבעבר נבלם על ידו, ואמר: "אנחנו עובדים על זה".
תלמידי הישיבה שהקימו את המבנה הארעי דורשים הסדרי ביטחון כמו בצומת תפוח. "אנחנו קבוצה של חבר'ה בגילאי תיכון וישיבות גבוהות", אומר לי י', כבן 20, לראשו כיפה גדולה ופאות. "רובנו גדלנו בשומרון, ולצערנו מכירים פיגועים מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. שמענו על הפיגוע והחלטנו שאי אפשר לעבור לסדר היום. חשבנו שהדבר שהכי יכול לזעוק את הזעקה של עם ישראל הוא להקים בית מדרש שמלא בלימוד תורה ותפילות, זעקה ותפילה להשם יתברך שתיפסק הגלות הזו. אי אפשר שיהודים יירצחו ונמשיך כאילו כלום. אנחנו רוצים לשנות את הסדר שקיים פה. נרצחו פה שלושה יהודים כי ערבים מסתובבים חופשי. זה לא יכול להימשך ככה. צריך פה אבטחה מתוגברת, ושערבים ילכו מאחורי גדרות, כמו בצומת תפוח. שלא יוכלו להסתובב פה עם סכינים ולעשות ככל העולה על רוחם".
מאוחר יותר, בערב, פשטו כוחות ביטחון על המבנה והפריעו למהלכו של שיעור תורה שהעביר במקום הרב דוב ליאור. שני נערים נעצרו והמקום נהרס לחלוטין.
בשעות אחר הצהריים בית משפחת אטינגר מתמלא. גם תלמידיו של הרב אחיעד ז"ל בישיבת 'עוז ואמונה' בדרום תל־אביב, שהקים ועמד בראשה, מגיעים אל הבית ברחוב הצבעוני 1 בעלי. "הוא קרא לתלמידים שלו לומדים", מספרת תמר, "והם השיבו לו באותו מטבע של אהבה וקראו לו 'אבא'. הוא גידל אותם. הוא היה כל כך רגיש לאנשים, כל אחד נגע בו. הוא ניסה לקדם כל אחד מהמקום שלו בצורה שתהיה הכי טובה לו. המסר הכי חשוב לו ושמתוכו הוא פעל בצניעות ואהבה פשוטה, זה שפשוט תהיה אחדות. שיהיה אכפת לנו אחד מהשני באמת. הוא נגע בכל כך הרבה ציבורים בזכות האהבה שלו. אנחנו רוצים שיהיה פה ביטחון אבל שזה יהיה מתוך שלום, מתוך אהבה, מתוך קירוב לבבות. זה נראה לי אפשרי, זה בטוח אפשרי".
רחל מצטרפת למסר של תמר. היא חוזרת בפני כל אחד מהכתבים או האח"מים שבאו לנחם – מימין ומשמאל – על כוחה של האחדות: "הכוח שלנו כעם הוא האחדות שלנו. ברגע שאנחנו מאוחדים אי אפשר עלינו. זה משהו שמאפיין את עם ישראל לאורך כל הדורות. אנחנו בתקופת בחירות. אם נצליח עכשיו לייצר משהו יותר מקרב, יותר מחבר – זה יהיה הדבר הכי גדול שיכול לצאת מכאן".
כששואלים את תמר אם היא מוכנה לספר מה היה בשיחת הטלפון האחרונה עם אחיעד ז"ל, היא מחייכת ואומרת 'שום דבר מיוחד. אני עובדת בתור מזכירה של הישיבה, כך שהוא נתן לי שורה של משימות לביצוע. אבל", היא נזכרת ומוסיפה, "במוצאי שבת הוא אמר לי 'אני רוצה להזמין בפורים הרבה הרבה אורחים. שיהיה משהו מיוחד', והנה", היא אומרת ופושטת את ידיה כלפי מעלה, "יש לנו משהו מיוחד". 
