כשהייתה בת ארבע וחצי בלבד נשלחה סופיה כהן לגור בבית דודה ציון למשך כשבוע. היא המשיכה ללכת לגן עם בן דודה, כרגיל. איש לא סיפר לה על הדרמה הגדולה המתחוללת באותה שעה לא רחוק משם, בביתה שברחוב התחיה בבת־ים. למעשה, היא לא זוכרת שמישהו הסביר לה אי־פעם באופן מסודר ומפורש מי היה אביה, אלי כהן, ומה עלה בגורלו. לבדה נדרשה הילדה הביישנית, הקנאית לפרטיותה, להתמודד עם היחס המשתנה: החיבוקים הלא צפויים מהגננות ובהמשך מהמורות, המבטים המרחמים והשאלות הסקרניות של זרים גמורים שניסו לגעת דרכה במיתוס שהיא לא ביקשה להיות חלק ממנו.
"גדלתי בתחושת שונוּת גדולה מאוד, בידיעה שאני חיה במבנה משפחתי לא רגיל", אומרת היום סופיה בן־דור לבית כהן, בתו של המרגל הישראלי שפעל בסוריה בין השנים 1965-1962, עד שנתפס והוצא להורג. "אבא אף פעם לא היה איש אינטגרלי בתוך התא המשפחתי שלנו. הוא היה האיש ששב פעם בחצי שנה לשבועיים, מתחבר אליי מאוד, ונעלם. המושג אבא לא היה מוכר לי אלא ממשפחות אחרות. לא הייתה נורמליות בבית.
"אחרי שזהותו נחשפה, הייתה תחושה שכולם רואים אותי ויודעים עליי דברים שאני עוד לא מבינה. לא הסתירו ממני, אבל גם לא סיפרו. אני לא זוכרת מתי הבנתי מי הוא, אבל ידעתי היטב שאני מקבלת יחס שונה משאר הילדים, יחס מלווה בחרדת קודש. פתאום קוראים לי מתוקה ומסכנה ביחד. מדברים על אבא גיבור, שזה כל כך רחוק ממני. אני הרי ילדה פחדנית, ומה לי ולזה. תשומת הלב העודפת הייתה מנוגדת לרצון שלי להיעלם. פתאום איבדתי את היכולת להיות שקופה. הרגשתי שאין לי איפה להסתתר, שחודרים לפרטיות שלי, שואלים אותי שאלות שכואב לי לענות עליהן".
אנחנו נפגשות בביתה שבהרצליה 51 שנים אחרי האירוע ההוא, שבועיים לפני יום השנה להוצאתו להורג כשהוא בן ארבעים בלבד.
קהיר, בת־ים, דמשק
אלי כהן נולד בדצמבר 1924 באלכסנדריה שבמצרים, לאביו שאול כהן ולאמו סופי לבית טוויל, שניהם מחאלב, בן שני למשפחה בת שמונה ילדים. עוד בצעירותו בלט בחריפותו, והצטיין במיוחד בלימודי הקודש. הוא סומן כמי שעשוי להיות רב מוצלח אך בחר במסלול לימודי הנדסה, לימודים שהוא הוכרח לעזוב בשל יהדותו לפני שהשלימם. כהן הפך להיות פעיל בעליית יהודי מצרים לישראל, כשהוא מעלה בין השאר את בני משפחתו. הוא עצמו גורש ממצרים בשל פעילותו, והגיע ארצה דרך איטליה בראשית 1957. כאן הכיר כהן את נדיה לבית מגלד – צעירה יפהפייה ממוצא עיראקי. נדיה היא אחותו של הסופר סמי מיכאל, שעלה לפניה ארצה והיה חריג בנוף המשפחתי בתפיסותיו הקומוניסטיות.
כהן חיזר אחרי נדיה במרץ, כשהוא מבקש למתן את הפרש הגילים ביניהם ומצהיר על היותו מבוגר ממנה בשבע שנים בלבד, אף שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים נוספות. הזוג נישא והשתכן בעיר בת־ים וכהן החל לעבוד במשביר המרכזי, אך לא מצא סיפוק בעבודתו.
כבר כשירד מהאונייה בארץ עבר מבדקי התאמה אצל איש ביטחון, אולם לא נמצא מתאים לעבודה חשאית שכן שמו נקשר באופן עקיף בעסק הביש. כהן הצטער על כך מאוד, וכעבור שנה שלח לאותו איש ביטחון איגרת שנה טובה. בעקבותיה זומן לריאיון והוחלט לקדם אותו לתפקיד מבצעי.
לשם כן הוכשר כהן לפתח את הזיכרון הצילומי שניחן בו, ללמוד לחמוק ממעקבים, לצלם מסמכים בתנאי לחץ ועוד. הכשרתו החלה בתל־אביב ובירושלים, ונמשכה באירופה ובארגנטינה. הוא אימץ זהות חדשה – סוחר מצליח ועשיר, אזרח ארגנטינה ממוצא סורי, יליד ביירות. כהן, שסלד משפמים, גידל שפם. להקנטות אחיו ענה כי נדיה מצויה בהיריונה הראשון והוא זקוק לחזות אבהית ראויה. כך הפך אלי כהן, עולה חדש ממצרים ופעיל ציוני בעברו, לכאמל אמין ת'אבת – פטריוט סורי גולה החולם לשוב למולדתו. סיפור הכיסוי בפני בני משפחתו לנסיעותיו הממושכות היה היותו איש רכש בעבור משרד הביטחון.
באותם ימים התרחשה בסוריה שורה של הפיכות, שהחלו ב־1946 ונמשכו עד 1961, אז הגיעה לקיצה "הרפובליקה הערבית המאוחדת" שחיברה בין מצרים לסוריה בראשות גמאל עבד א־נאצר המצרי. למעלה מעשרים שליטים התחלפו בדמשק באותן שנים, רובם לא סיימו את חייהם בנסיבות טבעיות. בכל הפיכה מצאה עצמה סביבתו של הצד המפסיד בגלות כפויה, לרוב בדרום אמריקה. כך נוצרו בסוריה שני מחנות עוינים – אלה התומכים בשיבה לשלטון משותף בראשות נאצר, ואלה המתנגדים לו. בנסיבות מורכבות אלה נדרשה ישראל לאיש שטח נועז שישקף עבורה מקרוב את התמונה הסבוכה תמיד בסוריה.
לאחר שלמד כהן את הניב הערבי המדויק לזהותו הבדויה ומידע בסיסי על הקוראן והאסלאם, הוא עבר לשכונת הגולים הסורים בבואנוס־איירס והצליח במהרה לכבוש את לב סביבתו החדשה. הוא קשר קשרים אישיים, בין השאר עם הגנרל אמין אל־חאפז – הנספח הצבאי של שגרירות סוריה בארגנטינה, שמכתב ההמלצה שלו, כמו של רבים נוספים, ישמש את כהן בהמשך לנחיתה רכה בדמשק.
וכך, בינואר 1960 נכנס לסוריה לוחם 88 מיחידה 131 של צה"ל (שסופחה כעבור שלוש שנים למוסד) בעזרת ידידים שרכש במסיבות קוקטייל בארגנטינה וידיד בשם מאג'ד שייח אל־ארד – סוחר קרקעות שסייע לנאצים בעבר, מה שלא הפריע לו להיות נשוי ליהודייה. את אל־ארד הכיר כהן באונייה מאיטליה ללבנון, כאשר מפעיליו מכוונים אותו להפלגה המדויקת ולאיש הנכון שישמש לו מקור חשוב בהמשך.
אלכוהול, נשים ומורס
כהן לא נדרש להיות סוכן שקט אלא להפך: הוא התבקש להיטמע בחברה הגבוהה של דמשק. הוא התחבר למשל למועזה זהר א־דין, פקיד סורי בכיר וקצין לשעבר, אבל חשוב מכך – אחיינו של רמטכ"ל צבא סוריה לשעבר. לצורך היטמעות זו שכר כהן לעצמו וילה מפוארת ברובע אבן־רמאן היוקרתי, שחזיתה פונה אל בית האירוח הרשמי של ממשלת סוריה. ביתו זה שכן מול המטכ"ל הסורי, ואפשר לו תצפית על כל תנועה חריגה שם. הווילה הייתה מצויה גם ברדיוס של מאה מטרים ממגוון שגרירויות – בהן הודו, נורווגיה, תימן, סעודיה וקטאר – וסמוכה למטה המשקיפים של האו"ם. שכנות זו אפשרה לו לשדר למפעיליו בישראל במורס מבלי ששידוריו יבלטו בשטח.
ביתו של כהן הפך למרכז חברתי. הוא אירח את צמרת הצבא והחברה במסיבות רוויות אלכוהול ונשים, שהוציאו מהקצינים השתויים מידע מועיל בעבור ישראל מבלי שהן יודעות כלל את תפקידן בכוח.
במארס 1963 התרחשה הפיכה נוספת בסוריה, והפעם עלתה לשלטון מפלגת הבעת' בראשות גנרל אל־חאפז – ידידו של כהן ששב מגלותו בארגנטינה. ההפיכה האכזרית בניהולו זיכתה את אל־חפאז בכינוי המפוקפק "אל סאפח" – הקצב. כל ידידיו הקרובים של כהן תפסו עמדות בצמרת השלטון הסורית, והוא עצמו הפך לאזרח היחיד שזכה לביקורים בגבול, משם השקיף על "האויבת" הישראלית. הוא ביקר גם במוצבים צבאיים ובבסיס חיל האוויר הסורי, ומצא את דרכו לישיבות ולמשרדים שכף רגלו של אזרח סורי לא פקדה לפניו.
לשם זהירות, כהן מעולם לא התפקד למפלגת הבעת'. הוא הסתפק במתן תרומות נדיבות לידידיו הקרובים ונשותיהם, ובפינוקם בביתו. במשפטו אמר עליו קצין סורי: "לא נעלם מעיניו של אלי כהן אף סוד כמוס אחד מסודות הצבא הסורי". כל אלה שודרו לישראל מדי יום, ואף כמה פעמים ביום, אם במורס ואם בצפנים דרך תוכנית רדיו פופולרית בהנחייתו, ובדרכים מגוונות נוספות.
גם היום, למעלה מחמישה עשורים אחרי שהוצא להורג, מסרב המוסד לחשוף את תיקו של כהן בטענה שהדברים שביצע במהלך שירותו משמעותיים כל־כך עד שיש להם השפעה עד עצם היום הזה. "יש למוסד נטייה להגזים בעניין", אומרת בתו. "ברור שיש אפשרות להוציא את הדברים ולהציג אותם. עד היום לא נתנו לנו גישה לדברים, ואנחנו חיים בתחושה של הסתרה. אולי מתוך חשש שנתבע אותם ושנשלח אצבע מאשימה על דרך ההפעלה שלו, וכמובן על הנסיעה האחרונה שנראה שהייתה בה סכנה ידועה מראש".
בעבר התבטאה בן־דור בתקשורת בביקורת על אביה, שארבעה חודשים בלבד אחרי שנישא גזר על אשתו ובהמשך על שלושת ילדיו חיי יתמות, מבלי שסביבתו ידעה במה דברים אמורים. "יש כעס על אבא, אבל הוא תמיד היה קטן", היא אומרת היום בקולה המתון והעדין. "זה רק חלק ממכלול הרגשות שלי כלפיו, שעיקרם כאב וצער. בעצם אף פעם לא כעסתי ממש, אולי כפי שהייתי צריכה לכעוס".
היום סופי בן־דור, הקרויה על שם סבתה, היא פסיכולוגית בת 58, אם לבת רופאה. כשאביה נהרג, אחותה אירית הייתה בת שנתיים ואחיה שי בן חודשים ספורים בלבד, כך שהיא היחידה מבין ילדיו שעוד זוכרת את דמותו.
כהן תואר על ידי מכיריו כאדם עדין ומופנם מאוד, עד שנכנס לדמותו של כאמל אמין ת'אבת'. אז הפך להיות איש חברותי וחובב מסיבות, נגיש וכריזמטי – שונה מאוד מתדמיתו בישראל. "ממש כמוני", אומרת סופי בעדינות אופיינית. "אני יודעת להיות אשת חברה, אבל זה תמיד נחווה אצלי כעבודה ולא כפאן. אחרי שנים שבהן חשבתי שאני דומה לאימא, פתאום אני רואה שיש דמיון ביני לבינו".
איך דמותו של אביך נתפסת בעינייך?
"אני זוכרת מאבא מעט מאוד. נולדתי לסיטואציה שהוא כבר לא בבית באופן שוטף. כל ביקור שלו היה בשבילי ביקור של איש זר שנכנס לחיי והופך אותם. לכן הביקורים היו מאוד דרמטיים בעבורי והם זכורים לי היטב, אף שקשה לי לשייך אותם לזמן ולתאריך מסוים".
עם זאת, את הביקור האחרון של אביה בישראל היא זוכרת היטב. הביקור התקיים בנובמבר 1964, כשאחיה שי נולד. סופי זוכרת את עצמה מסתובבת עם אביה בחצר בית החולים דונולו ביפו, שנסגר מאז. "אני לא יודעת אם הבנתי בכלל שאימא שלי יולדת כעת", היא אומרת, "אבל אני זוכרת את תחושת ההמתנה, היה ברור שמחכים למשהו. אני זוכרת את הברית שהתקיימה בבית, בסלון. היה צפוף מאוד, הדלת הייתה פתוחה ואנשים באו והלכו".
הרגיש שסוגרים עליו
בניגוד לאופיו השמח והחייכן, בנובמבר 1964 ניכר היה כי כהן שרוי בדיכאון ואינו מעוניין לצאת שוב מהארץ ולחזור לסוריה. באותה שנה הדאיג את הסורים המוביל הארצי של ישראל שהיה בהקמה, והם החלו להטות את מי הירדן כך שלא יגיעו לכנרת. את עבודת הקבלן, אגב, ניהל מוחמד בן־לאדן – קבלן ביצוע סעודי שבנו עתיד להתפרסם הרבה יותר ממנו. באותה שנה הוקם ארגון פת"ח, שניסיון הפיגוע הראשון שלו כוון למוביל הארצי. בסוריה טענו ש"פיתוח הנגב עשוי להפוך את ישראל ממדינה בת 2.5 מיליון תושבים למדינה בת 5 מיליון תושבים", וביקשו לעצור את ההתפתחות הזו.
בראשית אותו נובמבר עצרה תקרית אש חמורה את עבודת התשתית של המוביל. הרמטכ"ל יצחק רבין זעם על ההססנות של ראש הממשלה לוי אשכול, ושר החקלאות משה דיין התפטר במחאה. עשרה ימים לאחר מכן נפתחה אש על עובדי התשתית ליד תל־דן, וכעת אפילו אשכול לא הבליג עוד. ישראל הגיבה בפגיעות מדויקות בסוריה, ככל הנראה מדויקות מדי. בסוריה הבינו שישנה חפרפרת במעגל הקרוב ביותר לשולחן הדיונים. כהן, שבאותה עת היה מצוי כאמור בארץ, הבין שהמצב סוגר עליו.
"יש מחלוקת גדולה בין מה שהמוסד הצהיר ובין מה שהמשפחה ראתה על אבא", אומרת בן־דור. "בנסיעה האחרונה הם ראו אדם שבור, מלא פחד, מאוד לחוץ, בניגוד לאופיו. הוא היה איש נעים מאוד ושמח בדרך כלל, אבל הפעם לא הצליח להסתיר את המתח. הוא שב ואמר 'הידיים שלי באש'. מספרים שהוא אף נעלם ל־24 שעות, ואז חזר הביתה. הוא היה במצוקה גדולה. במוסד מכחישים וטוענים שלא ראו שום שינוי ושהיה שמח כרגיל. זה פשוט לא נכון. הייתה במוסד הזנחה אמיתית וגדולה בטיפול במשפחה, וכנראה גם בעבודה מול אבא. נראה לי שלא שמרו עליו ועלינו כמו שצריך. די ברור שהם שלחו אותו לנסיעה האחרונה כשהוא לא כשיר. אולי אפילו הכריחו אותו לנסוע בניגוד לרצונו".
בספרו של שמואל שגב על הפרשה, "בודד בדמשק", הוא מצטט את עדותה של נדיה מהימים והרגעים האחרונים שלהם יחד לצד עריסת בנם הקטן: "הוא הסתכל בי בעיניים עצובות ואמר לי, 'את תשמרי עליו, נדי, נכון?', סיפרה נדיה לאחר שנלכד. 'ואני בכיתי ועניתי לו, 'למה רק אני? שנינו נשמור עליו'. אך הוא השיב: 'נדי, אני מתחנן לפנייך, אל תחשבי הרבה. המחשבות רק מזיקות. הזמן חולף, תני לו לחלוף'".
הוא ידע שזה הסוף?
"לא יודעת אם ידע, אבל ודאי פחד. אני בטוחה שהוא אהב את התפקיד. ת'אבת' היה האלטר אגו שלו, אולי מימוש של חלק מאישיותו שלא בא לידי ביטוי בשאר הזמן. שם הוא היה יותר צבעוני, חי בזהות הזו יותר זמן. בפעם האחרונה שהגיע, הסבל או הפחד היו גדולים מזה. זו הייתה אמורה להיות הנסיעה האחרונה שלו, אבל במוסד זה לא נתפס כך. הוא היה אווזה שמטילה ביצי זהב. אין לי מושג אם הם היו מוותרים וסוגרים את התפקיד שלו, או שהייתה סביבו תחושת חמדנות. זה התסריט שנשמע לי הכי הגיוני".
פגישה עם בכיר נאצי
כאשר כהן שב לדמשק הוא חש מיד בכתף הקרה סביבו. בניגוד לנסיעות קודמות, הפעם חיכה לו רק ידיד אחד בשדה התעופה ואף לא אחד מחבריו האחרים. ב־1 בדצמבר 1964, בשיחה עם ידידו סוחר הקרקעות אל־ארד, התרברב האחרון בכך שהוא יודע היכן מסתתר הנאצי הנמלט פרנץ רדמאכר. האיש היה אחראי למותם של 3,300 יהודים מסרביה ורומניה ונידון ל־41 חודשי מאסר במשפטי נירנברג, אך נמלט משם לאורוגוואי ובהמשך לארגנטינה. עם לכידת אדולף אייכמן, מצא מקלט בסוריה ושינה שמו לרנצ'סקו רוזוליו.
כהן ריסן את התרגשותו ואמר לידידו בקלילות שהוא אינו מאמין לו. כדי להוכיח את רצינותו מיהר אל־ארד לחבר בין רדמאכר לידידו ת'אבת', ולאחר ארבעים דקות מצא עצמו כהן בסלון ביתו של הנאצי. לאחר שיחה ידידותית וארוכה שב כהן לביתו ודיווח לישראל על תגליתו. רדמאכר נתפס בעקבות כך על ידי הגרמנים.
אולם שבועיים בלבד לאחר מכן, בשעת בוקר מוקדמת ובעוד כהן משדר במורס לישראל, נכנס לביתו אחמאד סוודאני, ראש שירותי המודיעין בסוריה, כשהוא מלווה בחיילים. כהן נתפס בשעת מעשה ואולץ להמשיך לשדר לישראל. על פי צופן מוסכם ניצל כהן את הדרישה כדי לדווח למפעיליו שנתפס. כעבור ימים אחדים שבהם נחקר בדירתו עברו החקירה והעינויים לבית המאסר. חבריו הטובים ביותר, שחלקם הפכו חשודים בעצמם, היו המומים לגלות את זהותו היהודית.
הסיבה ללכידתו של כהן לא ברורה עד היום. יש הסבורים שכהן לא לקח בחשבון שכל ביקור אצל רדמאכר הנאצי דווח לשירות המודיעין הסורי, וכך נדלקה נורה אדומה אצל סוודאני. סברה אחרת מציינת כי ביום הילכדו הוחלט על דממת אלחוט לשם הכנסת אמצעי האזנה רוסי לרשתות הסוריות – דממה שכהן לא ידע עליה. כשהסורים ראו מקור איתות אחד בלבד, הם נדהמו לגלות שהוא מגיע מביתו של כמאל אמין ת'אב'ת. הם בדקו את העניין שוב ושוב, ואז פרצו לביתו.
סברה אחרת טוענת שכהן שידר יותר מדי פעמים, ובכך הפך למעין מתאבד על גלי האתר. שירותי המודיעין כאן נחלקו בין מפעילי הריגול ובין צרכני המידע. בעוד הראשונים ביקשו אולי שישדר את המינימום הנדרש, האחרונים דרשו שהקשר יהיה רציף ורב ככל האפשר.
"אבא לא היה פזיז ולא הפר הוראות", מבהירה בן־דור. "הוא היה איש צוות נאמן ומדויק מאוד, לא אימפולסיבי. היום אנחנו יודעים שהייתה מעין תחרות בין יחידות המודיעין מי מקבל יותר אינפורמציה, ואת זה לדעתי במוסד רוצים להסתיר. גילינו עם הזמן שאבא שלי יצא מסוריה לבלגיה פעם בשלושה שבועות, שם הוא גר אצל זוג מבוגר וחשוך ילדים שמאוד אהב את אבא ושהיה סיפור הכיסוי שלו, הכתובת של העסק שלו. שם הוא גם פגש את המפעיל שלו. אלמנתו של אותו מפעיל ובתו שוללים מכול וכול את הגרסה שהוא שידר בפזיזות. מתוך שיחות עם המפעיל הן מעידות שאבא מעולם לא נהג בחוסר זהירות. לצערי, גורמים במוסד ניסו להפיל עליו את האשמה באופן הזה".
עוצמת ההשפלה
מרגע שאלי כהן נתפס, ניסו בישראל לעצור את הוצאתו להורג בכל צורה. נדיה הסתובבה בעולם עם תמונתם עם שניים מילדיה, ושכרה באמצעות ישראל עורך דין צרפתי בעל שם, אלא שהוא לא הורשה כלל לפגוש במרשו. ישראל הציעה לסוריה ציוד צבאי ורפואי ו־11 מרגלים סורים שנתפסו כאן – כולם ביחד לא השתוו לאיכות הריגול של כהן, ובעיקר לא יכלו לעוצמת ההשפלה של צמרת השלטון שם. בקשות החנינה החלו לזרום מכל העולם – מהאפיפיור, דרך הצמרת הפוליטית של צרפת, בריטניה וקנדה; המלכה האם מבלגיה, הצלב האדום והפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל. דבר לא הועיל.
על עוצמת הרגשות הסוריים אפשר ללמוד מדבריו של סוודאני עצמו: "במשך שנים שיטה אלי כהן בכל חברי ההנהגה של סוריה, והוליך שולל קציני צבא רבים. הנזק שגרם לביטחונה של סוריה עצום. לכן אחת דינו – מוות. אפילו אם תתחולל בדמשק הפיכה נאצריסטית ויקשרו אותי למרכבה הרתומה לארבעה סוסים ויגררו אותי בחוצות דמשק – גם אז אומר 'לא'. אני מעדיף את מיגור המשטר על פני שחרורו של אלי כהן. סוריה איננה יכולה לעשות עסקאות עם ישראל".
ב־17 במארס 1965, ט"ז באייר תשכ"ה, הוצא כהן להורג באישון ליל, והיה למרגל הישראלי היחיד שהוצא להורג תחת זהותו האמיתית. הרב הישיש של קהילת סוריה, הרב ענבו, התייחד איתו לווידוי ולתפילת אל מלא רחמים, אך נשנק וטעה במילים. כהן תיקן אותו. הוא סירב לכסות את פניו בשעת הוצאתו להורג, וגם לסיוע כאשר עלה על דרגש בדרכו לגרדום. הוא השאיר מכתב לאשתו וילדיו וביקש שיתפללו על נשמתו ועל נשמת אביו. מאז ועד היום לא הצליחה ישראל להשיב את גופתו לקבורה בישראל.
בן־דור סבורה שהיום משהו זז בתחום, אבל מסרבת לחבר בין תחושת השליחות שלה להשיב את עצמות אביה ארצה ובין החזרת גופתו של זכריה באומל לאחרונה. "אני לא אוהבת שמשפחות נעדרים מתבטאות כפי ששמענו לאחרונה בעקבות השבת גופה של לוחם צה"ל", היא אומרת. "אני חושבת שיש מקום לכבד את זה שהביאו את באומל ולהיות רגע בדקת דומייה, בהערכה למה שהמשפחה הזו עוברת, ולעמוד מהצד קצת ולהיות בשקט. זה לא הזמן לבוא בדרישות. אני יודעת שהמקרה עם אבא הוא אחר, והוא נוגע בנימים אחרים בנפש של הסורים. זה גובל בהשפלה, ומבחינתם אפילו בגידה.
"כשאסד הבן עלה לשלטון השלינו את עצמנו שאנחנו נכנסים לעידן נאור והומני שם. היום זה זה נראה בדיחה אומללה. בזמנו ניסינו לנצל את הרגע, והוא טען שעל הקבר של אבא בנו מזמן שכונות ומחלפים. אבל בהזדמנות אחרת ענה: 'זה מוקדם מדי, בבוא העת'. בהתייחסות האחרונה נאמר לנו שהוא קבור במערה בלטקיה".
מה המשמעות של השבת גופתו בעבורך?
"אני לא רואה את האבן כמשהו משמעותי, אלא את עצם ההחזרה – שלחתם אותו, תחזירו אותו. הידיעה שתחזור למקום שמכבדים אותך, שאתה שייך אליו, זו המשמעות של חזרה למולדת, לגבולות הארץ. להיות קרוב למי ששלח אותך והיה יקר לך. זה חוב כלפיו".
בעקבות חשיפת זהותו של כהן הודחו מתפקידם 60 קציני צבא סורים שגם בהם דבק החשד, 17 מהם הוצאו להורג בחשאי, ומאות גברים ונשים נעצרו. ממשלת אל־חפאז נפלה. לצד כהן נשפטו גם ידידיו הקרובים, נשלחו למאסר אך שוחררו מיד עם תום המשפט, למעט אל־ארד שהתאבד עוד במעצרו.
בארץ נותרו אמו, רעייתו ושאר בני משפחתו המומים נוכח הגילויים. "היום יש שיפור בטיפול במשפחות שכולות, אבל עדיין אנחנו חשים שמתייחסים אלינו כאילו אנחנו דורשים יותר מדי", אומרת בן־דור. "המשפחה הגרעינית ספגה מכה קשה, ללא כל שיקום רגשי. המשפחה המורחבת התרסקה, היא לא החזיקה את הכאב ביחד. כל אחד נושא לבדו את הכאב שלו, והממסד עדיין לא תופס את עניין השיקום הרגשי.
"אימא הייתה כמובן במרכז האבל. במשך שנים היא לבשה רק שחור, ומעולם לא התגברה על האובדן. הפריע לה שמשקרים לה מכל כיוון. אחרי שנתפס נתנו לאימא שלי להאמין שיפדו אותו, שיתלו מישהו אחר במקומו ויצילו אותו. שילמנו מחיר יקר מאוד. אבא שלי הקריב את הנשמה שלו ואותנו, והממסד בגד בו פעמיים – פעם בחייו ופעם בזכרו".
ומה בנוגע אלייך?
"בתחושה שלי, האירועים היו גדולים עליי וממני. אחרי המסיבות וההערצה והאבל הקולקטיבי, בסוף אצלנו יש בדידות. האחים שלי היו קטנים, ולהם אין בכלל זיכרון של הדמות. אימא שלי ואני חוות את זה. זה קיים ונעדר ביחד. יש חור, יש חלל באמצע המשפחה שלנו, שהיא מתארגנת סביבו כל הזמן אבל הוא לא קיים. לילדים שלנו העברנו את תדמית הגיבור. הם רואים את העצב שלנו, את הדברים שפוצעים אותנו, והם אמפתיים לזה. אבל את הכאב רק אנחנו חשים".
איך הפרשה השפיעה על חייך?
"באופן בולט נמנעתי מתחרותיות. לבלוט ולהיות הכי טובה היה משהו שכנראה פחדתי ממנו, כי זה הרי נגמר לא טוב להיות מצוין. אני גם נמנעת מהערצת אנשים. כילדה ראיתי כמה זה ריק. פגשתי כל כך הרבה פוליטיקאים שאמרו מה שאמרו ברוב פאתוס, הבטחות שווא. למדתי שגם אם אתה זוהר ומבריק, זה לא הופך אותך ליותר ממישהו אחר. ואם אתה מתבלבל וחושב שיש לך זכות עודפת, זו סיבה לסלידה ממש. תכונה בזויה".
לפני שלוש שנים התאלמנה בן־דור מבן זוגה השני, ולראשונה מצאה עצמה בסטטוס דומה לזה שהכירה אצל אמה עוד בהיותו פעוטה. "אחרי שמונה שנים של אהבה והערכה גדולה, בן זוגי נפטר בתוך 24 שעות מדלקת בלבלב", היא מספרת. "הוא היה איש חזק ופעיל שסבל מסוכרת, ובבת אחת כל המערכות קרסו. לקח לי המון זמן לעכל ולהבין את זה, להבין שזהו. עם זאת, האלמנות של אמא גרמה לי לחשוב שאני לא רוצה להיות אלמנה כזו, לובשת שחורים. למרות הגעגועים והצער והחיסרון שלו, אני לוקחת כל הזדמנות להיות שמחה ופעילה".
סמל של קונצנזוס
בקרוב תושק ב'נטפליקס' סדרה על סיפורו של אלי כהן, ובניגוד לספרים הרבים שנכתבו עליו, הפעם המשפחה מעורבת קצת יותר. לפני שנה זכתה המשפחה לקבל לידיה את שעונו של כהן, שהובא מסוריה. "ככל הנראה ישראל קנתה את השעון מהנכדים של הסוהר או החוקר שלו", אומרת בן־דור. "האיש עצמו נפטר, אבל אלמנתו החזיקה את השעון מתחת למיטה והראתה לנכדים. הם מכרו אותו לאחר שהמוסד אימת את הסיפור".
יש בזה נחמה?
"אבא היה צריך להיות היום בן 95. זה פצע פתוח. אני לא יכולה להגיד שידיעות על החזרת גופה של לוחם לא מטלטלות אותי. אם למדינה יש חוב כלפיו, גם לי יש תחושה של חוב כלפיו, שאני הדור הבא שצריך לדאוג שזה יקרה. השעון הוא שמחת עניים".
מקומות רבים בישראל נקראו על שמו של אלי כהן, בהם היישוב אליעד שבגולן, בתי כנסת ובתי ספר, גינות ציבוריות, תחרויות ספורט, וגם הרחוב הראשי בשכונת ילדותי בבת־ים, מה שהביא אותי לחקור את סיפורו. בשנים האחרונות נחנך בגולן "שביל אלי כהן", המלווה את הנקודות שבהן שהה כהן כשהגולן היה בידי הסורים, שעה שהביט אל מולדתו מנגד ואליה לא בא.
יש תחושה של עדנה מחודשת לסיפורו בשנים האחרונות. מדוע לדעתך?
"אני מנחשת שפעם היינו מדינה בהתהוות, וסיפורים כאלה היו מאוד טראומטיים והרואיים. היום הם משמשים כסמל לאחדות. אין הרבה אנשים בהיסטוריה המודרנית שמהווים קונצנזוס של עם ישראל, אין הרבה אנשים שיכולים לעטוף את עצמם בשליחות הזו. שיא ההחמצה זה שהוא לא ידע מה הוא היה. אני חושבת בצער על שלושת החודשים האלה בכלא לבד לבד, רק עם האויבים שמתעללים בו ושרוצים להתנקם בו ולהרוג אותו, והוא לא יודע מה עושים בשבילו ומה מרגישים כאן. זה בלתי נסבל".
הילדים והנכדים של אלי כהן לא שירתו בשירות קרבי, מתוך תחושה שהמשפחה לא תעמוד באובדן נוסף. "אבל זו המדינה ואין אחרת", אומרת בן־דור לסיום. "אנחנו חיים בתחושה של חיבור שאי אפשר לפרק עם המדינה הזו. אנחנו חלק מהשרשרת של המפעל הציוני. זה קשר של אהבה ושנאה וכעס, אבל אני לא רואה את עצמי או איש ממשפחתי חיים בשום מקום אחר".
