הוא כבר בן 83, אבל י' אינו שוכח את אותו בוקר בכיתה ד' בבית הספר הנוצרי בירושלים, כאשר המורה לערבית, עיסא נאורי, הגיע לכיתה סר וזעף ובידיו המבחנים החצי־שנתיים של התלמידים בידיעת השפה הערבית. "זה היה בית ספר על רמה, והמבחנים היו קשים במיוחד", מתאר י'. "היינו 22 תלמידים נוצרים, שבעה מוסלמים ושבעה יהודים. נאורי, שבהמשך היה סופר לבנוני ולאומן ערבי קיצוני, הצביע עליי ואמר: 'ילדים, רק תלמיד אחד בלבד הצליח לקבל 100 במבחן, וזה לא עיסא או מוסא אלא היאהודי! הוא הביא 100. איך אתם לא מתביישים, יא עראב, שיהודי יביא 100 במבחן כשזו השפה שלכם? עצלנים ובטלנים!'… עם הצלצול, כשיצאנו החוצה, התנפלו עלי חמישה תלמידים ערבים וכיסחו לי את הצורה. כשחזרתי הביתה, סבתא נבהלה ושאלה 'מה קרה, יא סוסו?' – זה היה הכינוי שלי בפיה. 'הכול בגללך', עניתי בבכי. 'אתם רוצים שאהיה תלמיד מצטיין? זה מה שקרה לי. אם הייתי עצלן, שום דבר לא היה קורה…".
בשנותיו הבוגרות יותר, השליטה המעולה של י' בערבית הביאה לו לא רק ציונים טובים במבחנים, אלא גם קריירה מוצלחת של 44 שנים בשירות יחידה 504, או בשמה הרשמי הנוכחי "עוצבת המודיעין האנושי" – יחידת עילית של אגף המודיעין של צה"ל.
איך הגיע י' לבית הספר הנוצרי? אימו, שהייתה אחות במקצועה, גידלה את ילדיה כאם חד־הורית אחרי שבעלה עזב. מאחר שהלימודים בבית הספר היהודי הסתיימו בשעה מוקדמת, ובאותן שנים טרם הומצאו הצהרונים, היא נאלצה למצוא פתרון אחר בדמות בית הספר הנוצרי בטרה־סנטה. "בחופשת הקיץ היא שלחה אותנו לתלמוד תורה של חכם עובדיה במחנה יהודה, וכך ספגנו מכל העולמות", מספר י'.
אנחנו נפגשים עם שניים מבכירי היחידה, שמסיבות מובנות יזדהו כאן באותיות הראשונות של שמם בלבד. גם היום, בעשור התשיעי לחייהם, הם ממשיכים לשרת במילואים ונכונים לכל פקודה. סא"ל י', שהכרנו בשורות הקודמות, משרת ב־504 משנת 75', וסא"ל ע', שהצטרף ליחידה בשנת 82'. י' הוא ששכנע את ע' להצטרף ליחידה, אחרי שכבר השתחרר משירות מילואים. שניהם עושים זאת, לעדותם, כי הם אוהבים את המולדת ואת העם ונהנים מהרעות ביחידה, וכן, הם מרוצים גם מכך שבזמן שאחרים נמצאים מזמן בפנסיה, הם נחוצים ויעילים בתפקידיהם הביטחוניים הרגישים ביותר.
יחידת המילואים 504 עוסקת בהפעלת סוכנים במדינות הסמוכות לישראל, בחקירת שבויים ומחבלים, ובמבצעים מיוחדים שרק אחדים מהם נודעו לציבור, כמו "מבצע להבה" להעלאת יהודי סוריה או איתור והבאת חלק ממגילות קומראן לישראל, לאחר שהגיעו לידי סוחרים בבית־לחם. על הרוב הגדול של הישגיה לא ניתן לדבר, וגם לא על הסיבות שהובילו להענקת צל"שים ליחידה בשנים האחרונות, בעקבות "רצף מבצעים… שהביאו להישגים משמעותיים המאפשרים לאמ"ן ולצה"ל להתמודד מול איומים מתהווים", ועל "מקצועיות, מצוינות, גמישות מחשבתית ויצירתיות", כלשון הצל"ש שניתן במארס 2018. בחודש שעבר קיבלה היחידה צל""ש נוסף מראש אמ"ן.
ע' וי' התמחו בחקירות אויב, והיום הם מלמדים את הדור הצעיר את רזי המקצוע. במשך השנים הרבות של השירות המשותף הם יצרו מין הרמוניה ייחודית, עד ששיחה עימם נדמית לשיחה עם תאומים זהים. סיפור רודף סיפור, והיום כבר מותר לדבר על חלק מאותן פרשיות, שבשעת מעשה גם בני משפחותיהם לא ידעו על התרחשותן.
י' וחבריו ליחידה שכללו במרוצת השנים את המודיעין האנושי, שעם הזמן קמו לו מתחרים רציניים בדמות הסיגינט (מודיעין האותות) או הוויזינט (המודיעין החזותי), אשר יחד עם עולם הסייבר מאפשרים מודיעין יעיל ומוצלב־מידע. אך בסופו של דבר, אומר י', המודיעין האנושי נותן לנו את תמונת נפש האדם, והיא מספקת ניתוחים והערכות שלא תוכל לקבל בשום דרך אחרת.
ושיודע לשאול
ההליכה על הגבול הדק שבין המותר והלא־כל־כך מותר היא לחם חוקם של אנשי יחידת המודיעין 504. י' מספר שאחד מקציני היחידה, שהיה לאיש תקשורת ידוע, נהג לומר: "אם אתה מרים יד בחקירה, סימן שפשטת את הרגל". "זה לא אומר שכאשר נחקר מנסה לברבר אותך לא תיתן לו איזה פליק", מסביר י', "אבל אין עינויים ולא מכות. אתה תפליק לו כדי להחזיר אותו לאוטוסטרדה".
במלחמת לבנון הראשונה, כאשר נקרא לחקור מחבלים שנפלו בידי כוחותינו, אחד מהם קרס ונפח את נשמתו. י': "לא ידענו שהוא היה חולה לב, וכנראה לחצו עליו יותר מדי בחקירה. כמה מהקצינים הורדו בדרגה, בהם מפקד המרחב, אבל אנו, הקצינים, חשנו שנעשה לנו עוול".
"אני נשפטתי על סטירת לחי", מודה ע'. "בשנות השמונים נתפס מחבל בהר חריף, ובחקירה אמרתי לו 'שמע חביבי, לא מתאים לך שיטפל בך איש זקן וחאלים (ארך אפיים, בערבית). אני אצא ואשלח לך את השבאב. הם כבר יטפלו בך קצת, ואז בטוח תרצה לדבר'. הוא הביט בי וענה בהתרברבות: 'אני יודע שאצלכם אסור להרביץ'. קמתי ונתתי לו סטירה, רק כדי להראות לו שהסברה שלו אינה נכונה. קראו לי למשפט וספגתי נזיפה. נעלבתי מאוד והחלטתי שאני ברוגז ולא בא יותר למילואים. זה החזיק מעמד חודש בדיוק, עד שקראו לי שוב ולא יכולתי לסרב…"
כששאלתי אותם אם אינם חשים כבנים חורגים לצד השב"כ והמוסד, הנהנים מיוקרה ובולטות רבה יותר, ענו לי שחלוקת העבודה המורכבת בין הגופים נקבעה בזמנו בידי ראש הממשלה יצחק רבין. השב"כ עוסק בחקירות בתוך שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, ואילו יחידה 504 עוסקת במי שנתפסו באים מחוץ לגבולות מדינת ישראל. משטרת ישראל מטפלת בחקירות בתוך גבולות המדינה.
אילו תכונות נדרשות ממי שמשרת ביחידה?
"ראש פתוח", עונה י'. "כולנו מילואימניקים, והמוצלחים ביותר הם עורכי הדין שבינינו. הם לא מקובעים אלא ערסים, אתה יודע…", הוא צוחק.
"צריך לדעת לשאול את השאלה הנכונה", אומר ע'. "זה חשוב הרבה יותר מסטירה יותר או סטירה פחות".
מה עושים עם מחבלים שמתעקשים לשמור על שתיקה?
"לא אחת חקרתי מחבל שהודיע לי כי לא ידבר גם אם אהרוג אותו. אמרתי לו 'אוקיי, גם אני לא מדבר, רק הלוואי שהקירות בחדר הזה היו יכולים לדבר כדי שהם יספרו לך שאין אחד שיצא מהחדר הזה ולא דיבר'. אז זה לקח יום, יומיים, שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים. בסוף כולם מדברים. יש לנו כל מיני שיטות".
כשאני מבקש להבין קצת יותר לעומק מהן אותן 'שיטות', י' וע' מביטים לעבר מלווי הריאיון מטעם דובר צה"ל, שגילם אולי כגיל נכדיהם, והללו מסמנים להם לא לענות. "יש לנו עסק עִם עַם שהחשיבה שלו אמוציונלית, וזה מקור הטרגדיה שלנו", סבור י'. "הם עובדים מהלב ולא מהראש. אין עניין לפגוע, להעליב או להוריד עליו כיסא. אתה תיתן לנחקר את הכבוד שלו, והאמוציה כבר תעשה את שלה. תפסנו מחבל שביצע פיגוע, ואז אני שואל אותו: יש לך ילדים? הוא עונה שכן. ואז אני אומר לו 'כמה ילדים יש לך, שא־לוהים ישמור לך עליהם?' צריך לראות את ההלם בעיניו. הוא בא להרוג את הילדים שלי, ועכשיו הוא שומע אותי מאחל לו שא־לוהים ישמור על הילדים שלו. לא עובר זמן רב עד שאני מדווח ש'יש כבר פתיחה של שתי אצבעות' בשתיקה שלו…."
זה עובד גם על מחבלים שרואים עצמם כשאהידים?
"זה כבר יותר קשה. עם האידיאולוגיה הדתית החמאסית קשה להתמודד, אבל יודעים, במיוחד בשב"כ, כיצד להתמודד. זה ההבדל בין המחבלים של אז ושל היום. מבחינתו, אם הוא יהיה שאהיד בחדר החקירות – זו פסגת השהאדה. כשאתה מוכיח שגם אתה שולט בקוראן ומביא ציטוטים שהדת אוסרת לפגוע בילדים ובחסרי ישע, הוא מקשיב".
אתה צריך לדעת לשקר?
"זה כן. לדעת לשקר בלי להזיע או להסמיק", מחייך ע', וי' מוסיף סיפור: "פעם אחת עשינו תרגיל למחבל בכיר של הפת"ח בשם אבו־נור שנפל לידינו. בהתחלה היה קשה מאוד, אבל התחלנו לתת לו קצת צ'ופרים – טיול בתל־אביב, בית קפה על הים בהרצליה. באותם ימים (אוקטובר 1978; מ"ט) נתפסה אוניית מחבלים בשם 'אגיוס דמטריוס', שעברה את מצרי טיראן בדרכה למפרץ אילת. זו הייתה אוניית תופת של הפת"ח, ועל סיפונה היו חצי טון חומר נפץ ו־45 רקטות. הכוונה שלהם הייתה לירות בערב ראש השנה על בתי המלון ולהתפוצץ בחוף ההומה. מפקד האונייה נחקר, אבל סירב לפתוח את הפה. כדי להשפיע על נחקרים קשים שכאלה אנחנו משתמשים בתרגילים שונים, שבוצעו גם במקרה של אבו־נור ומפקד האונייה".
לפעמים אתם לוקחים את התרגילים האלה הביתה, עושים את העבודה על האישה והילדים?
השניים צוחקים. "בבית אנחנו הולכים בשקט כמו חתולים…"
אגוזים קשים לפיצוח
שלט שמקבל את פני המתגייסים ליחידה קובע ש"את העבודה המלוכלכת ביותר צריכים לעשות בידיים נקיות". עד כמה מדובר בעבודה מלוכלכת, אני שואל את השניים, ואיך שומרים על ידיים נקיות?
"שמעתי פעם את המשפט הזה", אומר י'. "זה אומר לשמור על אנושיות ולא להיכנס לאלימות. אין צורך באלימות. אני לא יכול לומר שתמיד הוצאתי את המידע הדרוש מהנחקרים בדרכי נועם, אבל אלימות לא".
גם אתם וגם מגייסי הסוכנים מבקשים בעצם מהאדם שמולכם לבגוד בעמו, בארצו ואולי לפעמים גם במשפחתו. מדובר בהליכה עד הקצה מבחינת הנאמנות. איך מביאים אותו לכך?
"בעיקר על ידי הבטחת טובות הנאה. זה ברור, לא אידיאולוגיה. אנחנו אומרים שישתלם לו לשתף איתנו פעולה. גם לנחקרים אני אומר: 'אין ברירה, אתה תישפט בגלל הדברים שעשית, אבל אני אוכל לרשום הערה בתיק ששיתפת פעולה, ואז ייתכן שהשופט יפסוק לך 13 שנים במקום 15, והנה הרווחת שנתיים. חשוב שתדע שלמגייסים מאוד אכפת מהסוכנים שלהם, וכואב להם הלב כשהם 'נשרפים'".
עד כמה ידעתם על הניסיונות לאתר את רון ארד או את הנעדרים מקרב סולטן־יעקוב, שגופת אחד מהם, זכריה באומל ז"ל, הוחזרה לפני חודש?
"תקופה ארוכה אצלנו נתנו בחקירות קדימות ראשונה לאיתור נעדרים, לפני כל דבר אחר, כמעט כמו פצצה מתקתקת".
ובכל זאת לא הצליחו….
"מצאנו את דיראני, שהחזיק את רון ארד חודש ימים בתא המטען של מכוניתו, חודש ימים. תפסנו את שייח' עובייד, אבל מרגע שרון ארד נמסר לידי האיראנים לא ניתן היה לברר כל פרט נוסף".
ע' מגלה כי הדרך לפיצוח אגוזים קשים במיוחד עוברת בניגון על מצפונו של המחבל הנמצא במצב נפשי אומלל. הוא בא לנקום, נתפס ולעיתים אף נפצע, וכרגע הוא חסר אונים ומבקש מוצא. "הוא נמצא במצוקה נפשית, ויודע שמפעילים עליו מניפולציות רגשיות. מכינים אותם מראש לכל החקירות והטריקים האפשריים. אבל מה לעשות, זה עדיין עובד בדרך כלל".
אין סודות מאימא
אנשי 504 אינם מסתפקים בידיעת השפה הערבית על בוריה. עליהם להתמצא היטב בניואנסים השונים ובמילים המיוחדות לאוכלוסיות במקומות שונים ברחבי האזור, ולהכיר את המאכלים, הבדיחות והמנהגים כדי שיוכלו לחדור אל לב הנחקרים או האנשים שהם מבקשים לגייס כסוכנים.
באחת המלחמות זכה סא"ל י' לכינוי אבו אל־בטל (אבי הגבורה), והוא דבק בו מאז. את הכינוי העניק לו דווקא טייס סורי שהופל ונלקח בשבי. "הוא היה איש משכיל ואינטליגנטי. בחקירה התברר שהוא שונא אלימות ומתנהג בכבוד רב. זה היה כמה ימים אחרי שקמתי מהשבעה על בני שנפל במלחמה ההיא. הגעתי למתקן החקירות והתחלתי לשוחח איתו באופן נינוח. התרשמתי ממנו מאוד. לפני שיצאתי הוא אמר לי: אני אקרא לך 'אבו אל־בטל'.
"מכיוון שהוא אהב לצייר, דאגתי לו לדפים ועפרונות ציור", מספר י', ושולף תיק ציורים ובו איורים של מטוסים ומסוקים שצייר הטייס השבוי. "על אחד כתב 'לאחי אבו אל־בטל המכובד. אני מקווה בכל ליבי להיפגש איתך, ולו גם בעוד שנים רבות. התייחסת אליי כאל אח, ואני נשבע בא־לוהים שלא אשכח אותך כל חיי'. התרגשתי מאוד. אחרי ששוחרר מהשבי הוא חזר לחיל האוויר הסורי".
נפגשתם שוב?
"אם לא תשאל שאלות מיותרות, לא אצטרך לתת תשובות שקריות…." צוחק י'. "חקרתי טייס סורי, סגן־אלוף, שהופל פעמיים. אמרתי לו 'כבר שחררנו אותך פעם, אבל אתה יודע שאם תחזור לטייסת ותילקח שוב לשבי יהיה אפשר להרוג אותך על פי אמנת ז'נבה'. ומה הוא ענה לי? 'אני יודע, אבל אתם לא רוצחים!'.
"אחת ההרוגות בפיגוע כביש החוף הייתה בת של חברים טובים שלנו", מספר י' (באותו פיגוע, שבוצע במרץ 1978 על ידי מחבלי פת"ח, נרצחו 35 ישראלים; מ"ט). "היא ישבה באוטובוס עם הוריה. אחד המחבלים הגיע אליי לחקירה. אני צריך לומר לך מה הייתה ההרגשה שלי? רציתי לחנוק אותו, אבל צריכים להפעיל את הראש ולא את הרגש. זה היה קשה מאוד. ידעתי שהחוליה והמפקדת שלה, דלאל מוגרבי, התאמנה בצור תחת הדרכתו הישירה של אבו־ג'יהאד, אבל בחקירה התברר שבלבנון מתארגנת חוליה נוספת תחת הדרכתו של אבו־ג'יהאד.
"אחרי שסחטנו וסחטנו, קיבלנו פרטים שבאמצעותם הצלחנו 'לבנות תיק' לכל אחד מחברי החוליה. הגענו לרמה כזו שאם הייתי מבחין באחד מהם ברחוב הייתי מזהה אותו מייד. ידענו שהם צריכים להגיע מכיוון הים (כמו מחבלי פיגוע כביש החוף; מ"ט), אבל לא ידענו מתי. חיל הים המתין עם שני סטי"לים. אחרי שישה חודשים זיהו את האונייה בדרכה דרומה ויירטו אותה. תפסו את כל המחבלים, והושיבו אותם על הסיפון. אחד מטובי אנשי 504 הגיע במסוק לסטי"ל, ואיך שירד הוא ניגש למפקד החוליה: 'אהלן אבו־עיסא, מה שלום אבא? אבו־רמי, אשתך כבר בסדר, עברה את הטיפולים?' הם היו בהלם מוחלט. מאין לנו כל הפרטים על חייהם האישיים? מכאן ועד שבירתם בחקירה הדרך הייתה קצרה".
למה זה גורם למחבל לדבר?
"הכי חשוב הוא להוכיח בכל דרך שאנחנו יודעים עליו הכול. מי שיש לו שכל מבין שכדאי לו לדבר. מי שאהבל, חמאר – עובר מכות, השפלות, בהדל'ה (סקנדל) ומדבר בסוף".
לפעמים חקירה פשוטה מביאה מבלי משים לידיעת זהב מבוקשת שיש בה לחרוץ גורלות. מספר י': "חייל סורי שנפל בשבי גילה בהיסח הדעת שהציר שעליו עמדה החטיבה לנוע ממוקש כולו. הצלנו את כולם".
כחוקרים, שאלתי, איך אתם חשים כאשר חלק מהמחבלים שהבאתם להודאה ולהרשעה שלהם, משתחררים בעסקה כזו או אחרת תמורת גופות או מידע. י' נשמע מפויס: "כבר היו דברים מעולם, ותמיד אומרים שזו הפעם האחרונה שעושים את זה. אבל החיים יותר חזקים, וכך גם כאב המשפחות. אין מה לעשות".
ע' מתנגד: "שחרור מחבלים הוא הכאב הגדול ביותר שלי. בפעם האחרונה זה היה תמורת גלעד שליט, אבל אם אני הייתי אבא שלו הייתי מבקש לא לשחרר כמות כזו של מחבלים. הרי ברור לנו שעד עכשיו נהרגו לפחות 50 איש על ידי אותם משוחררי שליט. אז למה לעשות את זה? איך ההורים שלו יכולים לעמוד ולהסתכל בעיניים של הורי החללים שבאו בעקבות אותו שחרור? חייבים לחוקק חוק בכנסת שימנע כל עסקה כזו בעתיד, חד וברור".
י' מוסיף: "אני זוכר שאחד ממחבלי כביש החוף התעניין אצלי לכמה שנים ישפטו אותו. אמרתי לו שהוא הולך להזדקן בכלא, ואז הוא אמר לי: 'אני מבקש שתוציאו אותי להורג ואל תשימו אותי בבית הסוהר'. בסוף הוא שוחרר בעסקת ג'יבריל…"
עד כמה אנשי 504 פועלים מאחורי הקלעים, יעיד אולי הסיפור הבא על אחד ממפקדי היחידה ש'. כאשר הגיע לבקו"ם להשתחרר מצה"ל, שאלה אותו הפקידה אם מגיעה לו 'תוספת שדה' הניתנת למי שפועל בשטח. "הוא אמר לה 'אני באמת לא יודע. הייתי בשטח, את חושבת שמגיעה לי תוספת שדה?"…
וע' מסכם: "אני מחלק מניסיוני לצעירים. זו הסיבה שאני נשאר עד היום במילואים. במקום לחכות שהרימה תאכל אותי, אני אומר לצעירים תאכלו אתם ותיקחו ממני את כל מה שיש לי להעניק לכם. בזכות י' אני ביחידה. אבל אומר לך עוד דבר: בזכותו יש לי זקנה יפה".
