"מטרת הסדנה הזו היא חשיבה על האתגרים והפוטנציאל של האזור בעדשה אחרת. דמיינו מציאות חדשה במזרח התיכון. כזו שבה עסקים בינלאומיים פורחים. שיש בה יזמות, תיירות, שגשוג ומסחר", אמר ג'ארד קושנר ביום שלישי בערב, בנאום הפתיחה שלו לוועידת בחריין.
"אני קורא ליזמים המוכשרים של העולם הערבי לבוא להשקיע כאן, ולעזור לפלסטינים ולנו להזניק את הכלכלה. יחד נוכל לפתח אזורי תעשייה שייצרו אלפי מקומות עבודה ואתרי תיירות שימשכו מיליונים", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום שנשא באוניברסיטת בר־אילן לפני עשור בדיוק.
לא באמת מפתיע שהדברים דומים כל־כך. חזון "שגשוג לשלום" שהאמריקנים הציגו בחוברת מהודרת שהופצה בשבת שעברה ובכינוס החגיגי בבחריין, הוא רעיון ותיק של נתניהו. את השלום הכלכלי הוא הציג כבר בינואר 2008 בכנס הרצליה, כשעוד היה יו"ר האופוזיציה.
אז נכון, את האירוע בבחריין השבוע החרימו הפלסטינים בתוקף, וכתוצאה מכך גם הישראלים לא הוזמנו באופן רשמי, ובאופן כללי הוא זכה לזלזול והנמכה, אבל יש כאן התגשמות של מתווה שנתניהו רקם כבר אז. רק שהפעם, האמריקנים הם שמובילים ומבקשים ממדינות ערב להירתם פיננסית. אחרי הכול, מפגש נורמלי באופיו מתקיים במדינת מפרץ עשירה, בעלי דרכונים ישראליים מתקבלים בחיוך, בית הכנסת הזעיר נפתח לתפילת שחרית מרוגשת, והכול מתרחש בימיו של ממשל רפובליקני ושלטון ימין.
עם זאת, למרות החזון הכלכלי, נאום בר־אילן, המציין החודש עשור לנשיאתו, ייזכר לדיראון בגלל תדהמת הימין מהתמיכה המפתיעה שהביע בו נתניהו בהקמת מדינה פלסטינית. הוא דיבר על מדינה מפורזת, כזו שתוקם לאחר שהפלסטינים יכירו בישראל, אבל למרות זאת מדובר היה בהתבטאות יוצאת דופן, ובמפנה רעיוני מדאיג במיוחד אצל מי שמנהיג מפלגה לאומית הנשענת על חזון ז'בוטינסקי.
"אמרתי בוושינגטון לנשיא אובמה שאם נסכים על המהות, הטרמינולוגיה לא תהיה בעיה. והנה המהות שאותה אני אומר כאן בקול צלול וברור: אם נקבל ערובה זו לפירוז ולסידורי הביטחון הדרושים לישראל, ואם הפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית מפורזת לצד המדינה היהודית", אמר אז נתניהו, ופני מצביעיו הימנים חפו.
הדברים לא נאמרו כמובן בחלל ריק. עשרה ימים קודם נשא נשיא ארה"ב החדש ברק אובמה את נאומו הזכור לרע באוניברסיטת קהיר. הוא ביקש בו לשנות את אופי היחסים שבין ארה"ב לעולם המוסלמי, וקרא להפסקת הבנייה ביו"ש ולהקמת מדינה פלסטינית.
המילה "טרור" נעדרה מהטקסט שלו לחלוטין. "הישראלים חייבים להכיר כי כשם שאי־אפשר להכחיש את זכות הקיום של ישראל, כך גם לגבי פלסטין. ארה"ב אינה מכירה בלגיטימיות של ההתנחלויות הישראליות. הבנייה הזו מפרה הסכמים קודמים, וחותרת תחת המאמצים להשיג שלום. הגיעה השעה לעצור את ההתנחלויות האלה", אמר אובמה, בציטוט שזכה למחרת לכותרת ענק חגיגית במיוחד בעיתון "הארץ".
בחודש שלפני כן, מאי 2009, נסע נתניהו לפגוש את אובמה בבית הלבן. למרות הדרישה האמריקנית שהונחה מולו להקפאת ההתנחלויות, סירב ראש הממשלה להסכים מראש באופן מפורש להקמת מדינה עצמאית פלסטינית, וטען כי לישראל הזכות להמשיך את הבניה בהתנחלויות. אבל אובמה דרש הקפאה, וגם קיבל. בנובמבר אותה שנה השתרר בשטחי יו"ש קיפאון בנייה רשמי ודרקוני למשך עשרה חודשים. בפועל, נגזרות שונות של ההקפאה האטו את הבנייה לעוד תקופות ארוכות.
שנות אובמה היו קשות וחונקות, אך נסיגות גדולות והקמת מדינה פלסטינית לא נרשמו. ואז הגיע דונלד טראמפ.
מה שרואים ממסוק
למרות הסקפטיות כלפיו, עמד הנשיא האמריקני החדש בהבטחת הבחירות שלו ובאופן מפעים העביר את השגרירות האמריקנית לירושלים. באופן מרשים לא פחות, הכיר טראמפ בריבונות הישראלית על רמת הגולן. רק בשבועות האחרונים הוכיחו נציגיו הרשמיים כי הם לא נבהלים, ואפילו תומכים, בהחלה, מסוימת לפחות, של ריבונות ישראלית בנחלת אבות ביהודה ושומרון.
לישראל יש זכות להחזיק בחלקים מיו"ש, אמר לאחרונה השגריר האמריקני בישראל דיוויד פרידמן בריאיון לניו־יורק טיימס. ג'ייסון גרינבלט, שליח הבית הלבן וממנסחי תוכנית השלום למזרח התיכון, תמך בדבריו.
גם התבטאויותיו של נתניהו משתנות בהתאם לרוח הזמן. הוא לא מסתיר כי במהלך שנות אובמה נאלץ הצהרתית ליישר קו. בריאיון לחדשות 12 ערב הבחירות האחרונות אמר: "נעבור לשלב הבא, להחלת ריבונות ישראלית בהדרגה בשטחי יהודה ושומרון. אני לא מבדיל בין גושי ההתיישבות לנקודות ההתיישבות הבודדות, כל נקודת יישוב כזאת היא ישראלית מבחינתי. יש לנו אחריות עליהן, ולא אעביר אותן לפלסטינים. יש לי גם מחויבות לביטחון ישראל, משום שאם למדנו משהו, זה שאם נוטשים שטח – האסלאם הקיצוני ואיראן נכנסים. אני לא עומד למסור את ליבה של ישראל".
בספטמבר האחרון, עם התכנסות מנהיגי העולם אל האו"ם, נשאל טראמפ על ידי עיתונאים ישראלים מה דעתו על חזון שתי המדינות. הוא הפתיע וענה כי הוא אוהב את הרעיון. במסיבת עיתונאים רשמית שחלה בהמשך אותו יום חזר בו חלקית מהדברים, ואמר כי מבחינתו שתהיה "מדינה אחת, או שתיים, מה שהצדדים ירצו".
מונח ה"מדינה מינוס" עשה אז קאמבק, ונתניהו הסביר לכתבים הישראלים כי יש לבחון את משמעות המושג "מדינה". "גם ג'ארד קושנר אמר לי שכל אחד מפרש את המונח 'מדינה' אחרת. לא עסקתי במונח אלא במהות. ישראל לא תוותר על השליטה הביטחונית ממערב לירדן כל עוד אני ראש ממשלה". לשאלת מקור ראשון אז "איך תגיב ישראל לדרישה לפינוי יישובים", אמר נתניהו כי "לא נעקור יישובים". משנשאל לגבי אפשרות של הותרת יישובים תחת שלטון זר אמר: "אין לי שום כוונה כזו".
ביום ראשון לקח נתניהו את ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב, ואת דיוויד פרידמן לסיור יוצא דופן בבקעת הירדן. הם טסו במסוק מעל מרחב ירושלים, ירדו לתצפיות בשטח בחום הקיצי של הבקעה, ושמעו סקירות ביטחוניות ממפקד פיקוד מרכז וממח"ט הבקעה. "לאלה שאומרים שכדי להגיע לשלום על ישראל לעזוב את בקעת הירדן, אני אומר: זה לא יביא שלום – זה יביא מלחמה וטרור. היינו שם כבר ואיננו רוצים להיות שם שוב. בכל הסכם שלום עתידי עמדתנו תהיה שנוכחותה של ישראל כאן חייבת להימשך", הצהיר שם נתניהו. בהתייחסו לתוכנית שעומדים האמריקנים להציע אמר כי "נשמע אותה באופן הוגן ופתוח. איננו יכול להבין כיצד הפלסטינים שללו לפני שאפילו שמעו מה יש בה".
אינספור מילות פרשנות נכתבו מאז נאום בר־אילן על דעותיו האמיתיות של נתניהו. האם בחזונו הוא נוטה אל הקצה המדיני שבו מוקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, או זה שבו פורשת ישראל את ריבונותה עד הירדן. בכל מקרה, הרטוריקה מתאימה את עצמה לרוח התקופה, ואת התקופה הנוכחית חשוב מאוד לא לפספס גם במעשה. 
