שלושה שבועות בלבד עברו מאז עמדה רותי־אנטהון טורצקי על הבמה בטקס הענקת פרס מוסקוביץ', שבמסגרתו זכתה בפרס "רוח ציון" על עיסוקה "בהטמעת נס קיבוץ הגלויות בקרב ילדי ישראל"; פחות מחודש ימים מאז חגגה עם בעלה יוסי את השקת ספרם "המסע לאתיופיה – בעקבות ביתא ישראל"; ואז הגיעו הידיעות על מותו בידי שוטר של סלמון טקה, ומשהו באופטימיות המובנית של השניים נסדק לרגע. "קיבלנו בוקס בבטן", אומר יוסי. "בבת אחת כל ההיי שהיינו בו קרס".
"תנועת בני עקיבא נתנה לי את החיבור לחברה הישראלית והוציאה אותי מהשכונה למבט רחב יותר", אומרת רותי, בת לעדה האתיופית. "זה נמשך בשירות הלאומי ובלימודים. אני מכירה את הפנים היפות של החברה הישראלית ביחס לעדה. קיבלנו המון תגובות מרגשות לספר ולזכייה בפרס. היינו באיזו תחושה שאנחנו תורמים את חלקנו לפסיפס החשוב הזה של עם ישראל. ופתאום מגיע הסיפור המצער כל־כך של סלמון טקה, וכל מה שזה הביא איתו ברחובות וברשתות החברתיות. מצאתי את עצמי הולכת ברחוב ובוכה על הנער שנהרג, ילד שאני לא מכירה".
העשייה של הזוג בתחום החלה עם צאת הקליפ של יוסי – "נס אלוקי" – השיר האחרון שנכנס לתקליטור שיריו הנושא שם זה. רוב השירים בדיסק הם מהמקורות או נכתבו בידי יוסי, למעט השיר הזה שעובד על בסיס שירה של אברש בן־ברוך, ומתייחס במקור לקשר בין שתי חברות – האחת עולה מאתיופיה כמוה והאחרת מרוסיה. יוסי הלחין את השיר יחד עם ערן קליין, והפיק קליפ שמשובצים בו סרטונים מחתונתם של יוסי ורותי. את הקליפ המרגש חותמת שירה משפחתית שלהם יחד עם שתי בנותיהם (מתוך חמישה ילדים). "התגובות הנרגשות וחוצות העדות גרמו לנו להבין שצריך לדבר על נס קיבוץ הגלויות", אומר יוסי. "יש מדינה, וזה דבר גדול, אבל הנס הוא בדיוק החיבור הזה בין עדות; אנשים שהם שונים ממך ואתה חי איתם חיי קהילה, מתחתן איתם".
יחד החלו השניים להעביר הרצאות בנושא, הפיקו הצגת ילדים ואת ספר הקומיקס המושקע והמשעשע הנזכר לעיל, שנכתב יחד עם חיים אקשטיין ומלווה באיוריו של אלחנן בן־אורי. "המסע לאתיופיה" מיועד להיות ראשון בסדרה העוסקת ביהדות אתיופיה. "הרגשנו סביבנו אחדות, ראינו כמה אנשים רוצים בטובת הקהילה", אומרת רותי. "אפילו נתניהו הזכיר אותו ביום הזיכרון לנספים בדרכם מאתיופיה לישראל. ופתאום אנחנו רואים את ההפך הגמור בכל מקום".
ליוסי מלאו לא מזמן 35 שנים, רותי צעירה ממנו בשנתיים. הוא גדל רוב ימיו ביישוב חשמונאים, היא נולדה בכפר דואדו הסמוך לגונדר והגיעה עם משפחתה ארצה בגיל חמש וחצי. הם נפגשו בעיר לוד, כשרותי משמשת קומונרית בסניף בני עקיבא של עולים בעיר ויוסי מגיע להדריך את חבריא ב', ילדי התיכון. היום היא מורה באולפנה בדולב, הוא רכז חברתי בישיבה התיכונית בחשמונאים. החיבור הזה, שיכול היה להישמע טבעי לכל בוגר תנועת נוער, לא היה מובן מאליו לפני עשור וחצי.
"היינו נשארים אחרי ישיבות הדרכה ומדברים", נזכרת רותי. "לאט־לאט עלתה השאלה אם אנחנו באמת מתאימים כשאנחנו באים ממקומות כל־כך שונים. אמנם שנינו ישראלים בוגרי אותה תנועה, אבל הוא בא מחשמונאים האנגלוסקסית, אני גדלתי בקריית־מלאכי. היה לי קשה לדמיין אותו משתלב בבית שלי, בהווי המשפחתי שלנו. וגם ליוסי היו שאלות דומות".
"באתי ממשפחה אנגלייה אשכנזית מאוד שלא מכירה את הקהילה האתיופית", משלים יוסי. "חששתי שירימו גבה". בסופו של דבר הם נפרדו בלי שיצאו ולו לדייט אחד. "חשבנו שזה גדול מדי, הרי הכי קל ללכת עם הדומה לך", מסבירה רותי. "כנראה לא היינו בשלים", הוא אומר.
באחד הימים, אחרי שנפרדו לדרכם, הרים יוסי טלפון ואמר בפשטות: "יצאתי עם אשכנזיות, את יצאת עם אתיופים וזה לא עובד. בואי ננסה, אולי פספסנו פה משהו". רותי נענתה והשניים נפגשו לשיחה נוספת, ובסיומה יוסי החליט שזה לא ילך. כמה פעמים נפרדו וחזרו עד שלבסוף החליטו לצאת לדייט של ממש, "בלי קשר לעדה ולשאלה מאיפה הגענו", אומרת רותי. "לבדוק אם אנחנו בכלל מתאימים. ברגע ששמנו את המנטליות בצד, שמנו לב שהקשר זורם. המשפחות סמכו עלינו וזה עבר חלק".
הדחייה פגעה, לא שברה
עוד לפני החתונה דאגו השניים לבקר בשבתות אצל זוגות מעורבים אחרים, מתוך רצון לראות איך המשפחה מתנהלת, מהי זהות הילדים ואיך הם חיים את החיבור הזה ביומיום. "ראינו חיים רגילים. ילדים חמודים. לא ראינו שום דבר יוצא דופן", אומרת רותי. עם השנים גילה הזוג טורצקי שיש הרבה נקודות מפגש גם במנטליות של האנגלים והאתיופים – "אם זה נימוסים, עדינות, לא לומר הכול בפנים; אם זה אירוח, שאצל שתי העדות זה דבר שצריך להתכונן אליו הרבה זמן מראש. וכמובן יש גם דברים שונים מאוד, בעיקר בתפיסה סביב שמחות ואבל".
היום שיש לכם חמישה ילדים משלכם, יש שאלת זהות?
"העיסוק שלנו בנושא החיבור הבין־עדתי שם את המוצא במקום מאוד נוכח בחיי המשפחה", אומר יוסי. "הילדים גם היו מעורבים בתהליך כתיבת ספר הקומיקס".
רותי: "הגעתי לראיון למשרת מילוי מקום, העברתי שיעור ניסיון, וחשבתי שבסופו אשמע הערות ענייניות. להפתעתי המנהל אמר: 'שמעי, לא חשבתי שטורצקי זו את. אני חושש מתגובת ההורים. אבל אל תתייאשי'"
"הבת שלנו בת השמונה יפה ומתולתלת, וכשהייתה בגן רצתה שיער חלק ובלונדיני", אומרת רותי. "היא רצתה להיות יותר לבנה. בעקבות ספר הקומיקס היא אומרת היום: איזה כיף שיש לי אימא אתיופית. אני חושבת שבגלל שאנחנו עוסקים בנושא הזה, לילדים קל יותר לשמוח בשוני. הם מכירים את הקהילה האתיופית דרך העיניים שלנו. אני לא יודעת מה יהיה בהמשך, כי היום הם עוד חיים בסוג של בועה, לא מכירים את המתח בין העדה לחברה הישראלית. אני מניחה שכשיגדלו יתעוררו שאלות".
הבועה של משפחת טורצקי מתקיימת ביישוב כרם־רעים שבמערב בנימין, שם הם חלק מהנוף הטבעי. אולם גם בקריית־מלאכי, מעידה רותי, לא הייתה חשופה לגילויי גזענות למרות ששמעה עליה מאחרים. אולם לפני שנים רבות, כשניסתה להתקבל לעבודה בתיכון דתי בצפון, הופתעה מתגובת המנהל. "הגעתי לראיון למשרת מילוי מקום", היא נזכרת. "העברתי שיעור ניסיון, וחשבתי שבסופו אשמע הערות ענייניות. להפתעתי המנהל אמר: 'שמעי, לא חשבתי שטורצקי זו את. אני חושש מתגובת ההורים. אבל אל תתייאשי', הוא עוד ניסה לעודד".
רותי, שנדהמה מהתגובה, הודתה לו על הכנות אבל היום היא מעידה שהייתה שמחה להעמיד אותו במקום. "באולפנה שלו יש כיתת עולות. מציינים שם את חג הסיגד והזמינו אותנו לשיחה שם", היא אומרת, "אבל כשזה מגיע לישיבה בחדר המורים שלך אתה פתאום חושש? האתיופים הם פולקלור וזהו? אגב, החששות מנותקים לחלוטין מהמציאות. מהסביבה של התיכון הזה היו המון הזמנות לספר שלנו, מכל העדות".
"זו נקודת הבלבול אצל צעירים בקהילה האתיופית", אומר יוסי. "הם לא תמיד יודעים אם לא קיבלו אותם ללימודים או לעבודה כי הם באמת לא מתאימים או מסיבות גזעניות. הם לא יודעים אם זה קרב אבוד או שיש להם במה להשתפר לימודית או מקצועית כדי להצליח להיכנס לחברה או למוסד מסוים".
"אותי זה לא שבר", מתארת רותי. "לא הלכתי להיות קופאית בסופר, לא אמרתי לעצמי שאין משמעות לתואר שלי. הייתי מספיק בטוחה בעצמי ללכת למקום אחר, והצלחתי. לצערי, הרוב אומרים לעצמם: אני צריך את הפרנסה עכשיו, והולכים לעבודות שלא מתאימות לכישורים שלהם, וזה נורא בעיניי".
גדלנו יחד, והתחתנו
ביום העצמאות האחרון, בטקס החגיגי ביישוב עפרה, כיכב קליפ הזוגות המעורבים. חמישה זוגות ישבו מול המצלמה של מרב מלחי ושעשעו את הצופים כשהם חושפים את הבדלי המנטליות ביניהם, הרגלי הבישול ועוד. בין הזוגות הללו בלטו גם רעות וניר סלומון – היא בת עמונה והוא בן עפרה שגדלו יחד באותו סניף בני עקיבא. במקרה שלהם, החיבור היה הרבה יותר פשוט מזה של הזוג טורצקי. "היינו חברים טובים ומשם זה התפתח", אומרת רעות. "לא היה בזה שום דבר מיוחד ושונה מזוגות אחרים בסניף. בעפרה זה לא מוזר ואף אחד לא התייחס לעניין העדתי, בטח לא המשפחות".
וכשאתם יוצאים מהיישוב?
"אז יש יותר מבטים, יותר שאלות", אומר ניר. "אומרים לנו כמה זה לא מקובל וטופחים לנו על השכם".
"אומרים לנו: 'כל הכבוד, מה אתם באמת זוג? וואו'", אומרת רעות. "יש בזה ממד של גזענות, כי מה הסיפור, למה זה לא טבעי? מצד שני גם אני סקרנית כשאני רואה זוג אתיופי־אשכנזי. זה באמת מושך תשומת לב. אני שוכחת שגם אני שם. כי אני לא נשואה לאתיופי, אני נשואה לניר".
כמו רעות, גם רותי מעידה שהיא סקרנית לראות זוגות מעורבים כמותם. "אני לא חושב שזה מגיע מגזענות", אומר יוסי. "לפעמים זה בא מתוך הזדהות ורצון להוקיר את החיבור שהוא מחוץ לאזור הנוחות שלך. זה שונה כמובן ממישהו שבחוצפה אומר למישהי 'כל הכבוד לך שהתחתנת איתו'. זה כבר סיפור אחר". בכל מקרה זה מביך, מסכימים כולם.
איך מעתיקים את הנורמליות שאתם מרגישים ביישובים החוצה?
"בערים יש אזורים שריכזו בהם את הקהילה, שכונות סגורות", אומר ניר. "התוצאה היא שזה לא מעודד להתפתח. אתה יושב בבלוק עם החבר'ה, שותה ויוצא איתם ולא צריך כלום מעבר. יש אפילו פאבים של אתיופים בלבד. זה נכון גם עם העלייה הרוסית בהרבה מקומות. וזה יוצר בידול מיותר. פה ביישוב המשפחות פזורות בין כולם, נולדנו לתוך זה".
הזוג סלומון הם בני 22 – ניר בוגר גדוד חרוב שבחטיבת כפיר והיום הוא מאבטח בעיריית ירושלים, ורעות מאפרת. אחרי שלוש שנות חברות, נישאו השניים. "ההורים שלי עלו בגיל 12, אז כולם אצלנו ישראלים מאוד", אומר ניר. "אני אפילו לא יודע אמהרית כמעט. האנגלית שלי יותר טובה מהאמהרית שלי".
אתה לא רוצה שהילדים יכירו את המורשת של העדה?
"אני רוצה שהילדים ידעו קצת, אבל זה לא הכרחי לקיום היומיומי שלהם. היום זה עוד רלוונטי, אבל בעוד שישים שנה הכול פה יתערבב ויישכח".
בינתיים אנחנו רחוקים מזה והמחאה קשה וכואבת.
"נכון, ובאמת עברנו ימים לא קלים. זה מוזר, כי לי זה לא קורה", אומר ניר. "פה ביו"ש לא יראו אותי ויגידו מה הוא עושה כאן. צובט בלב שיש מקומות בארץ שלא מכירים בזה שצבע עור לא משנה את דפוס ההתנהגות. זה יושב על הסטיגמות שכל אתיופי שני נכנס למעצר במהלך הצבא.
"בגדוד שלי היינו עשרים אתיופים, 16 מתוכם היו במעצר בשלב כלשהו. מעצרים על שטויות, זה לא אמור לקרות. אתה מגיע, וכבר שפטו אותך בלי שעשית כלום. אני פחות הרגשתי ככה בצבא כי במקרה נפלתי על מחזור נדיר בצבא. היינו יותר משפחה מאשר חיילים. אבל ראיתי דברים סביבי. אתה רואה שצבע העור משפיע. אפילו בזה שמצפים ממך להגיע ראשון בריצות ואתה לא יודע מה רוצים ממך".
בקליפ המדובר בטקס יום העצמאות נשאלו הזוגות המעורבים השונים איזה אוכל שולט במטבח הביתי שלהם. "הכול חוץ מאינג'רה", ענתה רעות. ניר מצידו הגיב: "אני גם לא נוגע באינג'רה, זה הכול טוב". רעות לוחשת לו: "ניר, אימא שלך תראה את זה". את הקהל המעורב בעפרה זה הצחיק, אבל חלק מאנשי הקהילה האתיופית צחקו פחות. תחת הכותרת "כשאתה מתחתן עם נֶצ'ית (לבנה; א"ג) ורואה את הסוף" הופצה התמונה ברחבי הרשתות החברתיות בקבוצות של הקהילה וגרמה לצחוק גדול, אבל היו גם מי שהביעו זעם נגד השניים. "האשימו אותו בניכור לעדה", אומרת רעות. "אם תימני לא אוהב ג'חנון, זה אומר שהוא נגד העדה? אשכנזים לא יורדים על גפילטע פיש?"
רעות: "מדברים פה על הרג, על החיים. זה לא לצאת מפרופורציות. ראיתי בחדשות מישהי שבכתה שהיא לא מגיעה למסיבת סיום של הבן שלה. חמודה, יש פה מישהי שבכתה על הבן שלה שנורה סתם"
הצבע עדיין בולט
בכל זאת, בימי המחאה הם הרגישו חלק בלתי נפרד מהקהילה. בני הזוג סלומון, כמו גם טורצקי, מזכירים את הניסוי שנעשה בשכונת יוקרה, כששני בחורים שחומי עור ישבו על ספסל ושוחחו ביניהם, כשמולם יושבים זוג לבנים בספסל אחר. "תוך עשר דקות הגיעה ניידת ראשונה ואחרי עשרים דקות כבר היו שם חמש ניידות", אומר ניר. "האשימו אותם בפריצה, וכבר עמדו לקחת אחד מהם לניידת, כשהכתבת יצאה וחשפה את הניסוי בפני השוטרים. למה אני לא זכאי ללכת בכל מקום במדינה שלי בלי שזה יהיה מוזר אלא אם כן אני המנקה? 35 שנים אחרי העלייה הגדולה מאתיופיה, והצבע שלנו עדיין חדש להם בעיניים".
קרה לך שעשו עליך חיפוש סתם?
"קרה, אבל זה היה כי הייתי נראה סטלן – עגילים, תספורת מוהוק".
"בכל זאת, בתוך ארבעה קילומטר עצרו אותך ארבע פעמים", מזכירה רעות.
"כל דבר אפשר לחשוב שזה גזענות וברור שיש גזענות, בטח מצד שוטרים", אומר ניר.
ניר מצר במיוחד על כך שהמחאה לא הפכה לכלל־ישראלית. "נהרגים ילדים בני 19 חפים מפשע או לא חפים מפשע, פשוט נרצחים בשם החוק. כולנו אמורים להיות שם", הוא אומר. "עכשיו מעבירים את הבעיה לשדה שלנו. פתאום מתרכזים בזה שאתיופים הפכו ניידות ותקפו מכוניות של חפים מפשע – התנהגות שאני לגמרי לא מסכים איתה. אבל השאלה היא אם אנחנו הבעיה או המדינה היא הבעיה. במחאת האוהלים הגיעו לניפוץ חלונות של חנויות, ושכחו מזה לגמרי".
"אותי מרגיז שאומרים שהם יצאו מפרופורציה", אומרת רעות. "אני לא מצדיקה שום אלימות וברור לי שכל אחד – חרדים, מתנחלים, נכים – יכולים להיות מאוד אלימים כשמשהו נוגע להם בעצב חשוף. ופה לא הפגינו על מחירי קוטג' או על חובת גיוס. פה מדברים על הרג, על החיים. זה לא לצאת מפרופורציות. ראיתי בחדשות מישהי שבכתה שהיא לא מגיעה למסיבת סיום של הבן שלה. חמודה, יש פה מישהי שבכתה על הבן שלה שנורה סתם".
"בצבא היו לי הוראות פתיחה באש קשות פי כמה מול ערבי עם סכין או מְפגע עם אבן מאשר ההוראות שיש למשטרה מול אתיופים", מציין ניר. "איך זה יכול להיות? ועוד מדובר בקצין מצטיין במשטרה".
"צו 8 לדבר"
יוסי ורותי לא היו חשופים במיוחד לשיטור־יתר עד שפתחו בשיחה בעניין עם משפחתה של רותי בעקבות סיפורים שהחלו לצוץ לאחרונה. "חשבתי שאין מצב שהמשטרה עושה אפליות כאלה", אומרת רותי. "ופתאום אחים שלי – שהם ילדים טובים – מספרים על מקרים שבהם הם נוהגים ברכב שלהם ועוצרים אותם ומבקשים לראות רישיונות לוודא שהרכב לא גנוב.
"נדהמתי לגלות שכשאח שלי סיים את הלימודים בתיכון, הוא ושני חברים ישבו באיזה יישוב ליד קריית־מלאכי. ניגשה אליהם ניידת משטרה והאשימה אותם בפריצה לבית. לקחו את אחי למעצר, ואחותי הייתה צריכה לבוא ולהוציא אותו. היה קשה מאוד לשמוע את זה".
איך מרגיעים את הרוחות ומצליחים להביא לחיבור?
"בא לי להגיע למשטרה ולומר להם: 'קחו אותי לעבוד איתכם, תנו לי להסביר את מה שקורה. נעביר שיחות, נכיר לכם את המצב. תסתכלי על מחאת ההורים של המטפלת המתעללת. מייד הוציאו בחדשות צעדים לשינוי החוק כדי להגביר את הפיקוח על גני הילדים. זה מה שצריך פה. מייד לצאת ולומר מה הולכים לעשות אחרי אירוע הירי הזה.
"בצד זה צריך גל גדול של מתגייסים אתיופים למשטרה ובמקביל להכיר לקהילה האתיופית את השוטרים. אני עובדת עם נערות בסיכון ובכל שבוע מגיע לאולפנה שוטר קהילתי שמנחה אותן, מכיר להן את הצד החיובי של המשטרה. הוא אפילו נותן עצות איך נוהגים אחרי פתיחת תיק. את זה צריך להעתיק לריכוזי אוכלוסייה אתיופית.
"המאבק יושב על הרבה כאבים שאנשים נושאים באופן קבוע", מסביר יוסי. "אם זה בגלל הטלת ספק ביהדותם של יוצאי אתיופיה – נקודה כואבת במיוחד בעדה, ואם בגלל קושי להתקבל למקומות עבודה או לימודים".
"אחרים לוקחים את המאבק למקום שאני לא מזדהה איתו, הופכים אותו למאבק חברתי של שחורים מול לבנים, מנסים לקשור אותו למאבקים בארה"ב", משלימה רותי.
אבל את עצמך אומרת שיש שיטור על בסיס צבע העור.
"אנחנו לא פה כשחורים אלא כיהודים. התייחסות כשל שחורים נגד לבנים שומטת את הקרקע מתחת לסיבה שאנחנו פה ומביאה לשיח מפלג. הקשר שלנו ל'לבנים' הוא הרבה יותר עמוק מזה שיש בארה"ב, והמשטרה שם במצב הרבה יותר קשה. היה פה אירוע קשה, אבל אני רוצה להסתכל על זה כעוד עלייה שהייתה לה קליטה קשה. היה קשה פה גם לתימנים ולמרוקאים. אפילו לניצולי שואה התייחסו בהתחלה כמי שהלך כצאן לטבח. זה ההקשר. זה כמובן לא אומר שמותר להמשיך כך".
"אנחנו צריכים לגעת בשורש המחאה", אומר יוסי. "רק ככה נוכל להסתכל קדימה. היה לנו שבוע קשה. הרגשנו סטירה מצלצלת. יש עוד דרך ארוכה – גם מצד הקהילה האתיופית וגם מצד החברה הישראלית. צריך לעזור לאנשים להסתכל קדימה, להבין שאנחנו בתהליך. זה חלק מהגאולה".
"כשאתה מתייחס לקבוצה כ'אתיופים' אתה מסמן אותה, בדיוק כמו שעושים למתנחל, לשמאלני, לחרדי. זה מגדיר ומכליל", אומר ניר. "אתה גורם לדור הבא להבין שיש אותו ויש אתיופי, במקום להבין שיש אותנו, ביחד. זה חבר שלי, לא החבר האתיופי שלי ולא החבר הרוסי שלי. זה יהיה הרבה יותר טוב לכולנו. אל תסתכלו עלינו כאילו זה אותו צבע, זה לא. אבל אפשר להסתכל על שני הצבעים באותה צורה".
"גם הקהילה האתיופית צריכה לקחת אחריות על המצב", מציינת רותי. "אל תגידו 'קבלו אותי, תכילו אותי'. בוא תהיה אתה טוב, תסיים לימודים. תעשה טוב לקהילה שלך, תקדם, תפתח. אנחנו פה כי זו הארץ שלנו, אנחנו חלק מהעם וחלק ממדינת ישראל. כשאתה מסתכל על זה במבט הזה, קל יותר להתמודד".
