ביום ראשון שעבר הגיע חבר הכנסת יצחק פינדרוס, מקום שמיני ברשימת יהדות התורה, לישיבתה החגיגית של סיעת ש"ס שהתכנסה בחדר סיעת כולנו לשעבר. פינדרוס הליטאי נעמד לצידו של יו"ר ש"ס, ונשא נאום תודה קצר. אחד הכתבים במקום תהה על מה התודה, ונענה בקריאה של פינדרוס הנרגש: "חמישה־עשר אלף קולות!" כלומר ש"ס, שהגדילה את כוחה במנדט, תרמה את יתרת קולותיה ליהדות התורה במסגרת הסכם העודפים.
אלא שפינדרוס חגג מוקדם מדי. מקומו בכנסת ה־22 היה נראה לו בטוח, אבל ביום שלישי לאחר חצות הלילה הודיע יו"ר ועדת הבחירות המרכזית השופט חנן מלצר, ש־69 קולות מפרידים בין המנדט השמיני של יהדות התורה למנדט ה־32 של הליכוד. קטי שטרית, שכבר ערכה מסיבת פרידה ופינתה את חפציה מהכנסת, תמשיך. פינדרוס, הח"כ הטרי, ייאלץ להמתין לחוק הנורווגי, אם בכלל מפלגתו תצטרף לקואליציה ותוכל להשתמש בו.
החרדים לא גדלו במצבת המנדטים אך זינקו ביותר מ־90 אלף קולות, וזאת בחמישה חודשים בלבד ולאחר מערכת בחירות באפריל שבה הגדילו את כוחם בשני מנדטים. הישג מדהים ומרשים למפלגה אחת שהוספדה לא מזמן, ולמפלגה אחרת שמזה שנים נשענת אך ורק על הגידול הטבעי. אז הקמפיין היה מוצלח וההישג מדהים, פרחים לכולם, אבל פניהם החמוצות־משהו של הנוכחים בחדר סיעת ש"ס סיפרו סיפור אחר. את ההישג האדיר הזה, ידעו, הם עלולים לבזבז במדבר האופוזיציה, רחוקים ממנעמי השלטון.
אך הבלבול שעטף את ראשי המערכת הפוליטית בישראל עם פרסום המדגמים ולא פסח גם על הפוליטיקאים החרדים, לא הגיע אל פעילי השטח המסורים. השטח עשה את שלו מעל ומעבר, והוא לא התכוון לתת לשום משחק שחמט או פוקר פוליטי להרוס לו את החגיגה. שעה קלה לאחר פרסום המדגמים גדשו אלפי צעירים את מטה ש"ס בירושלים ויצאו במעגלי ריקודים. אפילו יו"ר ש"ס שעלה על הפודיום וניסה להרגיע את הרוחות, נאלץ להמתין דקות ארוכות עד שהם אפשרו לו להתחיל לדבר. על מסכי הערוצים שביקשו לשדר את נאומו נראה דרעי שמח אך חסר אונים, מתקשה לנתב את פרץ השמחה האדיר שעלה מהקהל. הנתונים שזרמו במהלך הלילה הפתיעו גם את האופטימיים שבסביבת דרעי: המפלגה הספרדית זכתה ב־72 אלף קולות חדשים. הקמפיין עבד, הציבור המסורתי החל לחזור הביתה.
חצי שעה לאחר מכן הגיע משה גפני למטה דגל התורה. גפני עומד בראשה של מפלגה ליטאית והבחירות התקיימו בעיצומו של חודש אלול, אך ספק אם זו הייתה הסיבה היחידה לכך שהוא עצר בעצמו ולא הסגיר את שמחתו, אם הייתה כזו. גם סגן השר יעקב ליצמן במטה אגודת ישראל שמר על איפוק, אך עיניהם הנוצצות של ראשי המטות, מי מחוסר שינה ומי מעודף אדרנלין, צהלו במקומם. גם כאן המשימה הושלמה בהצלחה, למעלה מהמצופה. "הבטחנו את השמיני", הזכירו שם, בניגוד לתוצאות המדגמים שחזו להם שבעה מנדטים. כאמור, בסופו של דבר התברר שהמדגמים בכל זאת קלעו לתוצאה הסופית.
חוזרים הביתה
אז איך זה קרה? כיצד הצליחה ש"ס להחזיר את הקול המזרחי־מסורתי, ואיך פרצה יהדות התורה את מסגרת הגידול הטבעי? הצעד הראשון בדרך להגדלת מאגר המצביעים הפוטנציאלי היה בדיוק הפוך מהבחירות באפריל. אז, המשימה הייתה ניצול מקסימלי של הקול הטבעי, "הבייס". אך מרגע שהיעד הזה הושג והחרדים חסמו את שתיית הקולות מצד נתניהו והשתלטו בהצלחה על האדישות בשטח אחרי ארבע שנות קואליציה מפנקת, על הזליגה לעבר מפלגות אחרות ועל תופעת אי־ההצבעה על רקע אידיאולוגי – פנו מנהיגי הסיעות אל מעבר לגבולות שהכירו.
הראשון היה דרעי. מאז חזרתו לש"ס, ולמעשה גם קודם לכן, ויתרה המפלגה הספרדית על הקהל המסורתי שבעבר העניק לה תמיכה וגב חזקים. יש לכך סיבות עומק, שמעבר לשליטתה של ש"ס: עליית מעמד הביניים המזרחי הפכה את ש"ס למפלגה שזמנה עבר. הבשורה החוץ־ממסדית שהציעה כבר לא נהנתה מההילה המהפכנית של שנות התשעים, והתדמית העסקנית של המפלגה בעידן אלי ישי הרחיקה ממנה את המעגלים הרחבים יותר.
מנגד, הקו החברתי שהובילה מאז ומעולם הפך לנחלת הכלל. מחאת 2011 וזרמי העומק שיצרה הפכו את השמאל הישראלי לנושא הדגל החברתי, לאחר שבעבר הוא נתפס כנציג האליטה הלבנה והשבעה. כולנו של כחלון וליכודניקים כמו מירי רגב, דוד ביטן או דודי אמסלם דיברו יותר אל השטח הפריפריאלי, וש"ס הייתה בכלל שקועה במלחמות פנימיות מול אלי ישי או בהורדת ידיים מול החרדים האשכנזים.
לפני כמה שבועות תיארתי כאן כיצד השלים דרעי מהפכה רבתי במוסדות המפלגה ובהנהגתה, והשיג שליטה אבסולוטית עם אפס מתחרים ויריבים. כעת הוא פנה, יחד עם חבורת הצעירים שגיבש סביבו, לנסות להציע למסורתיים ש"ס חדשה. שילובם של צעירים מדור ה־Y בצוות קבלת ההחלטות הניב את התוצאה הראויה.
ישראל אוזן, צעיר חרדי בוגר ישיבות המחזיק בשני תארים מהאוניברסיטה העברית, הפך לאיש אמונו של דרעי והופקד על המטה המסורתי. הוא הנפיק את אחד הסרטונים המוצלחים של מערכת הבחירות האחרונה: שיר סליחות בביצועם של יותר מעשרה פייטנים וזמרים, בהם זמרים חסידיים ואשכנזים כמו שלמה כהן וישי לפידות, תחת הכותרת "בזכותיה דמרן עננו". הקליפ של אוזן, שבמרכזו נערה מסורתית הצועדת לעזרת הנשים כדי לומר סליחות, נצפה על ידי מאות אלפים. לצד אוזן פעלה מורן עג'מי כדוברת המטה המסורתי. יחד הם פנו באופן ממוקד אל הקהל הזה, ממתגים את ש"ס כמזוזה המסורתית של הליכוד וככלב השמירה החברתי על נתניהו ובנט הקפיטליסטים. וזה עבד. קהל מסורתי וחילוני גדול שב הביתה לאחר שנים רבות, ובחר בפתק של מרן.
רבים בהנהגת המפלגה, כולל בסביבתו הקרובה ביותר של היו"ר, פקפקו ביעילות של הקמפיין הזה. פעילים מזרחיים חילונים נעו בין תמיכה בעמיר פרץ ואורלי לוי־אבקסיס, להצבעת מחאה למפלגת צדק בראשות אבי יאלו ואיציק ספורטא. אבל אוזן ועג'מי התעקשו שיש קול ימני, מסורתי וחברתי שלא יעז להצביע נגד נתניהו. האם מדובר בתופעת עומק שצפויה להחזיר את ש"ס לימיה הגדולים? ספק. השילוב בין פרישתו של כחלון, קמפיין הצלת שלטון נתניהו והדגשת דמותו של מרן פעל הפעם את פעולתו, אך תנועה של שני מנדטים לכאן או לשם עדיין לא מלמדת על תזוזה טקטונית בנוגע לקול המזרחי שבין הליכוד וש"ס.
מצ'ינג של קולות
ח"כ משה גפני, יו"ר דגל התורה, סיים את מערכת הבחירות באפריל עם ארבעה נציגים בכנסת מתוך השמונה שלהן זכתה יהדות התורה, יחד עם השותפה אגודת ישראל; שניים יותר משהעניקו לו הבחירות ב־2015 (השלישי מטעם דגל בכנסת ה־20, ח"כ יעקב אשר, נכנס רק במסגרת החוק הנורווגי כשנה לאחר הבחירות). הכפלת הכוח הליטאי התאפשרה בזכות הניצחונות שרשם בבחירות המקומיות בירושלים ובחיפה, ועם התבססות מנהיגותו של "הצדיק הליטאי" הרב חיים קנייבסקי, שלכוח ברכתו נודעה השפעה מכרעת, מעבר לקהל האברכים ובני הישיבות. עם תחילת מערכת הבחירות נתלו שלטים הנושאים את תמונתו בריכוזים שאינם חרדיים. ברשתות החברתיות הופצו תמונות שבהן נראו צעירים מטפסים אל השלטים ומנשקים את תמונת הרב הישיש.
בהמשך הוסע הרב מביתו לכל רחבי הארץ, לכנסי בחירות בפזורה שאינה חרדית. באירוע תקדימי שהתקיים בתל־אביב עלו על הבמה צעירים שאינם דתיים, וסיפרו לקהל מה הם "מקבלים על עצמם" לזכות הרב. אחד הבטיח להתחזק בשמירת שבת, אחר בלבישת ציצית, וחברו בהימנעות מלשון הרע. הרבנים הליטאים המבוגרים שישבו על הבמה הביטו על המחזה בעיניים פעורות: הלש"ס דמינו? עיתונאים זריזים שתהו אם כנס ההתחזקות יתורגם להצבעה בעבור יהדות התורה, זכו לתשובות מגוונות. לא מן הנמנע שדווקא ש"ס היא שקטפה את הקולות בסופו של דבר, אבל הפריצה החוצה של דגל התורה, האמונה על ייצוג אברכי המשי של בני־ברק וירושלים, החלה.
החריש הבא מצד דגל התורה היה הביצוע המקצועי של קמפיין הדיגיטל. זוהי מערכת בחירות שלישית שבה יהדות התורה עושה שימוש ברשתות החברתיות ובמדיה המקוונת לצורכי קמפיין, אף שהשימוש בהן נאסר רשמית על ידי הרבנים החרדים. "עת לעשות לה', הפרו תורתך". אך בניגוד לעבר, הפעם גובש צוות דיגיטל מקצועי שחי ונושם את הרשתות החברתיות. אחד מהם הוא אבי גרינצייג, לשעבר עורך אתר 'בחדרי חרדים'. גרינצייג הנחיל שני דגשים עיקריים: מהירות תגובה ויצירת באזז. לא עצם הנוכחות הדיגיטלית כשלעצמה מייצרת תוצאה, אלא היכולת לשלוט על השיח ולנתב את סדר היום לטובתך. לאנשי דיגיטל מנוסים זה נראה אולי מובן מאליו, אבל במערכת הממסדית של יהדות התורה זהו עולם חדש ומופלא.
לפיד, כרגיל, נתן את האות: שני סרטונים ששחררה כחול־לבן, המדמים שיחת וואטסאפ קבוצתית בין ראשי הקואליציה של נתניהו, גררו סרטוני תגובה זריזים שהדגישו את נקודות התורפה של כחול־לבן, על האינטריגות בין ראשיה וסערת ההדלפות. אחרי פעמיים כאלה הפסיק לפיד לשחרר את הסרטונים, מן הסתם לאחר שנוכח כי הם עלולים להתהפך עליו. בהמשך הדגיש הקמפיין את תרומתם של החרדים בארגוני ההצלה והחסד, והשיב אש למסרי השנאה מבית ישראל ביתנו, המחנה הדמוקרטי וכחול־לבן.
אחד הסרטונים של יהדות התורה הציג דמות של "חרדי חדש" המשתלב יפה בעולם העבודה ובחברה הישראלית, אך הקמפיינים של ליברמן ולפיד גורמים לו לתת את קולו לבית המותקף. קשה לדעת כמה מקרב קהל היעד המדובר השתכנעו בעקבות הסרטון הזה ודומיו, אבל אין ספק שמשהו קרה: עשרות פוסטים של חרדים שהעידו על עצמם כי בעבר לא הצביעו למפלגות החרדיות אך הפעם בחרו לעשות זאת, שטפו את הרשתות החברתיות. השנאה מצד ליברמן והתגובה הדיגיטלית היעילה עשו את שלהם.
השיא היה כאשר כוכב האינסטגרם החרדי שוקי סלומון, צעיר המציג לראווה אורח חיים נהנתני ותוסס ושאלפי חרדים וחרדיות צעירים עוקבים אחריו, צולם כשהוא נכנס לביתו של הרב קנייבסקי ושואל אותו מה להבטיח לעוקביו אם ייתנו את קולם ליהדות התורה. "שתהיה להם שנה טובה", הפטיר הרב הישיש. רק מי שגדל כחרדי ומכיר את היחס החמור כלפי מי שמחזיק במכשיר לא כשר, בוודאי כלפי פעילות ברשתות החברתיות, מבין עד כמה הצעד הזה חסר תקדים. כתב 'הארץ' אהרן רבינוביץ', ששבועיים לפני הבחירות פרסם בעיתונו טור ובו הצהיר שהפעם לא יצביע ליהדות התורה עקב אכזבתו מהתנהלותם של ראשיה בתחומים שונים, חזר בו והודיע שייתן את קולו למפלגה. קמפיין המצ'ינג הייחודי שהנפיקו שני המטות, ושהפעם עסק בגיוס קולות ולא כספים, באמצעות מחויבות אישית של תומכים להביא מצביעים נוספים – עבד כהלכה. עם ציבור אחד, אגב, סירבו ראשי דגל התורה לנהל כל סוג של משא ומתן: אנשי הפלג הירושלמי, בעבר בשר מבשרה של דגל התורה, שצייתו להוראת מנהיגיהם ולא נתנו את קולם למפלגה.
ימינה פנה
אך את העלייה המשמעותית ביותר ליהדות התורה השיג דווקא סגן שר החינוך ח"כ מאיר פרוש. אחרי שבאפריל השיב פרוש לחיק המפלגה את החסידויות שפרשו וששקלו לפרוש, ועצר את הסחף לשורות 'הקנאים החדשים' הנמנעים מהצבעה, זיהה סגן השר יעד חדש: אנשי הימין החרד"לי, שמחד גיסא יתקשו להצביע למפלגה שבראשה עומדת אישה חילונית, והמשלבת בתוכה את 'הימין החדש' המציגה קו מתון בנושאי דת ומדינה, ומאידך גיסא יחששו להשחית את קולם בהצבעה לעוצמה יהודית.
פרוש השקיע מאמצים עליונים כדי לסגור עם רבני הציונות הדתית, בין השאר עם ראשי מפלגת המדף 'נעם', ולבסוף הביא לחתימה עם קהילתו של הרב דוד חי הכהן. כדי להשיג את התמיכה הזו החתים פרוש את כל חברי הכנסת של המפלגה על מסמך עקרונות מחייב, שלפיו המפלגה אינה תומכת בפינוי יישובים. פרוש, הנושא באחריות מסוימת – יחד עם ליצמן וגפני – לביצועה של תוכנית ההתנתקות לאחר שהעניקו חבל הצלה לאריאל שרון בתחילת 2004, גרר אחריו את המפלגה כולה ימינה, כולל גפני הנוטה לדעות שמאל בסוגיות אלה ושחתם על המסמך כמעט בעל כורחו.
סגן השר פרוש החתים את עמיתיו על הצהרה שלפיה יהדות התורה אינה תומכת בפינוי יישובים. משמעות המסמך שנויה במחלוקת, אבל ניתוח הקלפיות של חסידי חב"ד מראה כי הוא פעל את פעולתו
האמת היא שההסכם עם הימין וכתב ההצהרה, שעל תוקפו חלוקים ראשי יהדות התורה, נועד פחות כדי לגייס מצביעים מהציונות הדתית ויותר כדי לחזק את השורות בבית פנימה, ובעיקר כדי לשדר לקהילה אחת שיהדות התורה היא ביתה הפוליטי: חב"ד. בראש המטה החב"די הוצב שניאור רוזן, איש החסידות ובכיר באגודת ישראל. מניתוח הקלפיות בריכוזי חב"ד ברחבי הארץ עולה כי הוא עמד במשימה. רוב הקולות החדשים שהשיגה יהדות התורה בבחירות הנוכחיות – כ־18 אלף – הגיעו מחסידי חב"ד, שבעבר רובם הצביעו למפלגות ימין שונות. בפתק אחד הם שמרו על הקול לנתניהו, הצביעו ל"מפלגה החרדית ביותר" – בהתאם להוראתו של הרבי שלאורך השנים התגלעו מחלוקות באשר לפרשנותה – ואף זכו למסמך התחייבות שעל כמותו לא חתמו חברי הכנסת החרדים מעולם.
שלושת חודשי הקמפיין הללו עוד יילמדו רבות במרכזי המפלגות החרדיות. אך בסופו של דבר, כפי שאמר פירוס מלך אפירוס אחרי מלחמתו ברומאים, עוד ניצחון כזה ואבדנו. בבוקר ח"י באלול, שעל פי המסורת החסידית הוא יום הולדתו של הבעל־שם־טוב ויום פטירתו של האדמו"ר הזקן מחב"ד, קמו החרדים למבוכה רבתי. מפת המנדטים מעניקה להם סיכוי קלוש להיות חלק מהקואליציה, אולי הקלוש ביותר מבין סיעות הבית, למעט המחנה הדמוקרטי והרשימה המשותפת. דרעי וגפני הבינו זאת מיד. בנאומיהם לאחר הזכייה הם כבר החלו פותחים דרך לפשרות, ובאגודת ישראל אף שקלו לכנס השבוע את מועצת גדולי התורה כדי להתיר ישיבה עם לפיד. לא בטוח שבצד השני יש מי שמחכה לטלפון. בקרב מובילי דעת הקהל במגזר היו כבר מי שקראו לחשבון נפש על ההתנהלות האגרסיבית בארבע שנות הקואליציה האחרונות. על אף הבעת האמון הנרחבת בקלפי מצד הקהל שלהם, עם תום משחק הכיסאות הקואליציוני צפויים כנראה החרדים לשרת את בוחריהם מספסלי האופוזיציה.
