"השבי בשבילי הוא כמו צל"

"הורידו אותי למתקן החקירות בדמשק, הידיים אזוקות והעיניים מכוסות. ואז, עוד לפני שהחלה החקירה, אני שומע צווחות ובכי של אנשים מבוגרים. הכניסו אותי לתא ושמעתי קצין שריון ושמעתי טייס ועוד טייס בחקירות, וקלטתי שאנחנו בברוֹך יוצא דופן. עוד לא הגיעו אליי, ואני כבר מפורק", כך סיפר יוסי תור, שבוי צה"ל בסוריה בעת מלחמת יום הכיפורים, לבני משפחתו, שאותם לקח בשבוע שעבר בפעם הראשונה לביקור במוצב החרמון שממנו נלקח לשבי לפני 46 שנה בדיוק.

"ואז הם הגיעו גם אליי", המשיך ותיאר. "החלו השאלות והן רק הלכו והתעצמו. בשלב מסוים הכניסו אותי לתוך גלגל של טרקטור גדול, סובבו אותי והחלו להצליף בי בשוטים. הם היו מחברים לי לאוזניים ולראש חיבורים חשמליים ונותנים מכות חשמל נוראיות, הם לקחו צבת ותלשו את הציפורניים. לפעמים, בסוף חקירה, כיבו על כף ידי סיגריה בוערת. כשהגעת לקצה היכולת שלך הייתה נפתחת מקלחת של מים קרים, שהעירה והחזירה אותך לשפיות, לחיים".

יוסי תור (66), במקור מקיבוץ טירת־צבי, נשוי בשנית לאסתר, אב לשני ילדים ומתגורר בנתניה. למלחמה ההיא הגיע כחייל בשירות סדיר בחיל המודיעין. תשעה חודשים ישב בשבי, עד ששוחרר ביוני 1974 במסגרת חילופי שבויים. לא רק תיאורי עינויים עלו מאותו יום, כי יוסי התעכב ותיאר גם פרפר לבן שנכנס בין סורגי הכלא, סיפר על קלפי המשחק שהכין לחבריו השבויים, ואפילו לימד את בני הדור הצעיר איך הוא וחבריו הסוו את עשיית הצרכים כשנמלטו במחילות המוצב מהאויב הסורי המתקרב, בימי האימה שבין כיבוש המוצב לנפילתם בשבי. בני המשפחה שלפו כלי נגינה וניגנו בעבורו את השירים והתפילות שחיזקו אותו מאחורי הסורגים.

הרגע המרגש ביותר נרשם כשיוסי וכל בני המשפחה שרו יחד "אנא בכוח" כשהם מחובקים עם החיילים המשרתים כעת במוצב. עיניים רבות נשטפו דמעות, ובעיקר עיניו של יוסי ואחיו. הוריהם כבר הלכו לעולמם, וכך גם אחותו התאומה חוי, אך האחים לא שוכחים את חמשת החודשים שבהם התמודדו עם הידיעה שיוסי נעדר, כשלא היה להם מושג אם הוא חי או מת. הם זוכרים את אביהם שעמד בראש הוועד שהוקם לבירור רשימת השבויים ולהשבתם ארצה, שכלל אפילו ביקור אצל האפיפיור בוותיקן.

ב־25 השנים האחרונות יוסי מרצה על השבי ברחבי הארץ, אך אף לא אחת מההרצאות נישאה בפני צעירי משפחתו, והם ניזונו מפירורי אנקדוטות ולא מסיפור שלם. כ־80 בני משפחה הגיעו לסיור, בהם ילדים, כדי לזכות לשמוע את הגרסה המלאה. "עומק ההרצאה, הפרטים שאני צריך להסביר, הם אלה שיוצרים את השוני", אומר יוסי. "למשפחה יש יכולת לשאול את השאלות הקשות, המרגשות ואולי הכואבות ביותר. זו הפעם הראשונה שאנחנו חושפים את בני הדור השני והשלישי למה שהתרחש אצל המשפחה בתקופת השבי, ולשאלה הגדולה שהייתה: העוד יוסף חי?"

רכבים צבאיים מלווים את בני המשפחה עד לפאתי המוצב. גדוד 405 ("נמר") של התותחנים תופס במקום כוננות ארטילרית. מהתצפית הגבוהה שבקצה הבסיס נשקפת סוריה, קרובה כל־כך, ובה בעת בלתי נגישה. הגבול אינו מגודר, כי סופות השלגים בכל חורף מביאות ערמות לבנות, קרות וכבדות שביכולתן למוטט כל חיץ בנוי. מלחמת האזרחים בסוריה זלגה בשנים האחרונות לא אחת גם אל מעבר לגבול, מזכירה עד כמה הכול נפיץ.

"מצאתי ציר בריחה דרך המחילות באמצעות מפה. ברגע המכריע, כשהגחתי החוצה, דרכתי בחוסר זהירות על אחד מהפחים המגולוונים שהיו שם, וגרמתי לרעש גדול. אש תופת ניתכה עליי"

כשיוסי הגיע למוצב ביום הכיפורים 1973 הוא היה מבודד, וכיום הוא מוקף אשכולות של מוצבים נוספים: בסיס דובדבן, הנחשב לנקודה הגבוהה במדינה, מצפה שלגים (מצפ"ש) ו"אסטרה", וכולם מצוידים במערכות התרעה משוכללות. מהתצפית אפשר גם להבחין בבסיס האו"ם הסמוך וברכס הר דב שבו נחטפו החיילים בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד באוקטובר 2000. באזור גם מוצב סורי שנשאר מהתקופה שבה יוסי שירת בגזרה, ונשמרו בו אפילו תעלות הנ"ט שהסורים בנו כמכשול בפני הטנקים הישראליים.

"האזור נראה שקט, פסטורלי, אבל קורה פה המון", אומר מפקד במוצב לבני המשפחה. "בסוף כולם יורים לכאן. לפני שבוע ירו לפה רקטות והחטיאו. לפני שלושה שבועות ניסו להרים פה רחפן ולהפיל עלינו פצצות. לפני חודשיים ירו ופגעו בחרמון. ומצד שני, התפקיד שלנו הוא לשמור שאירועים יהיו כאן, שלא ניפגע ושנוכל להגיב כדי שעם ישראל יוכל להמשיך בחיים שלו".

שבוע במחילות

שבעים וחמישה חיילים אפופי צום היו במוצב החרמון ביום הכיפורים ההוא, רק 15 מהם לוחמי גולני. הדבר הקל מאוד על לוחמי הקומנדו הסורי לפשוט על המוצב, שאפילו הדלת הכבדה שבגדר שלו הייתה פעורה לרווחה, להרוג 13 חיילים, לשבות 31 ולכבוש את המוצב – וגם לנתק אותו מרשת התקשורת. הסורים כבשו את מוצב החרמון בעיצומו של יום הצום, ב־6 באוקטובר 1973, ורק בין 21 ל־22 באוקטובר שבה חטיבת גולני וכבשה את מוצב החרמון במסגרת 'מבצע קינוח', שבו נהרגו 56 חיילים נוספים ונפצעו שבעים ותשעה.

יוסי נלקח בשבי רק אחרי שבעה ימים שבהם הסתתר עם ארבעה חיילים במערכת המחילות המזוגזגת שנמצאת במוצב עד היום. "שבעה ימים ושבעה לילות בחושך, הנספרים כמו נצח. כמעט בכל יום נתון אנחנו פוגשים את האויב מעבר לפינה", אומר יוסי ומוביל את בני משפחתו למערכת המחילות. מבנה הזיג זג, כך הוא מסביר, יצר שטחים מתים שבהם אפשר היה להסתתר מפני האויב. החצץ שחורק תחת הרגלים, אפשר לחיילי המוצב המסתתרים לדעת מבעוד מועד אם חייל סורי מתקרב לעברם ולתפוס מחסה או לקפוא במקום. בתנאי האור היחסי הקיימים כיום במקום, יוסי מתכופף לפתע בשקט, עוצם עיניים ומניח את ידיו על אוזניו. מתחבר לרגעי ההימלטות ההם.

מתחת לקרקע הוביל יוסי את שאר החיילים לתכנן בריחה מהמוצב. "מצאתי ציר בריחה באמצעות מפה", הוא מתאר. "ברגע המכריע, כשהגחתי החוצה כראשון מתוך המחילה, דרכתי בחוסר זהירות על אחד מהפחים המגולוונים שהיו שם, וגרמתי לרעש גדול. ואז, כשחצי גוף כבר היה מחוץ למחילה, ניתכה עליי אש תופת".

הם נלקחו מייד בשבי, ושלושה ימים אחרי שהובלו בעיניים מכוסות לדמשק, הוצאו לפתע לכרם זיתים. "חשבנו שהולכים לירות בנו, דמיינו שמדובר בשורות קברים, אך כשהסירו לנו את כיסוי העיניים התברר שהיו שם צוותי טלוויזיה מכל העולם שבאו לצלם את הסחורה הלוהטת שהסורים תפסו", משחזר יוסי. "עמדתי בשורה האחרונה, רציתי שיראו אותי בצילום – שאולי יגיע למשפחה – והתחלתי לנתר באוויר, אבל שני סוהרים שחשבו שאני רוצה לברוח תפסו אותי, הכו בי בקתות הרובים והורידו אותי לאדמה".

במשך חודשים ניסו בני המשפחה להבין מה עלה בגורלו של יוסי. יצחק, אחיו של יוסי, שירת במלחמת יום הכיפורים כטייס בטייסת סקייהוק בתל־נוף. "לא היה לי מושג שיוסי בחרמון ושהוא נעדר", משחזר האח. "בשלב מסוים מפקד הטייסת עדכן אותי ושאל אם אני רוצה להמשיך לטוס. אחרי אולי דקה אמרתי לו שכן. בהמשך הלכתי למחנה של השבויים הסורים באזור צפת. אחד מחוקרי השבויים נתן לי שם תמונה שנמצאה אצל קצין סורי שנשבה ב'מבצע קינוח', ונראית בה הטירה ההיסטורית בטירת־צבי. זה היה מבחינתי כמו דואר מיוסי, כי חשבתי שהסבירות שעוד מישהו מטירת־צבי היה בחרמון ביום כיפור היא נמוכה. עם זאת ידעתי שלקרוא לתמונה הזו סימן חיים זו אופטימיות לא זהירה", אומר יצחק ומציג גם את התמונה שאכן נלקחה מיוסי ולימים הושבה לידיו.

תמונת השבויים שצולמה בכרם הזיתים התפרסמה גם היא והגיעה מאוחר יותר לישראל, ויוסי מציג אותה למשפחתו כשראשו בתמונה מוקף בעיגול. התמונה מטושטשת וקשה להבחין בבירור בפני השבויים. "אבא סיפר שעל כל אחד מהשבויים בשורות הראשונות אמרו כשלושה הורים שזה הבן שלהם, זה היה קטע מאוד קשה", מספרת אחותו של יוסי, לאה קרשנר, "אבל אבא הסתכל בתמונה בזכוכית מגדלת וסימן את יוסי בשורה האחרונה. אני מוכרחה להגיד שכלל לא הייתי בטוחה שזה הוא, אבל הוא אכן צדק".

אות חיים

60 ק"מ בקו אווירי לכיוון צפון־מזרח משתרע העמק המוביל לדמשק, שאליה הובל יוסי כשנחטף. "המוצב הזה נחשב המקום הקדוש, המדופן ולכאורה המוגן ביותר, ונתפס כמקום שלא ניתן לכבוש", מתאר יוסי כשהוא ניצב על עמדה 25, הצופה אל הרמה הסורית, את היחס למוצב שכונה אז "העיניים של המדינה". "שיכרון העוצמה והגובה והתחושה שאי־אפשר לכבוש את המקום הזה מתעתעים עד היום. הבסיס השתנה לבלי היכר, פרט לכמה פינות עם אבנים מסותתות שמזכירות לי את מה שעברתי. הבסיס התרחב מאוד, וקריית המוצבים שסביבו מסייעת. בתקופה שלי לא תוגברו הכוחות לקראת מלחמה, כי זו הייתה הקונספציה השגויה מיסודה.

"כשלקחו אותנו לשבי, ירדנו בחלק הזה של הוואדי, פה", הוא מראה לבני המשפחה את השטח. "הועמסנו על רכבי דודג', מעל כל הציוד שהסורים לקחו מהבסיס. פרֵדות עמדו עמוסות בציוד המחשבים והמודיעין של הבסיס, מוכנות לקחת את היהלומים האלה לתוכה של סוריה. הייתה כבר שעת בוקר מוקדמת, ומטוסי חיל האוויר הפציצו על הדרך הראשית לדמשק מכונית אחת לפנינו ומכונית אחת אחרינו. כאילו 'ענן השם' שכן על המכונית שלנו ולא אפשר הפצצה. עובדה שאנחנו נמצאים פה היום".

כשיוסי ושאר השבויים הועברו ממתקן החקירות לכלא אל־מאזה שבפרברי דמשק, הוא נדהם ממספר השבויים הישראלים שפגש שם, שהיו במצב פיזי ונפשי ירוד. "לקח לי דקה להתאפס על עצמי, ולהבין שאין מקום לרחמים עצמיים. זיהיתי כמה אנשים מובילים שידעתי שיהיה לי קל להתחבר אליהם, וביום הבא כבר תכננו איך אפשר להקל על סבלם של אנשים. במקומות מרוחקים, שנראה שכבר לא יוציאו אותך מהם, ישנן דרכים ואפשרויות למצוא מזור, להתגבר, לעזור לחלש ולקיים מצוות, להמשיך להיות אדם".

התפילות שנהג לשאת בכל יום בתאו משכו גם את השבויים החילונים, ויוסי חשב על דרך לכתוב להם את נוסח התפילות. מפחם שמצא על קירות השירותים ומכפיס עץ הוא יצר עיפרון ובאמצעותו כתב את התפילה על קרטון. הוא החל לצייר בשבי ציורים שסימלו בעבורו את היום שבו יצא לחופשי. הוא אף הכין לשבויים קלפי משחק ואפילו סביבון מסבון, שעליו כתב את האותיות המציינות: "נס גדול יהיה שם". עד היום הוא עוסק באומנות, יוצר פריטי יודאיקה עדינים ויפים. כבן לאם שהייתה תופרת, יצר מחט מעצם של עוף, ותפר את כל הפריטים שיצר בכלא אל בגדיו כדי להבריחם ארצה בשחרור.

בעת ביקור הצלב האדום בכלא, הורשו השבויים לכתוב הביתה את המכתב הראשון ליקיריהם. לאחר כמה שבועות, גם קיבלו את מכתב התשובה מהבית. חלופת המכתבים מוצגת לפני צעירי המשפחה. "בשביל שבוי, לקבל מכתב מהמשפחה זה כמו חצי שחרור מהשבי", אומר יוסי. "עד אז הייתה לנו תחושה שברגע שיסיימו את החקירות שלנו יכולים פשוט להוציא אותנו מול כיתת יורים ולחסל אותנו".

עיתוני התקופה סיקרו בהתרגשות רבה את היום שבו שבו השבויים ארצה, ובקיבוץ טירת־צבי נערכה לכבוד יוסי חגיגה. "התרשמתי כי יש בין הסורים כאלה שרוצים שלום", צוטט יוסי בידיעה שהופיעה בעיתון 'מעריב' ב־7 ביוני 1974. "נכון שיש גם סאדיסטים מקצועיים… אבל יש גם אנשים טובים. יכולתי לקרוא בעיניים של חלק מהסוהרים הבנה ואהדה".

"השבי מבחינתי הוא כמו צל", אומר יוסי כיום. "כשהימים הם ימים רגילים, הצל קטן, נמצא לידי ואני לא חש בו. אך כאשר מתרחש במדינה אירוע כמו מלחמה או מבצע, כשהקרקע רועדת תחת הרגליים, המשמעות של כל הדברים שעברתי בשבי צפה ועולה מחדש. אנחנו נמצאים במוצב הזה כי לפני 46 שנה הייתה לנו, הישראלים, יהירות מסוימת. יהירות האומרת 'לי זה לא יקרה', והנה, זה קרה, המוצב נכבש. כדי שאנחנו נמשיך לנצח, נצטרך לדבוק ביתרון הטכנולוגי וביתרון האנושי. אם נדע להיות מוסריים יותר, תומכים זה בזה, ובה בעת להעריך נכונה את הצד השני, בעזרת השם ננצח תמיד".