אם הזדמן לכם לשמוע לאחרונה על עוד ועוד זוגות שהתגרשו, מתברר שבקרב יוצאי אתיופיה בישראל המצב חמור בהרבה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור מקרי הגירושין בקהילה זו גבוה פי שניים ויותר משיעורם בכלל האוכלוסייה היהודית בישראל.
רבה הראשי של קהילת יוצאי אתיופיה בישראל, הרב ראובן וובשת, מכיר היטב את התופעה. בין היתר היא הביאה לכך שאחד מתנאי הסף לתפקיד קייס מוכר מטעם המשרד לשירותי דת, הוא לעבור קורס גישור. כדי להבין את שורשי המציאות הזו, יש להכיר את השינוי העמוק שחל בתא המשפחתי של העולים עם הגעתם ארצה.
"בתרבות האתיופית, לאבא ולאימא יש תפקיד שונה בבית", מסביר הרב וובשת. "האבא יוצא בכל יום, חורש וזורע, אחרת אין מה לאכול. הנשים היו עושות כל מה שצריך בבית: טוחנות קמח, אופות לחם ושואבות מים מהבאר. לכל אחד היה תפקיד ברור ומסודר". היחסים בתוך המשפחה הושתתו על כללים ועל היררכיה: "מי שמבוגר ממך, אתה מכנה אותו 'אדוני' ואסור לך להסתכל לו בפנים. ההורים הם קודש קודשים, אתה לא מדבר מולם. כשמגיעים אורחים, הילדים לא אוכלים איתם. הם משרתים את האורחים ואוכלים מה שנשאר".
העלייה לישראל ערערה את המציאות המוכרת הזו: "פתאום חיים בתוך בניין מגורים, התרבות שונה, ההשכלה אחרת. מי שבאו מבוגרים כבר לא יכלו ללמוד, והרבה פעמים האבות לא מצאו את עצמם או שעבדו בעבודות לא מתגמלות. האימא לפעמים הפכה מתקדמת יותר, וזה יצר מתח. הגברים, שבמולדתם לא עשו דבר בבית, נדרשו פתאום להיות מעורבים יותר. הילדים התביישו בהורים שדיברו בשפה זרה, ורצו להיות ישראלים. הילדים לא הסתכלו למורים בעיניים, והמורים לא הבינו למה וכעסו עליהם. באתיופיה, הבעל היה חוזר מהעבודה והאישה הייתה שוטפת לו את הידיים מתוך כבוד. הוא לא היה נכנס למטבח. בארץ פתאום יש שוויון: תשטוף כלים, תוריד את הזבל. הנשים יוצאות יותר ללמוד ולהשכיל. זה משנה את התפיסה, את הכבוד והאגו, ויוצר הרבה בעיות".
איך מתמודדים עם המציאות הזו?
"אני למדתי גישור, והיינו עושים שלום בית. עד היום באים אליי, אף על פי שיש לי פחות זמן מפעם. בחלק מהמקרים הצלחנו ובחלק לא. בתוכנית ההכשרה הנוכחית לרבנים וקייסים הכנסנו סדנאות ומרצים בנושא. במקרים רבים, הרבנים והקייסים הם אלה שנדרשים לגשר במשפחה".
מסורת מתחדשת
אני פוגש את הרב וובשת בלשכתו שבמשרד לשירותי דת בשכונת גבעת־שאול בירושלים. מאחוריו תמונה גדולה של הכותל, בפינה דגל ישראל, ועל הקירות מגוון תמונות, בהן של הרב עובדיה יוסף. הוא נולד באתיופיה לפני 49 שנה, אך אין לו זיכרונות ממנה שכן עלה ארצה עם הוריו כשהיה בן שנתיים. מבטאו ישראלי גם כשהוא מדבר אמהרית: "הצעירים מבינים אותי, המבוגרים פחות", הוא אומר. הוא למד בישיבה התיכונית אור־עציון ובישיבת ההסדר בימית, ובמסגרתה התגייס ושירת כלוחם בגולני. בהמשך עבד כמורה בישיבת כפר־מימון, שם הכיר את אשתו, ישראלית ממשפחה תוניסאית שעשתה שירות לאומי במושב תושיה הסמוך. במשך עשור למד בכולל של הרב יורם אברג'ל ז"ל בנתיבות, וסיים לימודי רבנות ושחיטה.
בשנת 1999 נבחר וובשת לתפקיד הרב האזורי של יוצאי אתיופיה באזור הדרום, וכיהן בו במשך כעשרים שנה, עד מינויו לתפקיד הנוכחי. באותה תקופה סיים גם קורס רבנים צבאיים במילואים והקים מכון ללימודי שחיטה, שהסמיך עד כה כאלף בוגרים, מהם מאה מבני העדה. במסגרת תפקידו הנוכחי הוא אחראי לתקציב שנתי של 3 מיליון שקלים לטובת אירועי דת ומורשת של יוצאי אתיופיה בישראל. אגב, ההגדרה הרשמית של תפקידו בנציבות שירות המדינה היא "מנהל אגף א' – שירותי דת לעדה האתיופית".
המנהיגות הרוחנית של יוצאי אתיופיה בישראל נחלקת לשני סוגים מקבילים: רבנים וקייסים. בעוד הקייסים, שהם כוהני דת של ביתא ישראל, משמרים את מסורת הקהילה מאתיופיה, הרבנים עברו הכשרה הלכתית בישראל ופוסקים על פי השולחן ערוך. תפיסת העולם השונה והפערים המעשיים חוללו בעבר מתחים בין נושאי שני התפקידים. "לפני עשרים שנה היו מאבקים גדולים בין הרבנים לקייסים", אומר הרב וובשת, "אבל בעשור האחרון כל צד מכבד את האחר, ובמועצות הדתיות כל אחד ממלא תפקידים אחרים". כך, ההגדרה של קייס כוללת "ניהול טקסים בחגים ובמועדים, טקסי אשכבה, אבלות, טקסי טהרה, ניהול בתי כנסת והובלת התפילה לפני הנוסח המסורתי". הרבנים, לעומת זאת, עורכים חופות, אחראים לצורכי הדת ומשמשים כמעין רב־שכונה בעבור תושבי האזור שהם עולים מאתיופיה.
בראשית שנות האלפיים כיהנו בישראל 21 רבנים ליוצאי אתיופיה וכארבעים קייסים. במרץ 2018 החליטה הממשלה למנות עשרות רבנים וקייסים נוספים כדי לקדם את שילובם של בני הקהילה, גם בעקבות גלי המחאה של הצעירים. תחת הכותרת "הסדרת שירותי הדת בעבור יוצאי אתיופיה וקידום שילובם המיטבי במערך שירותי הדת", הוחלט בין היתר "להכיר בקייסים כרועים רוחניים בעבור יהודים יוצאי אתיופיה, לקבע את מעמדם ולשלבם במערך שירותי הדת הניתנים לציבור כדי לשמר את המורשת הרוחנית של יוצאי אתיופיה ולתת תמיכה רוחנית". בשבוע שעבר בוצע מינוי ראשון במסגרת התקנים החדשים: הרב משה קפיאלאו־בוגלה מונה לרב הקהילה האתיופית בראשון־לציון, שבה כ־9,000 מבני העדה ושלושה בתי כנסת המיועדים להם. בימים אלה נפתחו מכרזים בערים נוספות.
כחלק מהמהלך המדובר, ובמטרה לשפר את מעמדם של הקייסים, יזם הרב וובשת תוכנית לימודים מוכרת ומוסדרת להכשרתם של קייסים חדשים. "לראשונה הגדרנו תוכנית לימודים של כל מה שצריך לדעת כדי להיות קייס", הוא מתאר. עד כה, רוב הקייסים הגיעו לישראל לאחר שכבר מילאו את התפקיד הזה באתיופיה, שם מנהגי העדה עברו כתורה שבעל פה, ללא ספרים וכתבים. "הקייסים באתיופיה עברו תוכנית אחידה: הם היו באים לאותו מקום ועברו אותן חוויות, אבל לא היה משהו כתוב ומסודר. מכיוון שאנחנו עומדים למנות קייסים חדשים, אנחנו צריכים לדעת שהם מוסמכים", מסביר הרב וובשת. "לכן החלטנו ליצור תוכנית לימודים. ישבנו עם גורמים מקצועיים כדי לגבש כתיבת סילבוס. היה צריך לשמוע מקייסים על מה מדובר, איך לבנות.
"במסגרת התהליך שאלנו את הקייסים המבוגרים מאתיופיה מה למדו בהכשרה שלהם, כמו תפילות מיוחדות בשבתות, בחגים ובהלוויות, פרקי תהילים מסוימים ועוד. רצינו לעשות סדר, והתחלנו לכתוב את הכול. חלק נכתב בגעז, שזו שפה לא מדוברת, שפת תפילה. הציבור לא מבין את השפה הזו, רק עונה אמן. ערכנו כמה מפגשים, ואז הלכנו למלקוסה (נזיר), שהוא הדרגה הגבוהה ביותר בביתא־ישראל (הדרגה הבאה היא של 'קייס הקייסים', ומתחתיו הקייסים הרגילים; צ"ק). הגדרנו תנאי סף לתפקיד הקייס ובהם השכלה, מכתבי המלצה ועוד.
"אם נדרוש מהקייסים לפעול לפי ההלכה, יהיה בינינו נתק. בקריטריונים שלנו אין סעיף הדורש שישמרו את ההלכה. אי אפשר לערבב בין הדברים"
"כשהקהילה רואה רבנים וקייסים ביחד זה עושה להם טוב, זה חשוב להם", אומר הרב וובשת, שמקפיד להגיע לאירועים של קייסים כדי להפגין את האחדות הזו. "הייתי לאחרונה בטקס השקת סידור של קייס הקייסים. הוא תרגם את הגעז לאמהרית. אני מנסה לחבר בין שתי הקהילות האלה, שלא ייראה שיש נתק".
הקייסים שתכשירו יפעלו בהתאם להלכה?
"זו שאלה רגישה. הקייסים המבוגרים, אלה שלמדו תקופה במכון מאיר לאחר עלייתם, שומרים כמובן על ההלכה. הצעירים עושים דברים שהמבוגרים לא נהגו, ממציאים דברים. זה מצב שהוא לא פשוט. אם נדרוש שהם יהיו לפי ההלכה, יהיה בינינו נתק. בקריטריונים שלנו אין סעיף הדורש שישמרו את ההלכה. אי אפשר לערבב בין הדברים".
בין המבוגרים לצעירים
חידוש שהרב וובשת גאה בקידומו הוא הקלה לבני הקהילה בתחום אישורי היהדות. "בניגוד לעבר, עולים מאתיופיה שרוצים להתחתן אינם צריכים ללכת לבתי הדין הרבניים ולהביא אישורי יהדות, אלא הנושא מונגש להם באמצעות לשכות הנישואין ב־13 מוקדים ברחבי הארץ", הוא אומר. "ה'מבררים' בלשכות פועלים כדיינים לכל דבר ועניין, וכל לשכות הנישואין בארץ מחויבות לקבל את האישור הזה". הוא מגדיר את הצעד הזה "אפליה לטובה" של יוצאי אתיופיה, לעומת עולים מארצות אחרות שכן נדרשים לעבור את ההליך המדובר לפני רישום הנישואין.
לדברי הרב וובשת, אחד הקווים המבדילים בין עולי אתיופיה הוא תקופת העלייה. "אלה שהגיעו בעבר, לפני המבצעים הגדולים, דבקים יותר במסורת שהגיעו איתה מאתיופיה. אלה שבאו בהמשך כבר עברו גיור והקו שלהם 'הלכתי' יותר. נוצר מצב שהמבוגרים מחוברים יותר למסורת משם, והצעירים למסורת היהודית הישראלית. זה טבעי. בקרב הוותיקים יש תתי־קהילות – אלה שבאו מאזור תיגראי, ואלה שבאו מגונדר. היום הוויכוחים שככו, אבל פעם הם אפילו לא היו מתחתנים ביניהם. מכיוון שיש כל כך הרבה אינטריגות פנימיות והבדלים, כשאני מסתובב ברחבי הארץ אני צריך לדעת בכל פעם מול מי אני מדבר".
אחרי העליות הגדולות של קהילת 'ביתא ישראל' במבצע משה ובמבצע שלמה, החלו לעלות ארצה גם בני הפלשמורה. לדברי הרב וובשת, "80 אחוז מהם היו יהודים. לאחר שהתנצרו, שום צד לא קיבל אותם באתיופיה – לא היהודים ולא האוכלוסייה הכללית. בסוף שנות התשעים עלו גם כאלה שאביהם גוי אך אימם יהודייה". מאז, הוא אומר, המצב מסובך יותר. "כעת מדובר באנשים שרק הסבא שלהם יהודי, וזה נושא שאני מעדיף פחות לגעת בו. זה סיפור אחר. בקהילה הוותיקה יש אנשים שעד היום לא יקבלו את בני הפלשמורה, אף שעברו גיור. הם יגידו 'בגדתם בנו לפני שמונים שנה'".
בריאיון למקור ראשון לפני כשנה, עם כניסתו לתפקידו, אמר הרב וובשת על הנותרים באתיופיה כי "מי שיהודי, כלומר שאימו יהודייה, ודאי שצריך להעלות אותו באופן מיידי. מנגד, מי שאין לו זיקה משפחתית צריך להידחות. השאלה היא בנוגע לאלו שיש להם אב יהודי וחיים כבר הרבה שנים במחנות. מדובר בסדר גודל של 9,000 איש ששורדים במצב הומניטרי מאוד קשה… עמדתי היא שצריך לאפשר להם לעבור תהליך גיור מסודר, כולל טבילה ומילה למי שצריך. במקביל, יש להעלות אותם ארצה ולדאוג להם לליווי רוחני וקהילתי בארץ, כי בלי ליווי שום דבר לא יחזיק מעמד".
שאלה של חינוך
אני מבקש מהרב וובשת להתייחס למחאות האחרונות של יוצאי אתיופיה בישראל, בעיקר של הדור הצעיר, החש כי קיימת אפליה כלפי העדה. "יש מורכבות גדולה", הוא אומר. "אלה שהפגינו הם ילדים שנולדו בארץ, כמו כל ישראלי, אבל לא מתייחסים אליהם כך וזה מה שגורם להם תסכול. במחאה עלו סיפורים של הפרט מול גורמי אכיפת חוק. סיפרו לי שאין אחד מהצעירים שהפגינו שלא היה לו תאקל עם שוטר בדרך הביתה. לכל אחד מהם יש סיפור כזה, זה משפיל. אם תהיה קבוצה של צעירים יוצאי אתיופיה ליד קבוצה אחרת, השוטרים ייגשו אליהם דווקא. יש גם אפליה במוסדות החינוך, בעיקר החרדיים, וזו בעיה. לא משנה כמה אנחנו משקיעים בנושא, בסוף אירוע אחד ימוטט הכול".
בסוגיית הקבלה למוסדות החינוך, יש לרב וובשת בטן מלאה על החברה החרדית. "הם קהילה מפלה", הוא חורץ, "לא מקבלים אותנו לישיבות גבוהות וקטנות". לקראת שנת הלימודים הקודמת שיגר הרב וובשת מכתב לראשי ישיבות חרדיות, ובו כתב בין היתר כי "יש פניות חוזרות ונשנות של אברכים בני תורה מבני הקהילה שזכו לבנות את ביתם על טהרת הקודש, ומחנכים בניהם ובנותיהם במוסדות תורה של חניכי הישיבות, וכיום בניהם עומדים לפני בחינות לישיבות גדולות, ורצונם ושאיפותיהם של בחורי חמד אלו להמשיך ולגדול באוהלה של תורה כחבריהם לספסלי הישיבה… לדאבון לב, בקשתם נדחתה ללא סיבות מוצדקות כלל ועיקר. רק בשל מוצאם נדחתה בקשתם, ולא ניתנה להם הזדמנות להגיע ולהיבחן".
ניכר כי הנושא מוציא אותו משלוותו. "מהישיבות האשכנזיות אני בכלל לא מצפה שיקבלו אותם, הרי בכל שנה שומעים איך הם מפלים את הספרדים. במוסדות הספרדיים יש לנו השפעה ומקשיבים לנו דרך הנציגים. הנקודה היא שיש בני קהילה שגרים בריכוזים חרדיים, בירושלים למשל, ויקבלו אותם רק לישיבה ספרדית בשכונה רחוקה. זו בעיה. אני אומר להם: האשכנזים מחמירים כלפיכם, אז למה גם אתם מתנהגים כך? הם טוענים שאם ילדי הקהילה שלנו ילמדו שם, זה יפגע להם ברישום. תחשוב איזה פצע זה לנשמה של ילד שכל חבריו נרשמים לישיבה, ורק לו אומרים לא. הוא יכול להיות תלמיד יותר טוב מהם, אבל הוא לא מתקבל אפילו למבחן".
לרב וובשת יש חלום, שהוא מקווה להגשים ברגע שתורכב ממשלה ויתמנה שר חינוך קבוע: "אני רוצה להכניס דרך משרד החינוך תוכנית על מורשת יהדות אתיופיה. ברגע שיכירו את המורשת בת 2,500 השנה של אנשים ששמרו את היהדות אף שהיו מנותקים משאר יהודי העולם, וששליש מהם מסרו את נפשם כדי להגיע לארץ ישראל, ונדע מה הקריבו – זה יעורר השתאות. לדעתי לא נגיע אז לשאלות של אפליה, ונרים את אותם עולים על הכתפיים שלנו. לצערי זה נפל כעת בגלל הבחירות, אבל דיברנו על כך עם שר החינוך הרב רפי פרץ וכעת זה בגדר תוכנית מגירה. יהודי אתיופיה התחנכו תמיד להיות צנועים ולא לדבר הרבה, אבל התכונה הזו גרמה לכך שאנשים לא מכירים אותנו, וזה חייב להשתנות". 
