"ברחנו מהמסורת כדי להתערות והתנגשנו בקיר"

"אדוני היו"ר, חברי הכנסת, כנסת נכבדה. כדי שתכירו מי אני, מאין באתי ומה מעשיי כאן, אני גאה להציג את עצמי. אך לא דרך קורות חיי הדלים ממש, אלא דרך ההיסטוריה האדירה, העשירה ומעוררת ההשראה של אבותיי. אני דֵסְטַה אִישַׁׁטָה, בנם של אִישַׁׁטָה יֶבַרְקָן ז"ל ויֵנְגוֹסָה אִישַׁטָה תיבדל לחיים ארוכים. ההיסטוריה שלי מתחילה עוד בימי בית ראשון. בהוראת המלך שלמה ירדה קבוצה גדולה של אלפי אנשים מעם ישראל לאתיופיה בשנת 890 לפני הספירה. לקבוצה זו קראו 'ביתא ישראל'.

"לאחר שהגיעו לאתיופיה הנחילו את דת ישראל, כוננו מוסדות דתיים והשתלבו בממלכה. לאחר תקופה קצרה לקחו את השלטון לידיהם, בנו אימפריה גדולה והפכו את אתיופיה למעצמה צבאית, תרבותית וכלכלית. היום אני עומד כאן בפניכם בכנסת ישראל, דור 24 לאותו צדיק, אבא טגיי ז"ל, שהשליך את עצמו למען קידוש השם והעדיף למות מאשר להתנצר. אני עומד כאן מולכם זקוף קומה ונושא דברים בזכותו, בזכות אותם הקייסים שהנחילו לאורך הדורות ש'ירוסלם' מחכה לבניה.

"כל דור האמין שבזמנו תתממש הנבואה שבה עם ישראל ישוב לארצו. המסע הרגלי הראשון של יהודי אתיופיה לארץ ישראל התרחש ב־1862. מסע שהוביל אבא מהרי, המנהיג הרוחני של ביתא ישראל, שהאמין שנגלה אליו א־לוהים וכי הגיעה השעה לעלות לישראל. הוא הוביל עשרות אלפים דרך הים האדום. לבסוף המסע נכשל, למרבה הצער. כשאבא מהרי הוביל את המסע, חוזה המדינה בנימין זאב הרצל היה תינוק בן שנתיים שעדיין זחל. התוכנית המקורית להקמת מדינת ישראל הייתה של אבותיי, ביתא ישראל".

ח"כ דסטה גדי יברקן, שהדברים המצוטטים כאן הם חלק מנאום שנשא במליאה ביום פיזור הכנסת ה־21, התפרסם עד כה בעיקר בזכות אותו רגע מרגש שבו נשק לרגליה של אימו ביום השבעתה של אותה כנסת. נאום הבכורה שלו משרטט תמונה שלמה יותר, ומספק מעין מבוא להגדרה העצמית שלו ושל קהילתו.

אנו עורכים את הריאיון ביום השבעת הכנסת ה־22. יברקן מגיע למשכן כשהוא מלווה שוב באימו הנרגשת. היא מסבירה שהפעם ההתרגשות גדולה יותר, משום שבנה נבחר עכשיו ברגע האחרון ובניגוד לתחזיות הסקרים. יברקן, מקום 33 ברשימת כחול־לבן (מטעם תל"ם, מפלגתו של משה יעלון), נכנס רק לאחר ספירת המעטפות הכפולות וקולות החיילים. זה אכן היה גבולי, ואת התודות על בחירתו הוא חייב לדבריו לבני הקהילה האתיופית שהתגייסו כדי להכניס אותו לכנסת. "אני הבנימין של החבורה, גם בבית וגם בכנסת הגעתי אחרון. ביתא־ישראל הכניסה אותי לכנסת. עבדתי כיו"ר מטה יוצאי אתיופיה בבחירות, ושילוב של כמה דברים גרמו לקהילה לבחור כחול־לבן. זו קהילה מאוד ימנית ומסורתית, ומאוד אוהבת את המדינה".

אז איך היא הצביעה למפלגת שמאל?

"אל"ף, כחול־לבן היא לא מפלגת שמאל. בי"ת, יש גם אותי וגם את פנינה (תמנו־שטה), והם החליטו שהם רוצים נציגות אותנטית. אני גאה להיות שייך לקהילה אבל אני לא רואה את עצמי רק נציג שלה, ואני רוצה לייצג עוד ערכים".

יברקן, שאינו חובש כיפה, מגדיר את עצמו 'ישראל' ומסרב למשבצות שאני מציעה לו – דתי, מסורתי או חילוני. "אני לא בן אדם חילוני, אני ישראל. אני אוהב אדם, מאמין בא־לוהים, שומר חגים. המושגים האלה של דתי, חרדי, קונסרבטיבי – אלה מושגים נוצריים בכלל. לנו באתיופיה לא היה את הדבר הזה כי אנחנו ישראל. אנחנו ביתא ישראל. גלינו עם השם ישראל לגלות, וחזרנו עם השם ישראל מהגלות. האירוניה היא שמפקפקים בי שאני לא ישראל.

"היום סוחרים בדת. אם היו פה באמת רבנים גדולים שבאמת עוסקים בתורה, נראה לך שהיינו מגיעים למצב שלנו? מי שצריך להילחם בעד הערכים ונגד השחיתות זה הרבנים, ומי שדווקא בעד שמירת הערכים הם השמאל, 'האנשים הכופרים' במירכאות".

"אמרו לי בישיבה: 'כשאתה חוזר הביתה תוודא מה אימא מבשלת, ואם הבשר בשחיטה של קייס, לא לאכול'. החלטתי שאני קם והולך. הורדתי את הכיפה וחזרתי הביתה"

לקראת פיזורה של הכנסת הקודמת, ובניסיון להרכיב קואליציה למרות הכול, הועברו ליברקן – כמו לאחרים בכחול־לבן – הצעות נדיבות מטעם הליכוד. כזכור, לנתניהו הייתה חסרה אז אצבע אחת בלבד כדי להגיע ל־61, ובליכוד עשו מאמץ עליון לאתר עריקים מכחול־לבן, ללא הצלחה.

יכולת להיות שר החינוך בממשלה הקודמת ולהציל אותנו מבחירות.

"אני גאה בהחלטה שלי", משיב יברקן. "הציעו לי כל תפקיד למעט ביטחון, חוץ ואוצר. איך יכול להיות שהתמודדתי במפלגה מסוימת ואני עורק ממנה? איזו מין פוליטיקה אני מביא איתי? אני רוצה להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, ושעם ישראל יזכור אותי כאיש שבא לשרת את עם ישראל לא את עצמו. אחד הדברים המצופים מאיש ציבור זה להיות מצפן אנושי וערכי".

בזכות המורה שהתעקש

משפחת יברקן עלתה לארץ בשנת 1991, במסגרת מבצע שלמה. גדי היה אז בן שמונה וחצי, בן זקונים למשפחה של 17 אחים ואחיות. "כשהגענו נישקתי את אדמת ירושלים, אבל בסוף התברר לי שנישקתי את אדמת לוד", הוא צוחק. משדה התעופה הגיעו בני המשפחה למלון וושינגטון בטבריה, ולאחר מכן שוכנה המשפחה באתר קרוואנים בקיבוץ חולדה. "זו הייתה נחיתה מרגשת בארץ, זה שיא החיים במובן הציוני", מתאר יברקן. "אתה מסכם 2,700 שנה של גלות, אתה במסע ואתה מבין שאתה חוליה בשרשרת. כל דור הכין את עצמו כאילו הוא זה שיעלה לארץ. זה כמו שמספרים את יציאת מצרים כאילו אנחנו ממש יצאנו ממצרים. הכמיהה הזו לירושלים היא משהו שלא ניתן לתאר במילים".

ההתרגשות הראשונית פינתה את מקומה במהירות לקשיי הקליטה בארץ. החל מהיחס למנהגי הדור המבוגר, וכלה בגילויי האפליה בגין צבע העור והטלת הספק ביהדותם של אנשי ביתא ישראל. יברקן בן העשר נשלח לישיבת בני עקיבא בזכרון־יעקב. שם, לדבריו, התחיל מרד הנעורים שלו. "ניסו לנתק בין ההורים לילדים שלהם", הוא מספר. "אמרו לי בישיבה: 'כשאתה חוזר הביתה תוודא מה אימא מבשלת, ואם הבשר בשחיטה של קייס אז לא לאכול'. באותו רגע החלטתי שאני קם והולך. הורדתי את הכיפה וחזרתי הביתה".

הזיכרונות מימי הישיבה מחזירים אותו דווקא אל נוף ילדותו באתיופיה, בניסיון להמחיש את המסירות העמוקה לדת שספג משחר ימיו. "אחי ואני היינו בדרך לבית בערב יום שבת", הוא מתאר. "כשהשמש שקעה, אחי החליט שאנחנו לא חוצים את הנהר בשבת. נשארנו שם על הגדה, כשהבית מהעבר השני. מוסלמים שראו אותנו שם נשארו איתנו כל הלילה, ובבוקר הלכו למשפחה שלנו וסיפרו להם שאנחנו שם. ככה, כשהם מצד אחד ואנחנו מהצד השני, העברנו את כל השבת. אצלנו לא היו מתחתנים עם מי שהם לא מהקהילה, ואימא שלי לא אוכלת בשר אם זו לא שחיטה של קייס".

מהישיבה המשיך יברקן לאגף החילוני של בית הספר מקווה ישראל. גם שם נתקל באפליה על רקע צבע עורו. "החליטו שאנחנו לא מספיק טובים שם כדי לעשות בגרויות. שמו את כל האתיופים ב'כיתת ספורט', ואמרו לנו 'תביאו תוצאות בספורט'".

באחד הימים הגיע אל המוסד מפקח מטעם משרד החינוך, שהיה מבני הקהילה. הוא הזמין את הנערים יוצאי אתיופיה לפנות ללשכתו בכל בעיה שמתעוררת. "היה אז ילד אתיופי שבא לספרייה ורצה לקרוא, והספרנית לא נתנה לו וסילקה אותו מהמקום", ממשיך יברקן ומגולל את זיכרונות נעוריו המורכבים. "במקביל אני אמרתי שאני לא מוכן להיות בכיתת ספורט, אני רוצה ללמוד. הובלתי שביתה איטלקית, שיחקנו כדורגל כל היום. כשהלשינו עליי, החליטו בהנהלה לסלק אותי הביתה ושאוכל לחזור רק עם אימא שלי. אני אמרתי שבחיים לא אביא לכאן את ההורים שלי, שאני כל־כך מעריך ומכבד. אני הפרעתי? רק רציתי ללמוד. נזכרתי במפקח ההוא ונסעתי אליו. בכניסה למשרד אני פוגש את שר החינוך זבולון המר. הוא שאל אותי 'למה באת', והכניס אותי אליו ללשכה. סיפרתי לו למה סילקו אותי, ושאני לא מוכן להביא את ההורים שלי. אמרתי לו 'תבוא איתי אתה'".

המפגש הזה התרחש ביום רביעי בשבוע. אנשי השר הזמינו בעבור יברקן הצעיר מונית שתחזיר אותו הביתה, והבטיחו לו שביום ראשון יתלוו אליו כדי לדבר עם הנהלת בית הספר. "כשהגעתי הביתה אמרתי לאימא שלי שהייתי תלמיד מצטיין, אז שחררו אותי מוקדם", הוא נזכר בחיוך. אחרי שהגיע לבית הספר ביום ראשון עם אנשי משרד החינוך, ניאותו במקווה ישראל לפתוח גם לעולים מאתיופיה כיתת לימוד לבגרויות. אבל שוב נוצרה בעיה: לא נמצא מורה שהיה מוכן 'להסתכן' וללמד אותם.

"רק מורה אחד רצה ללמד אותנו, בני מלמד, אדם דתי מגבעת־שמואל. הוא פתח כיתת חשמל, גייס את המורים בעצמו, ובסופו של דבר היינו הכיתה המצטיינת של בית הספר שסיימה בגרויות. הוא היה מגיע כל יום בשש וחצי בבוקר ומלמד אותנו עד ארבע, ומארבע עד עשר המשכנו לתגבור במכון מור. הוא היה ההבדל בשבילנו בין להיות נערי רחוב ובין לסיים בגרויות". המורה הנערץ הוזמן וישב ביציע בזמן נאומו הראשון של יברקן בכנסת.

אחרי שסיים את מבחני הבגרות התגייס יברקן לחטיבת גבעתי, לחם בפלוגת עורב, סיים קורס קצינים, שירת כמפקד והשתחרר בדרגת סרן. "מרוב שהייתי מורעל ברמה על ציונות, הייתי מפחד לאחר ביום ראשון לצבא, אז חזרתי לבסיס בכל מוצאי שבת", הוא מספר. בהמשך חזר לפנימיית מקווה ישראל כמדריך, עבד כלוביסט, כתב ספר שירה ועמד בראש מכינה קדם־צבאית. "כל דבר שעשיתי בחיים היה אחרי עבודה קשה, שום דבר לא קרה במקרה". כך קרה גם בזירה הפוליטית.

לא "הילד של כולנו"

יברקן החל את דרכו בליכוד, והיה פעיל בה במשך כעשר שנים. הוא לא הצליח להתברג בהנהגה הפוליטית, ובתחילת השנה האחרונה שובץ ברשימת תל"ם לכנסת. "לא העריכו אותי. נתניהו הבין שאני יכול להיות כוח משמעותי, והחליטו לקצץ אותי", הוא טוען. "אבל גם איתו קידמתי דברים. אני לא מאלה שחושבים שהכול רע בנתניהו. הוא כמעט לא יזם שום דבר, אבל כשיזמנו הוא ידע לעבוד איתנו ולכבות שריפות. את ועדת השרים לענייני יוצאי אתיופיה, שהיום הוא עומד בראשה, הוא הקים רק אחרי ההפגנות שלנו ב־2015. אם היו שומעים אותנו אז, לא היינו מגיעים לירי בסלומון טקה. הוא (נתניהו) לקח את הקהילה כדבר מובן מאליו".

בכל העשורים האחרונים, דבר לא השתנה ביחס ליוצאי אתיופיה? אולי יוצאי אתיופיה הם שצריכים להסתגל למציאות חיינו כאן?

"מי שצריך להשתנות זו החברה, לא הקהילה. מי שיש לו תפיסות עולם חשוכות, שהן נטו תוצר של בורות, זו החברה ולא אנחנו. אנחנו כבר נטמענו. ויתרנו על המון דברים כדי להיות ישראלים. על מה עוד נוותר? אנחנו לא צריכים להוכיח שום דבר לאף אחד. מי ששופט אינטליגנציה על בסיס צבע עור, האינטליגנציה שלו שואפת לאפס. מי שצריך לשנות גישה זה לא ביתא ישראל אלא עם ישראל.

"אני לא ידעתי שיש יהודים לבנים, והיום אני מאמין לכם שאתם יהודים. מאיזה סיבה לא תאמינו לי שאני לא ישראל? אנחנו שמרנו את הזהות של ביתא־ישראל לאורך הדורות. תפתחי לי את התנ"ך ותראי לי איפה כתוב 'העם היהודי', אבל אני יכול להראות לך איפה כתוב עם ישראל. אז איך הגענו למצב כזה שמפקפקים במקור שלנו?"

אז הגזענות נובעת מסוגיית ההכרה ביהדות?

"כשאת אומרת שיש גזענות, את מאמינה למשהו שלא קיים, שיש גזעים שונים. אפשר לדבר על אפליה על בסיס צבע, תרבות, מין, מצב כלכלי. אי־אפשר להיאבק בגזענות כי זה לא קיים. אז אני מציע לא להשתמש במילה גזע. המילה הזו השמידה יותר מכל המלחמות שהיו. עמים שהשמידו עמים אחרים כי האמינו שהם יותר עליונים מהם. עם ישראל היחיד שאמור להבין את זה, כי אנחנו היינו עבדים במצרים. יש אנשים שמצמידים לצבע השחור את המושג עבד, כי העבדים האחרונים היו שחורים. אבל עבדים זה לא בהכרח צבע.

"האפליה היום היא על בסיס צבע, פחד ובורות. מה מפחיד בצבע? העולם היה משעמם בלי צבעים. אין שום בעיה עם צבע שחור. זו רק הפרשנות השלילית שאנחנו נותנים. איך ילד לבן יכול לגדול ללא תפיסת עולם מתנשאת כלפי ילד שחור, כשבמושגים שלו הביטוי 'שחור' הוא שלילי? חתול שחור, יום שחור, שוק שחור. במילון אבן־שושן כל תחלואי העולם הם בשחור. איך ילד יבין את זה אחרת אם המילונים לא ישתנו? זו מוטציה שהאדם הלבן המציא, ואי־אפשר להילחם בזה".

אז לא חל שום שינוי כלפי יהודי אתיופיה?

"רוב עם ישראל הוא עם נפלא, עם אוהב ומחבק, ויש במדינה הזאת המון תקווה. אבל צריך לדעת לא לתת מקום למיעוט בתוכנו, שהיום הוא קובע את המנגינה".

גזענות או אפליה היו גם נגד העולים ממרוקו.

"את יודעת מה היה קורה אם היינו עוברים חמישית ממה שעברו יוצאי מרוקו? היינו הופכים את המדינה". וכאן מציג ח"כ יברקן תפיסה היסטורית מפתיעה ומעניינת, שמסבירה לדעתו גם את אופי המחאה של הנוער יוצאי אתיופיה: "יש הבדל תהומי בתפיסה העצמית בין ביתא־ישראל לשאר היהודים בישראל. עם ישראל בכל מקום היה משכיל ועשיר, התערה בחברה ובתרבות והשפיע על המדינות שהיה בהן, אבל חיו תחת שלטון זר. ביתא ישראל היו השלטון במדינה שבה חיו. הם מעולם לא ידעו שלטון זר על עצמם. מעולם לא נשלטו.

"בן מלך הוא תמיד בן מלך. לכן את רואה כל שני וחמישי מחאות של יוצאי אתיופיה. זה מתוך חוזק. ילדים מפגינים מול ראש מח"ש לא כי הם בוכים, זה מתוך חוזק. אם היו עוברים מה שהמרוקאים והתימנים עברו, מדינת ישראל הייתה נראית היום אחרת. סגרו בפנינו את שערי מדינת ישראל, אז הלכנו ברגל והגענו יחפים. ההורים שלנו, יוצאי אתיופיה המבוגרים, חיים במדינה ויש להם מוסדות וקהילה משלהם ורבנים משלהם. האם כדי להתערות אני צריך לבטל את עצמי? אנחנו ברחנו מהמסורת כדי להתערות והתנגשנו בקיר. נסענו ב־180 קמ"ש, ויש שם קיר שאנחנו מתרסקים אליו. אנשים אצלנו מסיימים תואר ראשון ושני והולכים לעבוד כמאבטחים".

האם פרשת אברה מנגיסטו גם היא מהווה בעיניך חלק ממערך היחסים המורכב בין החברה הישראלית ליוצאי אתיופיה?

"זו טרגדיה גדולה למשפחה וכישלון של מערכת הביטחון. נתנו לו לעבור את הגדר בזמן שתצפתו עליו, ויכלו לעצור אותו לפני שחצה את הגדר. אני לא יודע אם זה קשור למוצאו של אברה, אבל  דבר אחד אני יודע: הגורמים שמטפלים בעניינו של אברה לעולם לא היו מתייחסים בכוחניות ואגרסיביות כזו למשפחה מצפון תל־אביב או ממצפה־הילה. מבחינת החברה הישראלית, המושג "הילד של כולנו" יכול להיות רק ילד לבן. את אברה מנגיסטו יחזיר רק הרחוב הישראלי ולא ממשלות ישראל. ממשלות ישראל פוחדות מהרחוב. את גלעד שליט החזיר עם ישראל, לא ראש ממשלת ישראל. כמי שהקים שדולה למען החזרת שבויים ונעדרים, אני זקוק לעם ישראל כדי להחזיר את אורון, הדר, אברה, הישאם שעבאן ורון ארד.

בלי אפליה מתקנת

אנחנו חוזרים לאותו ירי של שוטר בסלומון טקה בן ה־18, במקרה שנסיבותיו טרם הובררו ושהצית מחאה נרחבת ביולי האחרון. חלק מההפגנות של צעירי הקהילה הידרדרו לאלימות קשה. ח"כ יברקן טוען כי היד קלה על ההדק מול בני העדה, ומאשים את המשטרה בשיטור יתר. חקירת המקרה, הוא אומר, רחוקה מלהרגיע את התחושות הקשות, ומזכיר שהשוטר היורה שוחרר במהלך החקירה.

"מי שצריך להוכיח שלא הייתה אלימות מצד הילד לפני הירי זו המשטרה. היום על כל פיפס יש מצלמה, פתאום פה אין מצלמה ואין קלטות? הממסד מורכב מאותם אנשים שבחברה הישראלית. אם בחברה הזו חושבים שאנשים שחורים הם נחותים, ואפשר לעשות להם הכול ונצא זכאים, זה מה שקורה. באה שרת המשפטים לשעבר שקד והנשיא, ומודים שהיו טעויות ושהיה שיטור יתר נגד הקהילה. ילד שחור נורה, והשוטר שירה בו יוצא נקי. איך זה יכול להיות?

"אותה משטרה עבדה כדי לעשות דימוי שלילי לילד הזה. היא הדליפה שהיו לו 17 תיקים פליליים, בזמן שהיו לו שניים. אחד מהם נפתח אחרי שמישהו קילל את אימא שלו והוא צרח עליו בחזרה. זה עבריין? אחר כך אנחנו יוצאים למחאה, ואז מפיצים פייק־ניוז שאישה מתה כי לא נתנו לאמבולנס לעבור". יברקן מתכוון לסיפור שנפוץ בזמן המחאה, על אישה הרה שמתה באמבולנס שהמוחים חסמו את דרכו, סיפור שלא היה ולא נברא.

גדי, המחאה הייתה אלימה.

"נשמה שלי, מישהו מת. כל אחד שם מרגיש שהוא הבא בתור. אני נגד האלימות, אבל ההרגשה היא שאתה יכול לעשות לילד שחור מה שאתה רוצה, והמשטרה תגבה אותך".

מה צריך לעשות כדי שעוד שלוש שנים לא תהיה פה עוד הפגנה כזו?

"שהמשטרה תעשה את עבודתה נאמנה. בגלל שיטור יתר יש מעצרים אינסופיים בשכונות יוצאי אתיופיה, ובגלל שאין מעצרים בכלל יש הרג יתר בשכונות הערביות. צריך כאן מדיניות של שר ביטחון פנים ושל מפכ"ל, שאין כבר כמעט שנה. רוב המחאות התארגנו בשל חיכוך עם המשטרה. בצה"ל אם צץ משהו הוא מייד מטופל, פה זה לא קורה.

"הדבר השני שיש לעשות", ממשיך ח"כ יברקן, "הוא ללמד בבתי הספר את ההיסטוריה של יוצאי אתיופיה. אני רוצה להגיש חוק שילמדו את כל ההיסטוריה של קהילות ישראל בצורה מאוזנת ושוויונית. לא הגיוני שהאחיין שלי ילמד על יהדות אירופה יותר ממה שהוא יודע על הבית שלו. אין דבר כזה שהם ידעו יותר על השואה ולא ידעו כלום על אנוסי ספרד, על ניסיונות העלייה והמסע של ביתא ישראל ועל המלוכה שהייתה באתיופיה.

"הדבר השלישי הוא להקים יישובים מעורבים. שלא יהיו דור שלישי בגטאות, בשכונות מצוקה. ילדי ביתא־ישראל יפרחו רק שלא יפריעו להם. לא צריך אפליה מתקנת, רק לשפוט אנשים לפי מה שהם. אל תפחדו מהצבע. הצבע הזה הוא יפה. אם לא היו צבעים העולם היה משעמם. במקום להפוך את הפסיפס בתוכנו לכוח בונה, אנחנו הופכים אותו לכוח שלילי ומשניאים את האחד על השני".

לסיום אני מבקשת מח"כ יברקן לשתף אותי במחשבותיו, מה גרם לאותה תמונה שלו מנשק את רגלי אימו להפוך לוויראלית כל־כך. "עם ישראל הוא עם ערכי שצמא למסורת ולערכים, וזה כנראה החזיר את כולם לסבא ולסבתא שלהם ולערכים שהתורה מדברת עליהם", הוא משיב. "זה לא עניין של גדי ואימא שלו, כל אחד אוהב את אימא שלו. זה הפך לסמל כי הייתה פה נורה אדומה לעם ישראל שאנחנו מתרחקים מדברים חשובים שצריך לחזור אליהם. היחס לזקנים בישראל הוא מחפיר, בטח בקצבה שהם חיים איתה. צריך להעלות את זה לשכר מינימום. זה עניין ערכי ומוסרי, ואני מתכוון להקים שדולה למען הזקנים בישראל. החברה מתגעגעת לכיבוד אב ואם, וזה מה שהפך את התמונה הזו לסמל".