כל סיפור טוב אפשר לספר מאינסוף נקודות פתיחה. את הסיפור על ההתחממות המקומית בגזרת יצהר אפשר להתחיל כך: בעשרה לספטמבר הוציאה מזכירות יצהר מכתב לאלוף פיקוד מרכז נדב פדן, ובו הזהירה מתסיסה אפשרית בעקבות צווי הרחקה מנהליים שניתנו לשני תושבים מגבעת קומי אורי, נריה זארוג ודוד חי חסדאי. "זו לא פגיעה אישית אלא פגיעה ביישוב כולו", נכתב בו. נריה זארוג החליט שלא לכבד את הצו ונשאר ביצהר. משפחת חסדאי קמה והלכה. האם המכתב הזה הוא נבואה שהגשימה את עצמה או הכשרת הקרקע להתרת הרסן? כמו בסיפור טוב, הקוראים ישפטו.
אפשר להתחיל לספר את הסיפור הזה גם מנקודת זמן אחרת – יום רביעי בשבוע שעבר, 16 לאוקטובר. קבוצה של פעילי שמאל מטעם 'רבנים למען זכויות אדם' הגיעו לסייע במסיק זיתים של ערבים. הרב משה יהודאי, חבר הוועד המנהל של הארגון, נפצע בראשו ובגפיו מידי צעירים רעולי פנים שהגיעו למקום ותקפו את הפעילים. אנשי יצהר טענו כי היה מדובר בפרובוקציה של אנשי שמאל ובהפרה של הנחיית כוחות הביטחון, שמולם נערך תיאום של מסיק מאובטח בתאריך אחר למניעת סיכון ביטחוני. בתוך ההתרחשות הזו הוצתה שריפה במקום. ככל הנראה, מדובר בהצתה שבוצעה על ידי יהודים בעקבות התקרבות הערבים ופעילי השמאל ליישוב בחסות המסיק, שנערך באזור שאסור היה להם להיות בו.
למעלה משעה לאחר מכן, במאחז קומי אורי המרוחק כשני קילומטרים ממקום השריפה, חשד מפקד הפלוגה כי אחד הנערים מעורב בהצתה והחליט לעצור אותו. לטענת המתיישבים נעצר הקטין בביתו לאחר שמ"פ בגולני פרץ לבית ועצר אותו יחד עם שני חיילים נוספים באלימות. הקצין טען כי הוא זיהה את הקטין כשעה לפני כן סמוך להצתה, שהתרחשה במרחק מספר קילומטרים מביתו.
"הם פרצו לבית, לא הבנתי מה קורה, והקצין קפץ עליי וחנק אותי", מסר בעדותו הקטין. "הם אזקו אותי וגררו אותי לג'יפ באלימות. עד ליציאה מיצהר, חייל חנק אותי והשכיב אותי בכוח ובאלימות. בחקירה דרשתי מהמשטרה שמצ"ח יחקור את המ"פ והחיילים האלימים". יומיים לאחר מכן הורה בית המשפט לשחרר את הקטין, מכיוון שלא נמצאו שום ראיות הקושרות אותו להצתה. בשיחות שערכתי עם מתיישבים ביצהר, עלתה שוב ושוב הטענה כי המ"פ פעל ללא סמכויות שיטור ואכיפה ובניגוד לחוק.
ואולי אפשר להתחיל את הסיפור הזה מיום שישי, 18 לאוקטובר, שבו מפקד גדס"ר גולני סגן־אלוף איוב כיוף, דיווח על איום מצד תושבי יצהר. על פי החשד, כמה מתיישבים חסמו את הרכב שבו נסע הקצין, ואחד מהם פתח את דלת הרכב ואיים על היושבים בו. המג"ד הגיש תלונה במשטרה, אולם התושבים טוענים כי לא הייתה באירוע אלימות פיזית אלא רק עימות מילולי. החשוד נעצר בליל שבת חול המועד סוכות בבית הורי אשתו, ובתחילת השבוע שוחרר.
אפשרות אחרונה בהחלט לנקודת ההתחלה של הסיפור היא אירוע זריקת האבנים על חיילי צה"ל, הלילה של 19 לאוקטובר. אירוע חריג בעוצמתו, גם בגבעות השומרון שידעו עליות ומורדות ביחסים עם צה"ל. כ־30 צעירים יידו אבנים לעבר לוחמי צה"ל וניקבו את גלגלי כלי הרכב שבו נסעו. כתוצאה מיידוי האבנים נפצע לוחם צה"ל באורח קל.
נער גבעות מבוית
אני עולה במעלה הכביש המתפתל אל היישוב יצהר המתנשא לגובה 818 מטר. הדרך אל הגבעות המשויכות ליצהר לא סלולה ברובה, והדייהטסו סיריון הקטנה שלי מתנשפת קלות. המערב הפרוע משתרע במלוא יופיו ועזבונו. יופיו אלו ההרים הקדמונים, עזבונו אלו תילי חורבן של בתים הרוסים. בתוך הוואדי העמוק נבנים לאיטם בתים. על תילי עפר קטנים שני ילדים באופנועי שטח זעירים. אני יכולה לדמיין לחלוטין שאני בפריים מתוך סרט של האחים כהן. קבעתי שיחה עם דובר היישוב אברהם בנימין, אבל הוא מתרוצץ עם צוותי תקשורת אחרים, ולכן הצלם ואני מחליטים לרחרח בינתיים בגבעה הסמוכה ל'תקומה' – 'קומי אורי', שהוגדרה יום קודם לכן כשטח צבאי סגור. אנחנו יורדים בכביש המוביל לגבעה, לפנינו משתרך אוטובוס שמוביל שוטרי מג"ב לנקודה. ארבע שוטרות מג"ב יורדות מהאוטובוס, כדי לוודא שהדרך פנויה ושאין התנכלויות מצד התושבים. המחזה בגבעה הקטנה והמאובקת מעורר כמה ילדים סקרנים משלוותם.
"אף אחד לא היה מצפה ממשה ליאון לסגור את איצטדיון טדי אם לה־פמיליה מתפרעים שם. זה לא התפקיד שלו. ביצהר התמודדנו בשנים האחרונות עם מקרה של פדופיליה, הטרדות מיניות, עם סוגיות אלימות, עם עבריינות רכוש, ועם נהיגה בלי רישיון של בני נוער. לא טיאטאנו אף אחת מהבעיות מתחת לשולחן"
קומי אורי מכונה בפי התושבים גם 'הכיפה הסרוגה', בשל צורתה המקומרת. אנחנו מטפסים על הכיפה הקטנה והצלם מפנה את תשומת ליבי לקליע גומי שחור. אני מרימה אותו ושמה בכיס. קודקוד הכיפה מגודר בגדר תיל, וכמה שוטרי מג"ב עומדים על המשמר. הבית שבו התגוררו נערי הגבעות נמצא תחת צו תפיסה. כשאני שואלת את התושבים מה התחושות שמתעוררות בהם למראה השוטרים, אני נענית בשתיקה. יש דברים שמעדיפים לא לדבר עליהם.
אברהם בנימין הוא דוגמה חיה לנער גבעות ש"התביית", כדבריו. הוא הגיע ליצהר בגיל 15 "באותה סיטואציה כמו הנערים שהיום מגיעים לפה", הוא מספר. "צריך להבין שיצהר זה מקום שהוא מפעל מבורך מיסודו. הרבה אנשים מהיישוב הם נערי גבעות מבויתים. צמחתי פה, מהמקום שניתן לי ביצהר – מקום ערכי שאפשר להגשים בו ערכים של ציונות ברמה הבסיסית – קרי התיישבות וחקלאות. יצהר זה יישוב מדהים של יצירה, התיישבות, תורה וחסד ויש פה גם מפעל חיים של חינוך בלתי פורמלי שהוכיח את עצמו. מאות נערי גבעות שעברו פה, מצאו את עצמם באפיקים חיוביים.
"למרות כל מיני דברים בעייתיים שנעשו ב'קומי אורי' מצד המערכת, האירוע של זריקת האבנים והפגיעה בחיילים הוא מבחינתנו מעשה שפשוט חצה את הקווים. הבהרנו שאנחנו לא מוכנים לקבל את זה, וקראנו לנערים לעזוב את יצהר עד להודעה חדשה. אין הבנה לאירוע תקיפה", מחדד בנימין שוב ושוב, "אבל כרגע יש פה כדור שלג שהנהגת היישוב מנסה לעצור. אנחנו מצפים מצה"ל שיהיה שותף לניסיון למנוע הידרדרות נוספת. זה יישוב קהילתי שמתווה דרך חינוכית. הוא לא מתיימר להיות משהו אחר".
ובכל זאת, אין עצימת עיניים?
"אף אחד לא היה מצפה ממשה ליאון לסגור את איצטדיון טדי אם לה־פמיליה מתפרעים שם. זה לא התפקיד שלו. ביצהר התמודדנו בשנים האחרונות עם מקרה של פדופיליה, הטרדות מיניות, עם סוגיות אלימות, עם עבריינות רכוש, ועם נהיגה בלי רישיון של בני נוער. לא טיאטאנו אף אחת מהבעיות מתחת לשולחן. יש בעיות בכל מקום. גם ביצהר. זה יישוב קהילתי שמתמודד עם אתגרים שונים שעומדים לפתחו בכלים שנכונים לו ושעומדים לרשותו. סתם כדי לשֹׂבר את האוזן, השבוע בכפר חווארה היה פוגרום של ערבים, שניפצו שמשות של סַפָּק שבא להביא לפה קיגל לשמחת תורה ולא הייתה שום התייחסות – האיזון הזה הופר מזמן. יש טרור ערבי משמעותי בהיקפים עצומים שכל מי שגר ביו"ש מכיר ויודע, והביטוי שהוא מקבל בתקשורת הוא מאוד דל ונטול פרופורציות ביחס להיקפים המטורפים שלו. וכשיש – כל סיטואציה נגדית שמתרחשת – ההתייחסות היא הפוכה לחלוטין".
בועז אלברט, 46, תושב יצהר כ־25 שנה, אב לשישה, סב לשלושה נכדים ("כל השבט גר ביצהר"). בעצמו הורחק בצו מנהלי וניהל מאבק ממושך בנושא. "לפני שש שנים, כשאני הפרתי צו מנהלי ובאו מג"בניקים וירו בי בטייזר מול הילדים, זה עורר סערה ציבורית גדולה ושינוי נהלים לשימוש בטייזר. הראשונה שהגיבה הייתה ח"כ לשעבר זהבה גלאון כי היא דוגלת בזכויות אדם. אמרתי דבר מאוד פשוט, בן אדם לא צריך ללכת מהבית שלו בלי הסבר.
"אני לא מאשים את הנערים בסיטואציה שאליה נקלענו. אני מאשים את המערכת שדוחפת את הנערים לעשות מעשים שאני לא שמח בהם"
"צו מנהלי הוא שבירת כלים, זה אומר שאני אזרח סוג ב', שהציבור שאני נמנה עליו הוא חסר זכויות, אפשר להרחיק אותו בלי הסבר. ניהלתי לפני שש שנים מאבק ציבורי שרבים נחשפו אליו, שמטרתו הייתה להגיד אני לא מוכן להיות אזרח סוג ב'. עבריין מנתניה, שהמשטרה יושבת על הזנב שלו – אם אין ראיות הוא לא ישב בכלא, כי יש לו זכויות ועורך דין. אין שום סיבה שאזרח ישראלי בעל זכויות יגורש מביתו בלי שיש לו יכולת להתגונן, בלי משפט ובלי כתב אישום. ברגע שצץ צו מנהלי, זה מפוצץ את כל היחסים. זו אלימות שלטונית מאוד ברוטלית, וכשהיא מופעלת כלפי משפחה זה מדליק את העסק.
"ביישוב יצהר אין מחלוקת על האירועים האחרונים, אולי יש הבדלים בניואנסים. בשורה התחתונה אף תושב לא רוצה לראות עימותים עם חיילים. לא אוהבים את זה. מתנגדים לזה. אנחנו רוצים לעסוק בערכים שלנו, בהתיישבות, ואלו לא כוללים עימות עם כוחות הביטחון. יחד עם זאת, אני לא מאשים את הנערים בסיטואציה שאליה נקלענו. אני מאשים את המערכת שדוחפת את הנערים לעשות מעשים שאני לא שמח בהם".
צבי סוכות, 28, עוזר ראש המועצה האזורית שומרון, גם היה בעברו נער גבעות. הוא נעצר על ידי השב"כ בחשד להצתת מסגד אבל תמיד הכחיש את המיוחס לו. השבוע הוא 'חטף על הראש' על הציוץ שלו, שבו גינה את אירוע התקיפה של החיילים. "אין ולא יכולה להיות שום סיבה מוצדקת למה שהם עברו" צייץ, "יכול להיות שלא היינו מספיק ברורים עד היום פנימה. לוקחים אחריות. מה שהיה, לא מה שיהיה ביצהר. נקודה".
את השינוי שחל בו, ובכלל, באווירה בגבעות שהתמתנה עם השנים, הוא מייחס בעיקר לעובדה שהמדינה נעה ימינה. "המציאות באמת השתנתה", הוא אומר. "היום ביצהר אנשים נמצאים במקום אחר. אם לפני כמה שנים אותם נערי גבעות היו שורפים מכוניות או מסגדים, היום הם לא יהיו נגד זה, אבל הם לא במקום נרדף ומאוים שמוביל אותם לשם. הם לא במלחמת קיום על כל הקדוש והיקר שלהם".
הוא גדל בבית"ר במשפחה חרדית־לאומית, נשוי לבתו של הרב הלל ליברמן ז"ל, שנרצח כשהייתה בת שמונה. "אין פה מישהו שלא מכיר עשרה אנשים שנרצחו", אומר סוכות. "זו תחושה מטמטמת ומתסכלת, וצה"ל לא נכנס לטפל בקיני הטרור עד מבצע חומת מגן שהיה רק ב־2002, לאחר הפיגוע בנתניה. לפני כן, במשך שנתיים, הרגשנו שדמנו הפקר.
"הדור שלי גדל בתחושה שיש לנו חרב על הצוואר, וזה יצר תופעת נגד. תופעת נגד לא נעלמת ביום אחד. זה לא בלון, זו תופעה שיש לה שורשים. וכשאני מסתכל על מה שקורה היום ב'קומי אורי' אני חושש, כי זה מה שיוצר את נערי הגבעות של מחר. יש פה משהו לא פרופורציונלי – מגיע כתב של ה־CNN לראיין אותי על האירוע, שהוא חמור ומטופל ברמה המקומית – אבל למה מעניין את ה־CNN שכמה ילדים זרקו אבנים על חיילים? זה קורה כל יום בכפר ליד. כשערבים בתורמוס־עייא פיצצו באבנים את חיילי נצח יהודה, זה לא היה בשום מהדורה. כשזה פה, יש תבהלה. ראש הממשלה והמפכ"ל ומי לא, כולם יחד מתייצבים בשורה – אין לי מילה אחרת מלבד תבהלה".
זה קצת מצחיק שאנשים בעלי סולם ערכים כמו 'יהודי לא מפנה יהודי', משווים את עצמם לערבים. בסוף, הערבים רואים בחיילי צה"ל אויב, ופה נערים שלא אמורים לראות בצבא אויב, מבצעים אירוע אלים מאוד.
"צריך להתייחס למעשים האלו כמו פשיעה. אני לשנייה לא משווה בין יהודים לערבים. הטרור הערבי הוא איום קיומי על מדינת ישראל. הפשיעה היהודית לא. תקנות לשעת חירום בעצם אומרות שהדמוקרטיה היא דבר יפה, אבל בשעת חירום אפשר קצת לכופף אותה. זה כלי שצריך להשתמש בו רק מול סכנה קיומית. אין שום סיבה להפעיל צווים מנהליים על נערי גבעות. אני חושב שההסתה היא טריגר משמעותי. ביצהר אין הסתה לטרור, בכפר ליד יש".
יש דבר כזה טרור יהודי?
"אין דבר כזה. זו פשיעה על רקע לאומי".
איזוק באמצעים ביתיים
לקראת ערב אנחנו חוזרים שוב ל'קומי אורי'. הרוח כבר קרירה, השמש כמעט נעלמת. אריאל ואביה דנינו גרים ב'קומי אורי' כבר שש שנים. הוא עובד בבניין, היא בשנת סטאז' בהוראה, ולהם שני ילדים. "פנינו לשלום", הוא אומר, "אין לנו שום עניין לריב פה, בטח שלא עם הצבא. לצערנו מישהו למעלה מאבד את העשתונות וחושב שאם יעשו דברים כאלו, כמו לחלק צווי הריסה, זה יעזור אבל למעשה זה רק יחמיר את המצב". דנינו מתייחס לצווי ההריסה שחולקו הבוקר בגבעה – שניים חדשים ושניים נוספים שחודשו, אחד מהם ניתן ב־2006. "אנחנו פה כבר כמה שנים בשקט, אבל לצערנו השבוע היו פה כמה טעויות של הצבא". הוא מדבר על המקרה של המ"פ והחיילים מגולני – "שסרחו ועשו מעשים שלא יעשו והרביצו לתושבים. אפילו לא היו לו אזיקים. הוא גנב את האזיקונים מהבית ופרץ לתוך הבית".
יש רק צד אחד שיש לו אחריות על התסיסה?
"לא היה פה שום דבר בשנה האחרונה ויותר מזה. שום זריקות אבנים. שום התפרעויות. הטעות של הצבא. האירוע עם המ"פ היה חמור מאוד. התנהג כמו אחרוני השוטרים במדינות אפלות. הצבא צריך לעשות בדק בית. אם הוא רוצה להרגיע את הרוחות, לחלק צווים ולהרוס בתים זה לא מה שיעזור. מנסים לצייר כאילו תושבי גבעת קומי אורי הם אנשים אלימים שמחפשים להסתכסך עם הצבא, אנחנו לא מחפשים שום דבר כזה. זאת המציאות".
ביישוב רואים בחלוקת הצווים אקט של ענישה לא מידתית. בהודעה שהוציאה מזכירות היישוב, נכתב כי היישוב הביע את עמדתו הנחרצת נגד הפגיעה בחיילים ודווקא משום כך, ההודעה על כוונה להרוס בתים כאקט של ענישה ופגיעה במשפחות שבוודאי לא קשורות לאירועים, "זו ענישה קולקטיבית, פסולה ובלתי מידתית. אנו קוראים להימנע מצעד דרקוני כזה, אשר רק מלבה את הרוחות, במקום להרגיע אותן. אנו קוראים לראש הממשלה בנימין נתניהו להיות המבוגר האחראי ולהחזיר את השגרה השקטה ליצהר".
"צריך להרוג את כל הערבים", אומרים לי שלושה נערי גוזמבות, טרמפיסטים על הרכב שלי. לזה שישב לצידי היו פני בייבי פייס יפים. "את יודעת?", הוא אמר לי לפני שפתח את הדלת כשהגענו ליעד, "לפני שנתיים יצאנו לטיול וכמעט עשו בנו לינץ'. הערבים רוצים לרצוח אותנו ואם הם יוכלו, הם יעשו את זה". זו תודעת החיים שלהם, אולי נכון יותר לומר, זו תודעת המוות שלהם. הם חושבים שאני חיה בסרט שאני חושבת שאפשר לשנות את המציאות. אני חושבת שזה נורא לגדול בתוך הררי שנאה.
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "מפקד פיקוד המרכז חתם על צו הגבלה מנהלי בעניינו של צעיר עקב מסוכנותו לביטחון האזור והחשד כי לקח חלק בפעילות אלימה נגד פלסטינים וכוחות הבטחון. כמו כן, ביום 16 לאוקטובר עצר כוח צה"ל חשוד ביישוב יצהר בעקבות חשד כי היה מעורב באירוע אלים בין מתיישבים לפעילים. אשר להליכי הפיקוח שננקטו ביום ב־22 באוקטובר ביחס לבינוי בלתי חוקי, הם נעשו בהתאם לסמכויות על פי דין. הליכי הפיקוח מהווים חלק ממאמצי האכיפה ביחס לבניה בלתי חוקית רחבה באזור המדובר, שננקטים מזה שנים רבות". 
