העמדתו לדין של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בתיק 2000 (השיחות עם מו"ל ידיעות אחרונות) ובתיק 4000 (וואלה־בזק), תהיה מעשה חסר תקדים בזירה המשפטית העולמית, שיפר ברגל גסה את המרקם העדין של יחסי עיתונות, ממשל ומשפט. זוהי תמצית טענתם של חמישה משפטנים אמריקנים בכירים – פרופ' אלן דרשוביץ, פרופ' אבי בל, נתן לוין, ג'וזף טיפוגרף וריצ'רד היידמן – במסמך מנומק ומפורט שהגישו לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה, במסגרת השימוע שנערך לפרקליטי נתניהו, עורכי הדין עמית חדד ויוסי אשכנזי, בערב יום הכיפורים. הנה חלקים נרחבים ממנו, בתרגום מאנגלית:
אזהרה: סכנה
התזכיר המשפטי הזה מוגש ליועץ המשפטי מנדלבליט על ידי סנגוריו של ראש הממשלה נתניהו כדי לדון בסוגיה קריטית של מדיניות ומשפט שעלתה מתוך האישומים הפליליים המוצעים נגד מר נתניהו:
האם זהו "שוחד" פלילי כאשר בעליו של עיתון או של אמצעי תקשורת אחר מספק סיקור חיובי במיוחד לנבחר ציבור (או מעניק סיקור שלילי במיוחד ליריב פוטנציאלי שלו), וזאת לפי בקשתו של הנבחר, וכאשר הנבחר משתמש בסמכותו השלטונית לטובתו האישית של הבעלים?
אם בתיק שלפנינו התשובה לשאלה מרכזית זו תהיה חיובית, החתומים מטה סבורים שהתביעה חסרת התקדים נגד מר נתניהו תבודד את ישראל בעולם המשפטי הדמוקרטי. ערכאות משפט זרות ידחו אמנם את התיאוריה המשפטית שמאחורי הקביעה, אך ישראל תסלול את הדרך להתנהלות שלטונית מזיקה שתהפוך את חופש העיתונות שלה לנכה, תדכא את חירות הדיבור ותטיל מגבלות על התהליך הפוליטי הדמוקרטי בתחומה. בהגשת נימוקינו לצורך בביטול אישומי ה"שוחד" בשלב הזה, איננו שוללים את מאמציו של היועץ המשפטי לממשלה להעלות את רף הנהלים האתיים של פקידי ציבור, כי אם מבקשים להמחיש את הסכנות שבתביעה כזו.
מזכר זה שקול לבקשה לדחיית כתב אישום בארה"ב. הוא איננו מערער על אמיתות הטענות העובדתיות ב־257 פסקאות כתב האישום הזמני, או מודה בהן. עורכי הדין הישראלים המייצגים את מר נתניהו מאתגרים רבות מהטענות העובדתיות הללו. עם זאת, לקראת ההכרעה בשאלה אם כתב החשדות יהפוך לכתב אישום רשמי ויוביל למשפט מלא, השיקולים שהוצגו בתזכיר זה הם, לדעת החתומים מטה – עורכי דין מורשים במדינות זרות – דיספוזיטיביים. הם טוענים מתוך שכנוע שיש למחוק את כל האישומים הטוענים ל"שוחד" בכל צורה שהיא. אלו העילות התומכות במסקנה שלנו:
א. מועמדים פוליטיים ופקידים ציבוריים תמיד יחפשו פרסום חיובי. בכל המדינות התרבותיות, הדמוקרטיות והמודרניות, הנהנות מעיתונות חופשית, המועמדים מעוניינים בסיקור חיובי מצד בעלי העיתונות המודפסת ואמצעי התקשורת האחרים. נבחרי ציבור במדינות דמוקרטיות נשענים על כוחו של הדימוי הציבורי שלהם כדי להמשיך לכהן בתפקידים שאליהם נבחרו, וכדי לחתור ליעדים שהם מציבים למדינה ולעם שהם משרתים. הכרעות של פוליטיקאים והחלטות של פקידי ציבור (בין אם נבחרו לתפקידם ובין אם לא) נועדו, לפחות בחלקן, לצבור סיקור חיובי בתקשורת ולהשיג מטרות לגיטימיות אחרות המשרתות אותם. פסילת רצונו של שליח ציבור בסיקור עיתונאי נאות ובשיפור תדמיתו הציבורית, פירושה אפוא סיכון הדמוקרטיה עצמה.
ב. התקשורת סוחרת בפרסום. כתבים, עורכים ובעלי גופי תקשורת מפרסמים תכופות כתבות שבמידה מסוימת נועדו לקדם אינטרס עצמי – כלכלי או פוליטי. נציגי התקשורת מתחייבים להעניק סיקור חיובי תמורת גישה נוחה למועמדים, או תמורת הבטחות ליחס נאות כלפיהם. מועמדים מפרסמים הבטחות במהלך קמפיין פוליטי כדי לזכות בקולות ובתמיכה, ומתחייבים לנקוט פעולות שונות אם ייבחרו. התנהלות כזו אכן עשויה להועיל כלכלית לבעליו של גוף תקשורת או לעיתונאי מסוים, אך מעולם לא היה אפילו מקרה אחד בעולם הדמוקרטי שבו הועמד איש ציבור לדין, כל שכן הורשע, ב"פשע" של קבלת "שוחד" בדמות פרסום חיובי. פרסום לטובת מועמד או פרסום ביקורתי כלפי יריבו, מעולם, למיטב ידיעתנו, לא גרר תביעה פלילית.
בשנים 2011־2012, דו"ח על "תרבות, פרקטיקות ואתיקה של העיתונות" בבריטניה, שחיבר צוות בראשות הלורד השופט בריאן לווסון ("דו"ח לווסון"), חשף בפומבי את העסקאות המפורשות בין ראש הממשלה דאז מרגרט תאצ'ר לאיש התקשורת רופרט מרדוק, כמו גם את הסיכומים המאוחרים יותר בין מרדוק לטוני בלייר, מנהיג מפלגת הלייבור שהתמנה לראשות הממשלה בשנת 1997. על פי דו"ח לווסון (כרך ג, חלק א, פרק ב, פסקה 1.11), ראש הממשלה תאצ'ר השיגה את "תמיכת העיתונות" על ידי "שימוש במערכת העיטורים והתארים הממלכתית כדי לתגמל בעלים ועורכים תומכים". לאחר מכן, מרדוק גרם למועמד הלייבור ניל קינוק להפסיד בבחירות 1992 בעזרת סיקור מוטה, שראש הממשלה השמרני ג'ון מייג'ור, אשר ניצח בבחירות ההן, כינה "מוגזם". העיתון של מרדוק, סאן, חגג את ניצחון השמרנים בשנת 1992 בכותרת "הסאן הכריע את הכף".
בשנת 1997, עיתוניו של מרדוק יצאו נגד ראש הממשלה השמרני ג'ון מייג'ור. אף על פי שמתחרהו טוני בלייר הכחיש את דבר קיומו של כל הסדר מוקדם מפורש בין הצדדים, דו"ח לווסון מתאר כיצד בלייר נסע מסביב לעולם לפגוש את מרדוק ואת צוות התקשורת שלו באי היימן, וכיצד ממשלתו של בלייר, לאחר שנבחרה, ריככה את חוקי הבעלות על גופי תקשורת בבריטניה וקידמה תוכניות אחרות שבהן תמך מרדוק. דו"ח לווסון מציין (כרך ג, חלק א, פרקים 3, 5) כי כמה מבכירי ממשל בלייר ייחסו את השינוי בסיקור מצד עיתוניו של מרדוק להסדר של טובה תחת טובה. הדו"ח מצטט את מייג'ור: "לא קורה לעיתים קרובות שמישהו יושב מול ראש ממשלה ואומר לו: 'הייתי רוצה שתשנה את המדיניות שלך, ואם אתה לא משנה את המדיניות שלך, הארגון שלי לא יכול לתמוך בך'. לא קורה לעיתים קרובות שהנקודה הזו מועברת ישירות לראש ממשלה בצורה כזו, כך שלא סביר שזה משהו שהייתי שוכח".
אימפריית התקשורת של רופרט מרדוק הייתה מעורבת גם בעסקאות עם דמויות פוליטיות באוסטרליה. באוטוביוגרפיה שלו, 'דברים שאתה לומד בדרך' (1999), תיאר ג'ון מנדו, פוליטיקאי שהפך לימים למנכ"ל חברת התעופה 'קוואנטס', כיצד ניצל מרדוק את הסיקור החיובי של ראש ממשלת הלייבור שם, בוב הוק, כדי לגרום לרשויות הרגולטוריות למנוע מיזוג פוטנציאלי בין קוואנטס לשתי חברות תעופה אחרות. כמו כן היה ידוע לכול כי האימפריה של מרדוק סחרה בסיקור חיובי של ממשל הוק לצורך קבלת רגולציה חיובית, שאפשרה למרדוק לרכוש את העיתונים 'סידני מורנינג הראלד' וה'וויקלי טיימס'. פול קיטינג, שר האוצר בממשלתו של הוק (ולימים ראש הממשלה), עבד באופן פעיל עם מרדוק בכך שסיפק לו בסתר מידע פנימי על פעולות הממשלה. בתמורה, עיתוניו של מרדוק תמכו בקיטינג בקמפיין שלו נגד הוק.
אף על פי שדו"ח לווסון משתרע על כמעט 2,000 עמודים וכולל ניתוח משפטי נרחב, הוא לא מצביע על כך שהסיקור המחמיא או העוין של מרדוק עשוי להיחשב כמתן "שוחד" למרגרט תאצ'ר או לטוני בלייר. תובעים באוסטרליה גם לא פתחו בחקירת היחסים בין מרדוק ובין הוק או קיטינג. הוכחות היסטוריות בלתי ניתנות לערעור קובעות כי מרדוק אינו הבעלים היחיד – או הראשון – שסחר בסיקור חיובי בתמורה למדיניות ממשלתית. ויליאם רנדולף הרסט, הנרי לוס וג'וזף פוליצר לא נרתעו כלל מהענקת פרסום תמורת תוכניות ממשלתיות שבהן חפצו, שלרוב הועילו להם כלכלית.
ג. הענקת פרסום בתמורה לטובות פוליטיות מקדמת את חופש הדיבור והעיתונות. מכיוון שהדיבור החופשי והעיתונות החופשית מכובדים באופן אוניברסלי כמעט בכל המדינות התרבותיות, בעלי התקשורת והכתבים המועסקים על ידיהם מקבלים החלטות מערכתיות ללא מורא נקמה. כל עוד הם נמנעים מפרסום לשון הרע, הם יכולים לשבח או לגנות נבחרי ציבור ומועמדים לתפקידים ציבוריים. אימפריות תקשורת קטנות מזו של מרדוק נוקטות אולי חשאיות גדולה משלו, אך באופן שגרתי גם הן מעניקות סיקור חיובי למהלכים רשמיים שמועילים להן. המועמדים מתראיינים, נלחצים להעניק התחייבויות לנקוט פעולה כזו או אחרת אם ייבחרו, ואז הם זוכים לתמיכה (או להתנגדות) במאמרי המערכת ובסיקור החדשותי.
אכן, עיתונות עצמאית עשויה להשפיע על קוראים, לעצב מדיניות ציבורית ולקדם מועמדים ונבחרי ציבור או לפגוע בהם. הכשלת כוחה של העיתונות לחקור, לאתגר ולתמוך בשינויי מדיניות – פירושה הכחשת מהות הדמוקרטיה. היתרונות הציבוריים הללו יתפוגגו אם מפרסמי דיווחים חיוביים או ביקורתיים בתקשורת האלקטרונית או המודפסת ייחקרו כדי לקבוע אם הובטח להם משהו תמורת כתבותיהם, תמיכתם או ביקורתם. האם המשטרה או הפרקליטות רשאיות בכלל לפתוח בחקירה פלילית ולחקור עיתונאי ומועמד שרואיין על ידו כדי לגלות אם פרסום חיובי או שלילי היה "שוחד" למועמד?
העמדה לדין בפרשת נתניהו תאותת לעיתונאים ולמנהלי התקשורת כי פרסום חיובי או פוגעני ביחס למועמד כלשהו עשוי להיחקר על ידי המשטרה והתביעה כדי לקבוע אם הוא היה בגדר טובת הנאה שניתנה תמורת הטבה אחרת בדמות פעולה רשמית. אם המשטרה והתובעים מוסמכים לבחון את מניעיהם של עיתונאים ופוליטיקאים, הם יכולים גם לשלוט באופן שרירותי על מוסדות חיוניים לדמוקרטיה.
ד. חקירה פלילית של פרסום כ"שוחד" תרתיע ו"תצנן" את התקשורת. סיפורים חיוביים ושליליים רבים נכתבו או שודרו על נציגי ציבור ומועמדים ציבוריים בישראל בשנים האחרונות, ואף בשבועות האחרונים. האם הם נוצרו כתוצאה משיחות בין הכתב לפקיד או למועמד כלשהו, שבו ניתנה הבטחה לנקוט פעולה לטובת איש התקשורת? האם טענה כזו אמורה לגרור חקירה פלילית? אם כן, יוצרים שיפרסמו בעתיד יצירה שמשבחת או תוקפת דמות ציבורית יהססו לפני שהם משרטטים, כותבים או מביימים אותה, שמא הפרסום יביא להאשמתם ב"שוחד"; שמא הכתב, המנהל שלו, הממונה עליהם והמועמד ייחקרו וייאלצו לשכור עורכי דין.
רוב העיתונאים יירתעו ויבחרו לשתוק ולא להסתכן בחקירה אפשרית. מועמדים פוליטיים יימנעו מלשוחח עם עיתונאים מכיוון שאלה עלולים להיות מוחשדים במתן שוחד, והמועמד בנטילתו, אם השיחה ביניהם תביא לפרסום לטובת המועמד או לפגיעה ביריב שלו. התוצאה תהיה צמצום השיח החופשי, פגיעה בחופש הביטוי והשתקת התקשורת החופשית.
סכנת הצנזורה העצמית
תומאס ג'פרסון, מחבר הכרזת העצמאות האמריקנית שכיהן מאוחר יותר כנשיאה השלישי של ארה"ב, גינה את "אלפי הטורים שהופצו בחריצות כזו נגדי" על ידי העיתונאים בתקופתו, והצטער על "השפל שאליו הידרדרו העיתונים שלנו, ורוח הרשעות, הגסות והכזב של כותביהם". ואולם, ידועה גם הכרזתו כי "לו הייתי צריך להחליט בעצמי אם תהיה לנו ממשלה ללא עיתונים או עיתונים ללא ממשלה, לא הייתי מהסס לרגע לפני שהייתי בוחר באפשרות השנייה".
ההערכה ויראת הכבוד לעיתונות החופשית – עם כל חסרונותיה – היא שמכתיבה את החלטות בתי המשפט בזמננו. בבריטניה, באירופה ובארה"ב, חופש הביטוי והעיתונות מוגנים בזמננו מפני רגולציה ממשלתית שעלולה "לצנן" את התקשורת, את העיתונאים ואת אנשי הציבור ולהרתיע אותם מלדבר, גם אם רגולציה זו איננה מדכאת ישירות את חופש הדיבור או מענישה בגללו. בתי המשפט משמרים את הערכים היקרים של הדיבור החופשי והעיתונות החופשית על ידי דחיית טענות המגבילות את חופש התקשורת והעלולות להוביל לצנזורה עצמית.
את העיקרון המשפטי האנגלי, שהוחל באופן מיידי ונמרץ על אישומים כדוגמת אלו שהוגשו כעת בפרשת נתניהו, ביטא דיוויד אידי בתיק ג'אמיל נגד הוול סטריט ג'ורנל אירופה [2004]: "אין 'אפקט מצנן' גדול יותר על חופש התקשורת… מאשר אי־ודאות בנוגע לחוקיות פעולותיו של אדם". אמנם דו"ח לווסון שקל דרכים שונות לרגולציה של התנהגות התקשורת, אך חקירה פלילית והעמדה לדין של דמויות ציבוריות – לא נשקלה אף לא לרגע. המחיר שצעד כזה יגבה מחופש הדיבור והעיתונות, הופך התערבות מסוג זה לבלתי אפשרית.
בית הדין האירופי לזכויות אדם הפגין רגישות ל"אפקט המצנן" של פעולה קיצונית העלולה להשפיע על התקשורת ועל עיתונאים עצמאיים. סעיף 10(1) באמנה האירופית לזכויות אדם מגן על חופש הביטוי. בית הדין הצהיר כי לסוכנות ממשלתית יש "סמכות מצומצמת" להגבלת "חופש הביטוי בתחום הדיבור או הדיון הפוליטי – שם יש חשיבות עליונה לחופש הביטוי – או בנושאים בעלי עניין ציבורי". סעיף 10 פורש ככולל את "התפקיד החיוני שעל התקשורת למלא בחברה דמוקרטית". בית המשפט הצהיר כי "לא זו בלבד שעל התקשורת מוטלת המשימה להעביר מידע ורעיונות כאלו, לציבור יש גם הזכות לקבלם". סעיף 10(2) באמנה מפרט את התנאים שבהם השלטון עשוי להפריע לחופש הביטוי. הגבלה על חופש העיתונות, כמו הגבלות אחרות על ביטוי חופשי, מותרת על פי בית הדין האירופי רק אם היא: (1) נקבעה בחוק; (2) מבוססת על סיבות מספיקות; ו־(3) הכרחית בחברה דמוקרטית.
בתיק ברמבילה ואחרים נגד איטליה, בית הדין ציין אמנם כי חופש העיתונות מוגן במלואו רק אם התקיימו תום לב ועמידה בעקרונות הפעולה של עיתונאות אחראית, אך "האפקט המצנן" של הרגולציה משפיע על החוקיות של הכלים המופעלים נגד כתבים שהשתמשו באמצעים בלתי חוקיים כדי להשיג מידע. גם כאשר התנהלות התקשורת הייתה "חשופה לביקורת קשה", וכללה חומרים שלא הוסיפו "שום תרומה אפשרית נוספת" לחשיבותו של סיפור, דרישה מוקדמת שהטיל בית המשפט, במקרים שבהם הפרסום פולש לפרטיותו של אדם, בוטלה משום שהטילה "אפקט מצנן משמעותי על חופש הביטוי". החרגה לשם אינטרס ציבורי, אפילו במקרים מוגדרים בצמצום, קבע בית הדין, "תגביר את ההשפעה המצננת של הטלת חובה לאישור מוקדם".
בשנת 1965 פסק בית המשפט העליון האמריקני בתיק דומברובסקי נגד פיסטר, כי "האיום שבסנקציות עשוי להרתיע… כמעט באותה עוצמה כמו יישום הסנקציות בפועל". בית המשפט קבע כי "האפקט המצנן על מימוש זכויות התיקון הראשון לחוקה עשוי לנבוע מעצם קיומה של התביעה, ואיננו מושפע מהסיכויים להצלחתה או לכישלונה". בהחלת ההיגיון הזה קבע בית המשפט העליון לא רק שתביעתה של לואיזיאנה נגד "חתרנים" אסורה לכאורה על פי התיקון הראשון לחוקה, אלא שבתי המשפט הפדרליים יוכלו להקפיא את אכיפת החוק של לואיזיאנה מכיוון שהיא "תצנן" את חופש הביטוי. אם החוק לא יוקפא, נקבע, דוברים עתידיים יהיו עסוקים בצנזורה עצמית כדי להימנע מחשיפה לתביעה אפשרית.
התקדים האמריקני הידוע ביותר בנושא הוא ניו־יורק טיימס נגד סאליבן (1964), שבו הגביל בית המשפט את זכותם של פקידי ציבור לתבוע בגין לשון הרע. בית המשפט קבע שחופש הביטוי צריך לקבל "מרחב נשימה" כדי לשרוד, וכי דרישה מהעיתונות להבטיח את אמיתותן של כל הקביעות העובדתיות תגרור צנזורה עצמית: "מבקרים פוטנציאליים של התנהלות ממסדית עלולים להירתע מלהשמיע את ביקורתם, אף שהם סבורים כי היא נכונה ולמרות היותה נכונה, מתוך ספק האם ניתן יהיה להוכיח אותה בבית המשפט או מחשש להוצאות משפט. לשם כך הם נוטים לפרסם רק הצהרות 'שמתרחקות מרחק גדול מהתחום הבלתי חוקי'. כלל כזה ידכא את המרץ ויגביל את המגוון של הדיון הציבורי".
אם המשטרה והתביעה יוכלו לחקור ולהעמיד לדין מפרסמי פרסום חיובי או ביקורתי, בטענה כי הפרסום היה חלק מ"שוחד" בלתי חוקי, התוצאה ההכרחית תהיה זהה לתחזית של בית המשפט העליון בארה"ב בתיק שהוזכר לעיל: התקשורת תעסוק בצנזורה עצמית, ובכך תדכא את המרץ שלה ותגביל את המגוון של הדיון הציבורי בישראל.
העיתונאים ייאלמו
התקשורת והפוליטיקאים בישראל רגישים במיוחד לאפשרות של ריסון השיח והטלת צנזורה עצמית, עקב הגדרתה הרחבה במיוחד של עבירת השוחד בישראל. על פי סעיפים 290־291 לחוק העונשין של ישראל, מתן דבר בעל ערך לפקיד ציבור הוא "שוחד" גם במקרה שלא ניתנה תמורה מיידית, אלא רק הייתה ציפייה להטבה בעתיד בלתי מוגדר. יתרה מזו, סעיף 293(7) לחוק העונשין קובע כי פקיד ציבור מקבל "שוחד" גם אם המעשה הרשמי שביצע בתמורה הוא כזה שהיה עליו לבצע על פי חוק.
לא סביר אפוא שעיתונאי או בעליו של גוף תקשורת יהינו לפרסם פרסום חיובי או שלילי בעניין מועמד פוליטי, אם החלטה שתתקבל על ידי המועמד זמן רב לאחר הפרסום עשויה להפוך לבסיס לחקירת שוחד פלילית של המועמד, העיתונאי או הבעלים. מתמודדים פוליטיים לא יחפצו להתראיין במסגרת כתבות שיישאו אופי חיובי, מתוך חשש כי מעשה שיחויבו לבצע בעתיד ייבדק למפרע מיקרוסקופית על ידי המשטרה ועל ידי תובעים שיבקשו ללמוד אם הוא קשור לסיקור חיובי, או אף לכתבה תקשורתית נוחה במידת מה.
בפסקה 104 של כתב החשדות נטען כי מר נתניהו ושאול אלוביץ' "פגעו פגיעה משמעותית בשיקול דעתם המקצועי של העיתונאים ועורכי האתר". טענה זו איננה מתקנת את הפגם הבסיסי באישום השוחד. מסורת ארוכת־שנים בעיתונאות המודרנית, הנמשכת עד ימינו, היא שעיתונאים יחידים מכפיפים את "שיקול דעתם המקצועי" למטרות פוליטיות ואידיאולוגיות שבהן תומכים מעסיקיהם. הבעלים והמוציאים לאור של כלי התקשורת משתמשים בסמכותם כדי להכריח עיתונאים שעובדים אצלם לקדם את עמדות המעסיק. כמה מהבעלים המפורסמים ביותר של אימפריות תקשורת, מוויליאם רנדולף הרסט והנרי לוס ועד רופרט מרדוק, הפעילו שליטה מוחלטת על התוכן הפוליטי והאידיאולוגי של פרסומיהם. אנקדוטה טיפוסית מפורסמת מספרת כיצד הרסט, שהיה מעוניין במעורבות הצבאית האמריקנית בקובה, הגיב בשנת 1897 לכתב שלו בקובה ששיגר: "הכול שקט. אין כאן שום בעיה. לא תהיה מלחמה. אני רוצה לחזור". התשובה של הרסט הייתה: "בבקשה תישאר. אתה תספק את התמונות, ואני אספק את המלחמה". רופרט מרדוק הפעיל אצלו שליטה מוחלטת דומה. עיון בשיטותיו מעלה כי "אם העורכים רצו לשרוד, הם היו צריכים להפנים את השקפת עולמו של מרדוק… הם תמיד היו צריכים לנסות לרצות אותו… הם נהגו במדיניות של 'ציות מראש'".
אם שאול אלוביץ' אכן הורה לעובדיו, ולו גם בתגובה ל"דרישות השערורייתיות" לכאורה של מר נתניהו, להביע דעות שהפרו את "שיקול הדעת המקצועי האישי שלהם", הרי שהדבר לא היה התנהגות פלילית. יתרה מזו, בשל הטעמים המתוארים בתזכיר זה, שיקול הדעת המקצועי של כתבים בעתיד ייפגע על ידי התביעה הזו, ולא להפך. עיתונאים יעדיפו שלא להמרות את פי מעסיקיהם ולהביע "שיקול דעת מקצועי" אישי, מחשש שהם עלולים להיחקר ולעמוד לדין בטענות שעמדותיהם החיוביות או השליליות היו "שוחד". במקום לנסח דעות עצמאיות, הם יישארו אילמים. כתב האישום נגד נתניהו "יצנן" את חופש הדיבור שלהם.
מסקנה: ניסיון להשיג סיקור חיובי או הצעתו למועמד או לפקיד ציבור, פשוט אינו יכול להיות פשע במדינה דמוקרטית המעלה על נס את העיתונות החופשית. מהסיבות האמורות, יש לבטל את ההאשמות המבוססות על הטענות שפרסום חיובי בעבור מר נתניהו הוא "שוחד". 
עיקרי המסמך פורסמו לראשונה על ידי העיתונאית קרולין גליק ב'ישראל היום'. תרגומו לצורך פרסומו כאן נעשה בידי 'מקור ראשון'
