אחרי 16 שנים בתנועת הנוער בית"ר, סוף־סוף ראיתי את "זו גם כן". עד עכשיו הגדה המזרחית הייתה אידיאולוגיה ישנה, אידיאל, ופתאום אני שם. אמנם הדרך שבה ראיתי את הגדה המזרחית של הירדן לא הייתה בדיוק זו שדמיינתי, אבל בשעה טובה זה קרה.
במאי האחרון נרשמתי לקורס קיץ בביולוגיה ואקולוגיה של ירדן מטעם אוניברסיטת קולומביה בניו־יורק, האוניברסיטה שבה אני לומדת. אף שנושא הקורס לא קשור לתואר שאני לומדת ביחסים בינלאומיים, חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה להכיר מקרוב את שכנתנו הגדולה ממזרח. וכך הגעתי בתחילת יולי, לאחר ביקור מולדת בישראל, למעבר הגבול שייח'־חוסיין שליד בית־שאן. לאחר טרטורים בלתי־פוסקים מצד שוטרי הגבול הירדנים, נאמר לי שהם מצטערים אבל ישראלים לא יכולים להיכנס בגפם לירדן, והם חייבים השגחה של מורה דרך מקומי. עם זאת, עשרות אזרחים ישראלים חלפו על פניי ונכנסו לירדן ללא שום ליווי. נראה שגם בירדן מבינים שבשנת 2019 ובעידן התקינות הפוליטית, זה נשמע רע לומר "רק ליהודים אסור להיכנס לבד".
אחרי תחנונים, בכי וטלפונים לגורמים שונים, זה קרה. קיבלתי את האישור המיוחל ונכנסתי לשטח הממלכה ההאשמית של ירדן. אני לא יודעת במה ציפיתי להיתקל בצד השני של הגבול, אבל בכל מקרה הופתעתי. בצידו הישראלי של הגבול ראיתי מפעלים עצומים ואת הנוף הירקרק של עמק המעיינות. קילומטרים ספורים משם, קידמו את פניי פחונים רעועים ורוכלים שהציעו את מרכולתם לנוסעים על הכביש המוביל לרבת־עמון, ועובר בכפרים מוזנחים. גם את הבירה אין להשוות לערים הגדולות בישראל, אלא לעיר לא מאוד מודרנית.
גדלתי בתנועת הנוער בית"ר ולמדתי שם על ההיסטוריה היהודית של עבר הירדן המזרחי. תקופה מסוימת בחיי אף ענדתי על צווארי שרשרת של שתי גדות הירדן. השרשרת הזו התלוותה אליי למסע בירדן, אך הפעם בתוך ארנקי. האמת? מעולם לא חשבתי שאזכה לראות את האתרים היהודיים בירדן שלמדתי עליהם בילדותי ובנעוריי, וגם הפעם לא חשבתי שאזכה. ביליתי בירדן חודש ימים בחברת פרופסורית ו־14 סטודנטים אמריקנים ובליווי מדריך ירדני, במטרה ללמוד על המערכת האקולוגית של המדינה, נושא שאינו קשור בשום צורה לאתרים שכמהתי לראות. הייתי היהודייה היחידה בקבוצה, והמקומות הללו לא אמרו דבר לחבריי. מבחינתם היה מדובר בעוד אתר היסטורי ירדני, ללא זיקה ליהדות.
הירדנים דנים בניסיון להחזיר את הגלגל לאחור ולמחוק את ישראל. פריט מפתיע בחנות המזכרות היה מפה רקומה של ירדן ששטחה כולל את יו"ש
כבר בתחילת החודש נקרתה בדרכי הזדמנות פז לבקר באחד האתרים הללו, במסווה של טיול בטבע. עלון פרסומי של אחת משמורות הטבע שהתארחנו בהן, באזור מיוער ששמו עג'לון, הציע למבקרים בשמורה כמה טיולי טבע באזור. בין המילים והתמונות הציץ אליי יעדו של אחד המסעות הרגליים: The birthplace of Prophet Elijah – מקום הולדתו של אליהו הנביא. המקום צוין כאחד מכמה אתרים שהמטיילים יראו במהלך המסע, אך בעבורי היו אלה המילים היחידות שראיתי על הדף. חבריי ללימודים לא הבינו את ההתרגשות שאחזה בי באותו רגע. ביום החופשי שלנו אמרתי להם: אנחנו חייבים ללכת לשם.
ואכן, שבעה סטודנטים הצטרפו אליי למסע רגלי של כחמש שעות באזור ע'גלון, עד שהגענו ל'מר אליאס', המקום שבו – כך לפחות מאמינים – נולד וחי אליהו הנביא. על פי השלטים התלויים על הקירות, ההיסטוריה של האתר מתחילה בסוף המאה השישית לספירה, כאשר נבנתה שם כנסייה על שם הנביא, שחלק מרצפתה עדיין שרד. בשלט נאמר גם שאליהו הנביא נולד במקום, ומוזכר גם הזקן שבנה את הכנסייה לזכרו וכונה SABA, אך לא מצוין שאליהו היה יהודי. מנסחי הכיתוב בשלט מן הסתם לא ידעו שסבא היא מילה עברית לאדם זקן.
אבל עם כל הכבוד לשלטים הללו, הם לא הצליחו לגרוע מההתרגשות שאחזה בי בזמן הביקור. עמדתי שם, בנקודת תצפית באמצע הגלעד, וראיתי את הנוף שראו אבות אבותיי, היהודים שחיו במקום. אף שאינני דתייה, התקשיתי להסתיר את התרגשותי. אלפי שנים מפרידות ביני ובין היהודים שחיו בכפר ההוא בגלעד, אבל הרבה מאוד דברים מחברים בינינו. הנה אני עומדת, בשנת 2019, בין הריסות כנסייה שנבנתה על הריסות כפר יהודי, כשלצווארי שרשרת עם מגן דוד. חשתי שהרגע הקטן הזה ממחיש את חוזקו של העם היהודי. הרסו את יישובינו, גורשנו ונדדנו, אך נשארנו והעמדנו צאצאים שגם לאחר אלפי שנים מרגישים מחוברים ליהדות. לפי המסורת, אליהו הנביא הוא שיבשר על בוא הגאולה. הגאולה השלמה מן הסתם עוד לא הגיעה, אבל באותו רגע הרגשתי שהיא מתחילה.
לא בעברית
כמה ימים לאחר מכן נסענו לראות את פטרה, העיר הנבטית הקסומה שמבניה חצובים בתוך "הסלע האדום", שישראלים צעירים בשנות החמישים סיכנו את חייהם כדי להגיע אליה, וחלקם לא שבו בחיים. כמה קשה היה להם להגיע לשם, וכמה קל לי. הם היו חלק מעם מתחדש העסוק בניעור אבק הגלות, מאוים על ידי המדינות השכנות. אני שייכת לעם שכבר כונן מחדש את ריבונותו במולדתו ההיסטורית, ויכול לכל אחת ממדינות האויב שסביבו.
ימים ספורים אחרי עזיבתנו את ירדן, עלתה פטרה לכותרות בישראל. קבוצה של יהודים ישראלים הגיעה להתפלל בקבר אהרן הכהן השוכן בסמוך, ורשויות הדת סגרו את האתר לכמה ימים. אכן, כשחיפשתי ברשת אתרים יהודיים בירדן, לא מצאתי אזכור לקבר אהרן. גם לו הייתי יודעת עליו, לא יכולתי להיפרד מהקבוצה להליכה של כמה שעות עד אליו ובחזרה. כמעט ויתרתי על ביקור באתר יהודי נוסף, אך חיפוש מעמיק יותר ושיחה עם מקומיים גילו לי אתר שלמזלי לא החמצתי.
בסביבת פטרה נמצא אתר מעניין ופחות מוכר למטייל הישראלי. באמצע אחד הכפרים הסמוכים למלון שבו התאכסנו, בעמק המכונה ואדי מוסא, על שם משה רבנו, נמצא הסלע שלפי מסורות שונות אותו הכה משה והוציא ממנו מים. ביום המחרת התעתדנו לצאת מהמלון בשעה מאוחרת יחסית, וכך הייתה לי הזדמנות לנסוע, בלוויית המדריך הירדני וסטודנט נוסף, לראות את "עין מוסא".
מבחוץ, האתר נראה כאחד הבתים הסמוכים לו, אך בפנים נגלה מחזה יוצא דופן. בצידו הימני של המבנה ניצב סלע אפור וגדול, ומתחתיו מעיין נובע. מי המעיין זורמים לכל אורך החדר, ואז יוצאים מפתח צר בקיר אל הרחוב, שם הם זורמים בתעלה צרה ומספקים מים לתושבי הכפרים באזור. המים שהרוו את צימאונם של בני ישראל, מרווים היום את צימאונם של אחרים.
אף שאינני שומרת מצוות, משהו במעמד הזה גרם לי חשק עז להתפלל. הבעיה הייתה שאני לא יודעת איך. הפעם האחרונה שבה התפללתי בקביעות הייתה בגן הילדים הדתי ביישוב מעלה־שומרון שבו גדלתי. במקום תפילה החלטתי לעצום את עיניי ולהניח למילים לזרום החוצה, בתקווה שיגיעו לייעדן. בעוד אני עומדת בקצה החדר וספק מתפללת ספק מדברת לעצמי, נכנסו פנימה עשרות תיירים ירדנים. ברגע אחד קולותיהם החזירו אותי מנדודים במדבר בדרך לארץ המובטחת, למציאות המורכבת של יהודייה־ישראלית במדינה ערבית. את התחושות הרוחניות החליפו צעקות ילדים, ואת הזכּות והטוהר שהרגשתי החליפו ירדנים שמצאו לנכון לרוקן בקבוקי מים מינרליים לתוך בריכת המים הקטנה, למלא אותם במים הקדושים ולשתות אותם.
ואולם הרגע שהחזיר אותי למציאות יותר מכול היה כאשר שני בחורים צעירים נעמדו לידי, מנסים לשמוע את המילים היוצאות לי מהפה ובוהים בתליון מגן־הדוד שעל צווארי. מדריך הטיולים הירדני שהתלווה אליי נדרך. הוא זינק לכיווני והפציר בי שאפסיק לדבר בעברית, שכן זה ממש לא המקום לדבר בו בשפה זו. רציתי למחות ולהעיר לו שזה דווקא המקום לדבר בשפה זו, אך בסוף החלטתי שלא להרוס את הרגע. המשכתי בשלי, פשוט יותר בשקט.
מזכרות משקרות
מוואדי מוסא המשכנו לעקבה, העיר הדרומית הסמוכה לאילת, ולים המלח. שני המקומות עתירים בחנויות מזכרות. כפעילה בארגון 'סטודנטים למען הר הבית' אני מכירה היטב את היחסים המורכבים של ירדן עם המקום הקדוש ביותר ביהדות והשלישי בקדושתו באסלאם, אך הופתעתי לגלות עד כמה המקום דומיננטי בתפיסתם של הירדנים. בכל חנויות המזכרות מככבת כיפת הסלע. מראה הכיפה המוזהבת נשקף מכל חולצה, ספל ותמונה. הרהרתי בטעות שעשינו כשמסרנו את האחריות הניהולית של המקום לידי הווקף, הגוף הירדני שמנהל את הר הבית ומקשה על העולים היהודים אליו, משל היה הר הבית עדיין חלק משטח ירדן, וכאילו לא הובסו במלחמה וויתרו על האחיזה בשטחי יהודה, שומרון וירושלים.
ולא רק הר הבית כיכב במזכרות. בכל חנות שנכנסנו אליה אפשר היה למצוא פריטים שעליהם מפת ישראל הנוכחית (ללא רמת הגולן) צבועה בצבעי דגל אש"ף, ולצידה איור הילד המסמל את BDS, תנועת החרם על ישראל. בחנויות נמכרות גם חולצות עם הכיתוב "ירושלים, פלסטין".
הירדנים, כך נראה, תופסים את הסוגיה הפלסטינית כבעייתם שלהם. תחושה זו גברה כאשר דיברתי עם מקומיים שלמרות האבטלה והאינפלציה, ממשיכים לעסוק בפלסטינים ובניסיון להחזיר את הגלגל לאחור ולמחוק את מדינת ישראל מהמפה. הפריט שהפתיע אותי יותר מכול היה מפה רקומה של ירדן, כאשר שטחה כולל את יהודה ושומרון. מבחינת סוחרי המזכרות והאנשים ששוחחתי עימם ישראל איננה מדינה לגיטימית, בוודאי לא אחת שלירדן צריך להיות הסכם כלשהו עימה.
אם הייתי צריכה הוכחה נוספת לשאלה איזו דרך מוצלחת יותר – הסירוב הירדני להכיר במצב, או הדרך הציונית הישראלית – היא הגיעה כאשר ביקרנו בנקודה בנחל הירדן שבה לפי המסורת הנוצרית הוטבל ישו. בעוד שבצד הירדני הייתה רק הקבוצה שהשתייכתי אליה, הצד הישראלי נראה כמו תחנת רכבת, עם מאות תיירים. גם בים המלח נתקלנו במצב דומה. בעוד שבצד הישראלי אי אפשר למצוא חדר פנוי במלונות, הצד הירדני כמעט ריק.
אנחנו על המפה
מֵידְבָא, עיר הפסיפסים, הייתה התחנה האחרונה שלנו לפני שחזרנו לעיר הבירה לכמה ימי סיכום. כשהגענו לשם כבר ידעתי מה אני רוצה לראות – את מפת מידבא. במשך כשעה התהלכנו ברחובות העיר, מציצים לכנסיות ובוחנים ממצאים ארכיאולוגיים מתקופות שונות, עד שהגענו לכנסיית גאורגיוס הקדוש, שאת רצפתה מעטרת מפת הפסיפס המפורסמת המתארת את המזרח התיכון כפי שראו אותו הנוצרים שיצרו אותה. היא מתארת את השטח מצידון ועד מצרים, אבל לב המפה הוא ירושלים.
האתרים במפת מידבא אינם מיוצגים בהתאם לגודלם הגיאוגרפי אלא על פי חשיבותם הדתית, וירושלים הייתה ותישאר החשובה ביותר. מכיוון שהמפה נוצרה בידי נוצרים למען נוצרים, היא מציגה את האתרים באופן דומה למפות שהצלבנים נשאו איתם כדי להתמצא במזרח התיכון. רוב המבנים בחלק הירושלמי של הפסיפס הם כנסיות ואתרים נוצריים אחרים, אך עמוד השדרה של העיר הוא רחוב הקרדו, הרחוב הראשי בעיר העתיקה, שאותו אפשר לזהות לפי העמודים העתיקים בשני צדדיו.
פתאום, ממפה זרה שאנשים זרים הכינו כדי להתמצא בעיר זרה, הפכה מפת מידבא למפה קריאה לחלוטין בעבורי. ראיתי את עצמי צועדת בקרדו. כמעט יכולתי לראות את היהודים של לפני מאות ואלפי שנים, המתגוררים בבתים הקטנים בצידי הדרך הראשית, מאמינים וחיים תחת פחד מתמיד ולמרות זאת נשארים בעירנו האהובה, שומרים על נוכחות יהודית בחשובה וביפה שבערי תבל. הרגשתי שאני יכולה ללכת במפה הזו, מירושלים שבמרכזה ליריחו, לבית־לחם ולים המלח. ועדיין הייתה תחושה של ניגוד חד בין ההיכרות האינטימית עם העיר שאני כל כך אוהבת, ובין הניכור מהעיר המתוארת בפסיפס, עמוסה בכנסיות ובנקודות ציון זרות כל כך. כמו כלה ששייכת לחתן אחר.
העניין שלי באתרים היהודיים במידבא החל עוד בנסיעה אליה, כאשר בשטף דיבורו ציין המדריך הירדני שאנו חולפים כעת על פני הר נבו. כמו שלמדנו בבית הספר, הר נבו הוא המקום שממנו השקיף משה לעבר ארץ ישראל, לפני מותו. לשם, החלטתי, אני חייבת להגיע. כבר באותו יום, כאשר הגענו למלון, ביררתי כמה תעלה מונית מקומית אל ההר, והאם אוכל להתפצל מהקבוצה כדי לנסוע לשם. ביום שבו עזבנו את מידבא קמתי מוקדם בבוקר, ומלווה במדריך הירדני ובנהג המונית הפלסטיני ג'יהאד (שבמצוות המדריך הסתרתי ממנו את זהותי), יצאנו אל הר נבו.
הדבר הראשון שרואים כשנכנסים לאתר הוא פסל עצום־ממדים מאבן לבנה. על הפסל חקוקים שלושה דיוקנאות, ומתחתיהם ספרים. הפסל נבנה ב־2009 לרגל ביקורו של האפיפיור בנדיקטוס ה־16, והוא אמור לסמל את קדושת המקום לשלוש הדתות. זה היה האזכור היחיד במקום למורשת יהודית כלשהי – כל היתר היה נוצרי או מוסלמי. כך למשל, לצד הפסל ניצב לוח אבן גדול ועליו נכתב באנגלית: "המשמרת הפרנציסקנית על ארץ הקודש, הר נבו, לזכרו של משה, מקום נוצרי קדוש". לצידן היה כיתוב נוסף בערבית. שום אזכור ליהדות. ליד הנקודה שבה עמד משה ניצב פסל ברזל עצום המדמה את נחש הנחושת כרוך על "נס".
ביום של ראות טובה אפשר לראות מהר נבו את ירושלים ויריחו ואת הרי יהודה והשומרון, שאחרי מות משה הפכו ללב ליבם של המדינה והעם היהודי, ובתקופתנו שבו לידיו. כמעט אפשר להרגיש את נוכחותו של משה, העומד על ההר ומביט אל הארץ המובטחת שאליה לא יבוא.
כידוע, מקום קבורתו המדויק של משה איננו ידוע. כדי לסמל את העניין הזה, בכנסייה על הר נבו ישנו קבר ריק חפור באדמה ומכוסה בזכוכית, כמעט לא נראה למי שלא מחפש אותו. חשתי שזהו סיכום מדויק לחווייתה של צעירה יהודייה המטיילת בעבר הירדן המזרחי. מצד אחד המורשת וההיסטוריה היהודית ניבטות מכל פינה. מצד שני, מישהו אחר ניכס אותה לעצמו וכמעט רוקן אותה מתוכן. על כל אתר יהודי נבנתה כנסייה, השלטים אינם מזכירים במאום את הזיקה היהודית, ורוב האנשים שדיברתי איתם אפילו לא מכירים בישראל של 2019, בוודאי לא בהיסטוריה היהודית של עבר הירדן המזרחי.
ובכל זאת, מאחורי הלוחות שמסתירים מידע והמזכרות בחנויות, האמת הבסיסית נמצאת בשטח. הממצאים ההיסטוריים, הכתבים העתיקים, האתרים החבויים – כולם חושפים את מה שבירדן מתאמצים להסתיר. ישנה היסטוריה יהודית, וכל הניסיונות לטשטש אותה לא יצלחו. בדיוק כמו העם היהודי שהתמודד וגבר על כל מי שניסה לנתק אותו ממורשתו ולמחוק את זהותו, ואחרי אלפי שנים שב למולדתו.
