"אלפיים שנה לא היה פה יהודי, עכשיו אנחנו חוזרים"

החומות הן הדבר הראשון שתופס את העין ואת הלב. כבר בשרוול הכביש שמוביל מירושלים לציון קבר רחל אימנו, ללא כניסה לרחובות העיר בית־לחם, הן ניצבות זקופות וגבוהות משני צידי הכביש. בהמשך, אם תוסיפו ללכת דרומה כחמישים מטר, תגלו אותן גבוהות כמקודם, אך בחלק זה פניהן האפורות מקושטות בציורי קיר של דשא ירוק ופרחים צבעוניים. שמונה משפחות יהודיות מתגוררות בין החומה ומגדלי השמירה המבוטנים, צמוד לאתר קבר רחל. "יש פה חיים, זה כבר לא רק קבר או משהו שקרה פה פעם, אלו חיים חדשים", אומרת לי אחת הנשים שגרה במקום.

"החומות הן הרע במיעוטו", קובע אוהד ברט, מנכ"ל עמותת ישיבת קבר רחל. "לולא החומות, המצב היה פה כמו בקבר יוסף שנכנסים אליו פעמים ספורות בשנה".

זהו הביקור הראשון שלי במקום, והעיתוי קשור כמובן ליום פטירת רחל אימנו, י"א בחשוון, שחל בשבת. לכבודו מבקשת ישיבת 'בני רחל' לפתוח את שעריה לפני הקוראים, שרבים מהם, גם מקרב הציונות הדתית, אינם מודעים לכך שבמקום מתגוררות משפחות יהודיות כבר כשבע שנים.

חלקת הקבר ניצלה פעמיים מהחלטות מדיניות שהיו משאירות אותה מחוץ לתחום; תחילה בהסכמי אוסלו, ממעבר לשליטה פלסטינית, ושבע שנים מאוחר יותר – מהשארתה מחוץ לגדר ההפרדה. בשנת 2002 התנהלו ויכוחים מרים בנוגע לתוואי הגדר המכונה 'עוטף ירושלים'. ראש עיריית ירושלים דאז, אהוד אולמרט, דחה את התוכנית שהציג הצבא ולפיה מתחם הקבר לא ייכלל בתוואי. "קבר רחל אינו מקום הנתון לוויכוח, זה מקום יהודי", אמר אז אולמרט. בסופו של דבר, חומת קו התפר שנבנתה בין 2005 ל־2007 כללה את מתחם הקבר בשטחה הריבוני של ישראל.

שבע שנים קודם לכן תכננה ממשלת ישראל להגדיר את מתחם הקבר כשטח A (שליטה פלסטינית מלאה, ביטחונית ואזרחית). בספר דברי הימים של מפעל ההתיישבות נחרטה פגישה גורלית של חנן פורת וח"כ מנחם פרוש עם ראש הממשלה דאז יצחק רבין בקיץ 95'. השניים המתינו לרבין מחוץ לחדרו, ופרוש תהה מה למתנחל כפורת אצל רבין של ימי אוסלו. למשמע תשובתו, "באתי להשתדל על קבר רחל", ביקש פרוש, נציג אגודת ישראל ואיש ירושלים, להצטרף אליו. השניים נכנסו יחד לדבר על ליבו של רבין, וכפי המסופר פרוש פרץ שם בבכי. הדמעות עשו את שלהן, וימים ספורים לאחר הפגישה הזו הוצא מתחם הקבר מהתוכנית המקורית ונשאר בידיים ישראליות. כמה חודשים לאחר הפגישה הזו נרצח רבין בליל פטירתה של רחל אימנו על פי המסורת.

ברט: ""החומות הן הרע במיעוטו, בלעדיהן המצב פה היה כמו בקבר יוסף שנכנסים אליו פעמים ספורות בשנה".

התושבים מכנים את ההיאחזות הקטנה "קריית הישיבה", נזהרים מלכנות את המקום יישוב יהודי. ואכן המשפחות שמתגוררות במקום שייכות לצוות הישיבה – ר"מים ואברכים. השטח שבבעלות הישיבה מונה כחמישה דונמים. על חלקה 36 ניצב המבנה שנקנה לפני שני עשורים מידי שלושה אחים נוצרים. המבנה משמש את שמונה המשפחות ואת 85 בחורי הישיבה. הרווקים שבהם, כ־40 במספר, גם לנים פה. האברכים גרים בשכונות הלוויין גילה והר־חומה וביישובי גוש עציון. לפני כעשר שנים הוקם הכולל, שלוש שנים אחרי כן נכנסה המשפחה הראשונה לגור פה, ועם השנים הצטרפו משפחות נוספות.

"אנחנו מחכים שבעזרת השם נבנה את קריית הישיבה ואז תלמידי הישיבה יוכלו לבוא לגור פה", אומר ברט, ועורך לנו תצפית לעבר אחרית הימים מבחינתו. הוא מסביר ש"חלקה 34 כוללת את השטח הפתוח עד לגדר וגם מעבר לה. את חלקה 37 החומה חותכת, אי אפשר להגיע אליה בכלל ויש בה בנייה לא חוקית של ערבים".

מה עוזרים לכם שטחים מאחורי הגדר?
"כרגע אין לזה משמעות, אבל אני רוצה להאמין שבעתיד תהיה לזה משמעות. ההתיישבות בעיר דוד בירושלים נחשבה בשנים הראשונות לדבר הזוי. רכשו בתים בכפר ערבי עוין בלב ירושלים, אזור שאף אחד לא העז להסתובב בו. ברגע שנקבע עובדות בשטח וזה יהיה חוקי ויהיו לנו קרקעות, תהיה לזה משמעות".

זה לא דומה. סילואן היא חלק מירושלים, כאן זה בית־לחם, אזור שהוא לא בשליטה ישראלית.
"בתפיסה שלי אנחנו הבת הקטנה של חברון. כמו שיש שם התיישבות יהודית, בית פה ובית שם ונהייתה שם שכונה והתיישבות יהודית, השאיפה שלנו היא לגאול בסוף את בית־לחם".

"יקום בנימין בן רחל"

לסיפור רכישת המבנה, כפי שמספרים לי בחורי הישיבה, יש ניחוח פלאי: איש עסקים ישראלי, קרוב משפחה של ח"כ לשעבר הרב אלי בן־דהן, התלבט אם לקנות את הנכס מכיוון שלא היה ברור אם יוכל לממש את זכויותיו בו. לבקשתו ארגן לו בן־דהן פגישה עם הרב מרדכי אליהו, שהוא היה אז ראש לשכתו. האיש הגיע לפגישה מצויד בכל המסמכים הנוגעים לעסקה. בפתח הפגישה שאל אותו הרב אליהו: "איך קוראים לך?" והוא השיב: "בני". "זה לא השם שלך, מה השם שלך?" הגיב הרב. איש העסקים ניסה שוב ואמר: "בני בן רחל". שוב סירב הרב לקבל את התשובה, עד שזו יצאה מפיו: "בנימין בן רחל". למשמע השם המלא נענה הרב אליהו: "יקום בנימין בן רחל ויגאל את רחל". עוד באותו לילה הוא השיג את הכסף לרכישה וביצע אותה. הרב בן־דהן מאשר באוזניי את הסיפור. את שמו של איש העסקים לא ניתן לחשוף.

אף שהסיפור נדמה כלקוח ממעשיות רבי נחמן או מסרט פנטזיה, ברט מעיד על עצמו שהוא לא מיסטיקן. "האמת היא שאי אפשר להבין את הנושא של רחל אימנו. אלו דברים גדולים מאיתנו. אני נפגש עם תורמים, יזמים, אנשים שרוצים לעזור לנו, וכשאנחנו חושפים לפניהם את הסיפור של המקום, סיפור שאפילו הציונות הדתית לא מכירה – אנשים נרתמים. אין לנו הסבר לזה".

דוד סוויסה: "מאז מרד בר־כוכבא לא היה פה יהודי, ועכשיו אנחנו חוזרים חזרה. זה מקום שהתייאשנו ממנו וניתן לנו בחסד. כל לבנה, כל פאנל ועץ, ניטעים פה בחסד ובמאבקים גדולים"

ראש הישיבה, הרב אליהו אלקסלסי, תושב הרובע הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים, מספר על בדיחה שנפוצה פה בתחילת הדרך. "בתחילה אסרו עלינו ללון במקום. החבר'ה היו מתבדחים שאם מישהו היה נרדם בשיעור, היו מעירים אותו בלחץ: 'תקום, שלא יגידו שיש התיישבות'". בפרספקטיבה של עשור במקום מספר הרב על עלייה במספר התלמידים שמגיעים, אבל מציין ש"יש הרבה אנשים, אפילו שכנים שלנו מגילה ומהר־חומה, שמגיעים ומתפללים ולא יודעים להמשיך מטר קדימה. הישיבה זקוקה למודעות ציבורית, שידעו שאנחנו קיימים".

משפחות גרות פה כמה שנים, מה קרה פתאום? אתם לא חוששים מהחשיפה?
"אני לא רגוע. יש דברים שעדיף לשתוק בנוגע להם, זה מאוד עדין. מצד שני למילים יש כוח עצום. אדם מדבר וזה פועל. בהיסטוריה של עם ישראל יצאו דברים גדולים מהדיבורים. אנחנו מקווים שגם פה".

ומה החזון?
"אנחנו רוצים בעזרת השם לבנות בניין גדול של הישיבה, שיכיל בית מדרש גדול, בית מדרש לרבנות ולדיינות, כיתות לשיעורים וחדר אוכל, וכן בניין שיוכל לאכלס לפחות 30 משפחות של בני הישיבה".

מה אתה אומר על הסיפורים המיסטיים שנקשרים במקום?
"מה אני אומר? אנחנו פועלים, לא בונים את האמונה על זה; זה פרפראות, 'מנה אחרונה'. לא נבנים מזה".

"הכוח של רחל" הוא מושג שאני שומעת שוב ושוב בסיור במקום. אבל גם כוחה הפלאי של האם היהודייה הקדומה נתקל בסוף בבירוקרטיה מורכבת במיוחד, שנגזרת מהאופי הייחודי והלא פתור של המקום. מבחינה מוניציפלית השטח נמצא בתחום עיריית בית־לחם, מבחינה מדינית האחריות עליו נתונה בידי המנהל האזרחי, ואת הזבל מפנה עיריית ירושלים. כך למשל, פיצוץ צינור בכביש סודר בשבוע שעבר על ידי עיריית בית־לחם בליווי כוחות מג"ב. אישורי תכנון ובנייה ולחלופין צווי הריסה מגיעים מהמִנהל, הילדים לומדים במוסדות חינוך בירושלים אף שאינם משתייכים לשום אזור רישום בעיר, וגם לגופים נוספים כמו המרכז הארצי למקומות הקדושים של משרד הדתות יש מה להוסיף לקלחת.

"זה לא דומה לשום מקום בארץ", אומר לנו צור פלס, תלמיד הישיבה שהגיע לכאן מנהריה. "אנחנו ליד בית־לחם, תחת המנהל האזרחי, מקבלים חינוך ושירותים בירושלים, אבל בפועל אין כתובת שאנחנו יכולים לפנות אליה. כל מי שיש לו יחס ישיר לחיים שלנו, זה מישהו שנכפה עלינו והוא לא בהכרח בעדנו. לקח חצי שנה לטפל בפיצוץ בצינור, מים שזרמו בכמויות ואיש לא טיפל בזה".

לשאלתי מה מקור המשיכה שלו למקום, הוא עונה: "למדתי אצל ראש הישיבה בעטרת כוהנים בירושלים, ומשם היה ברור שהשלב הבא אחרי צבא זה רחל אימנו. בסופו של דבר מי שנשאר פה הם אנשים שהמקום נוגע בהם". השיחה שלנו מתקיימת למרגלות החומה, ואני מצביעה עליה ושואלת איך מקום כזה נוגע. הוא משיב "רחל אימנו", ומוסיף: "אני אחד שהכיוון שלו הוא מרחבים, ומהבחינה הזו אני לא יודע מה אני עושה פה. אבל תראי, ציירנו דשא". מלבד הדשא המצויר עליה, מטפס על החומה גם צמח של ממש. אני מבררת בגוגל את שמו, ומגלה שמדובר בלפופית נאה. באתר של חובבי צמחייה נכתב כי "הוא מתאים לכיסוי שטח רחב, צמוד לגדר".

לא לדרוך, פסוקים

החוקרים חלוקים בדעותיהם באשר לנכונות הזיהוי של האתר כמקום קבורתה של רחל. אחד הזיהויים הנוספים המקובלים במחקר למיקומו של קבר רחל הוא האתר המכונה בערבית קובור בני אישראיל (קבר בני ישראל), מצפון לירושלים ומדרום ליישוב גבע־בנימין (המכונה גם "אדם"). "אנחנו לא נכנסים לפוליטיקות של ארכיאולוגים. זה אחד המקומות עם הכי הרבה מסורת שיש לנו, עם ישראל קבע", אומר דוד סויסה בביתו הצנוע במתחם. הוא בנה אותו בשתי ידיו, בששת השבועות שבין אירוסיו לחתונתו. דבורה אשתו, בוגרת לימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה בבר־אילן, מספרת ש"החברים מהחוג היו צוחקים ברוח טובה, מוסרים ד"ש לקבר". כבר בדייט הראשון הבהיר דוד שרחל אימנו היא חלק מהחבילה, ולדבורה זה התאים. ילדם בן השנה, פורת, נולד במוצאי ההילולה של רחל אימנו. כמה ילדים במתחם נושאים שמות שקשורים לסיפורי בית־לחם המקראית. יש פה ישי ובעז ורות, מספרות לי מאוחר יותר נשות הקריה כשהילדים משחקים במתקנים.

דבורה, במקור ממושב זרחיה, מספרת שההורים קיבלו בלי בעיות את המגורים במתחם. "זה משהו שקרה, והיה בזה הרבה ברכה. יש פה משהו מיוחד. כשמכירים את קבר רחל מבינים שזה ממש נספח של ירושלים. זה לא מקום קשה או מאתגר למגורים. כמו שכונה בירושלים. ביומיום אנחנו פשוט חיים את החיים שלנו פה". עד לאחרונה היו במתחם 19 ילדים לפני כיתה א', אולם עם עזיבתה של משפחת בר־חן, המשפחה הראשונה שהגיעה להתגורר במתחם על תשעת ילדיה, השתנה המאזן.

כמדריכת טיולים בעבר, דבורה רואה כאן פסוקים שקמים לתחייה. "הדבר שהכי מפעים אותי זה שכמעט בכל מקום שמבקרים בארץ ישראל אפשר לומר 'זהירות לא לדרוך, פסוקים'. עשרים מטר מזרחה ועשרים מטר מערבה נמצאת בוודאות הדרך שהלכו בה האבות. פה עבר יעקב והחליט לקבור את רחל. אפשר להתווכח אם זה כאן או לא, אבל אני מאמינה שעם ישראל זוכר ברגליים ובפה. אלפי שנים מגיעים לכאן כדי להתפלל, ובשנים האחרונות מגיעים עוד יותר".
לדבריה, גם לה יש "חוב קטן" לרחל אימנו. "הגעתי לכאן עם רצון גדול למצוא את האיש שלי. זו הייתה תפילה מאוד משמעותית. לרחל יש כוח גדול של דרך, של אמונה גם תוך כדי הקשיים, כוח של הרבה תפילה". זמן לא רב לאחר התפילה הזו היא הכירה את דוד.

"מאז שחזרתי בתשובה", מספר סויסה, "חיפשתי מקום שיממש את החזון של הציונות. חלוציות אמיתית כמו שהייתה אז קשה למצוא. את מכירה את המודעות האלה בעלוני השבת, 'קנו במיליון וחצי שקל בית פרטי בשומרון', '30 דקות מתל־אביב' או '50 דקות מירושלים'? איפה פה החלוציות? איפה למסור את החיים שלי למען האידיאל להקים משהו חדש? פה מצאתי את היכולת להקים ולרומם משהו, שבמבט רחוק יניב לדעתי תנובה גדולה – חזרת ההתיישבות לבית־לחם. מאז מרד בר־כוכבא, אלפיים שנה לא היה פה יהודי, ועכשיו אנחנו חוזרים בחזרה. זה מקום שהרמנו ידיים בנוגע אליו והוא ניתן לנו בחסד. לבנה אחרי לבנה, כל פאנל ועץ, ניטעים פה בחסד ובמאבקים גדולים. אבל כגודל המאבק ככה גודל האור והערך שיכולים להיות לו".

ספר על המאבקים הגדולים.
"על כל הבתים יש צווי הריסה מהמנהל האזרחי, שלא ממש מבסוטים מאיתנו בלשון המעטה. את גן השעשועים בנינו לפני שלוש שנים, ישר קמה מתקפה ו'מי נתן לכם אישור', ורצו לפרק. אפילו לשתול דשא צריך לקבל אישור. הכול הזוי פה. חוץ מלנשום, על רוב הדברים צריך לקבל אישור וכל אחד ממציא שהוא הגוף המאשר. אנחנו תחת המשרד לשירותי דת, וגם מולו מתעוררות בעיות. אנחנו מרגישים שמקצצים לנו את הכנפיים. יש איסור להכניס רכב למתחם מכיוון שהגישה למקום היא דרך הכביש שמגיע לקבר שלפעמים הוא הומה אדם, ויש כמובן העניין הביטחוני".

"אפילו לשתול דשא צריך לקבל אישור"

חמישה מטעני צינור הושלכו לעבר המתחם ביום חמישי האחרון. מתקפת המטענים – מכמה כיוונים בבת אחת – הייתה מתוכננת. "אנחנו אנשים מאמינים", מצהיר סויסה. "לפני ארבע שנים עשו פשיטה על בית מלאכה של נשק בבית־לחם, והחרימו 200 כלי נשק שייצרו שם. אני לא אומר שלא יכולים לקרות דברים, אבל כרגע זה לא קורה. האדם היחיד שנפצע פה מאבן היה ערבי שבא לעבוד כאן. הילדים משחקים בחצר, אנחנו חיים באמונה".

הם קובלים על כך שהמקום סגור בשבתות וחגים לתנועת מבקרים, ולכן הם היחידים שנמצאים במתחם. "אני לא יודע בדיוק למה 'המקומות הקדושים' החליטו ככה", אומר סויסה, "אבל חשוב שיהיה כאן פתוח. כרגע המכשול העיקרי הוא שאסור ללכת בכביש רגלית, אבל אנחנו כן הולכים בו בשבתות. אפשר לפתור את זה".

אתם מצליחים לראות את הצד השני? את אלו שמעבר לגדר?
"ההורים שלי מרוקאים. לפני שנה נכנסתי איתם לבית־לחם. אימא שלי חבשה כאפייה, דיברנו בערבית. רצינו לראות מה קורה מאחורי הגדר. עשינו סיבוב, ראינו את השכנים שגרים שם בתנאים מחפירים. אני מרחם עליהם, הם מסכנים".