"בבוקר מתקשר אליי מנהל המכון לרפואה משפטית. 'ראש אכ"א', הוא אומר לי, 'מדבר חן קוגל מהמכון. זכריה באומל נמצא לידי'. נסעתי קודם כול לאחותו של זכריה, אסנה. סיפרתי לה. היא הייתה המומה. משם נסענו אל האימא שלו, מרים. אישה אמריקנית, בת 86, שמקפידה לישון בצהריים, ואנחנו נופלים עליה במפתיע. בתה נכנסה ראשונה לכמה דקות כדי להכין אותה, ואז אני נכנסתי – עוד ראש אכ"א שבא לדבר איתה על הבן שלה שנעדר כבר 37 שנה, והיא עברה כבר לא מעט כמונו. היא שואלת אותי אם הבאתי לה בשורה. עניתי לה: 'באתי לספר לך שהבאנו את זכריה'"
(האלוף מוטי אלמוז, מתוך כתבה של יואב לימור ב'ישראל היום', אפריל 2019)
"כשחייל נהרג מביאים ארגז עם הבגדים שלו. ובארגז יש משהו שאני פותחת פעם בשנה, רק בפסח, כמו פריחה, מברשת השיניים של אוריאל. אני מריחה אותה. כל פעם אני מסניפה את זה שנייה, סוגרת ואומרת 'אלוקים, עד יום מותי תאפשר לי להריח את ריח בני'. כשיש לך ילד חייל והוא נכנס בפתח הדלת, את פשוט מנשקת אותו בכל מקום גלוי. ואיזה ריח זה היה, ריח גריז ונשק, ריח מסריח שלא התקלחו כמה ימים, אבל אני הייתי מחבקת ונושמת. היום תנו לי את ריח בני לדקה אחת"
(מרים פרץ, מתוך כתבה של עידן יוסף־ימין באתר mako, מאי 2019)
אני רוצה לשאול את שניכם, איך דווקא מהמקום הזה, שנתקלים בכל כך הרבה שכול וכאב, מצליחים לחנך את הנוער לערך הרעות, שלא משאירים חייל מאחור?
ראש אכ"א, אלוף אלמוז: "בעוד שבוע אנחנו עומדים להתחיל את מחזור הגיוס של נובמבר ולפגוש את כל הנוער הישראלי. אני אומר את זה בפתחו של כל מחזור גיוס לצה"ל, בטח ליחידות הקרביות. אני מתחיל בהדר ואורון, וצביקה ויהודה, ואומר: 'הזכות שלי לעמוד בראש המערכת שמגייסת את הנוער בישראל, מלבישה אותו במדים ושולחת אותו לקרב, מתחילה בחובה שלנו להביא אותם הביתה, וזה ערך הרעות'.
האלוף אלמוז: "אני מתחיל בהדר ואורון, וצביקה ויהודה, ואומר: 'הזכות שלי לעמוד בראש המערכת שמגייסת את הנוער בישראל, מלבישה אותו במדים ושולחת אותו לקרב, מתחילה בחובה שלנו להביא אותם הביתה, וזה ערך הרעות'".
"כשאני יושב עם המשפחות זה נשמע לפעמים כמו שאמרת, עוד ראש אכ"א שמגיע. אחרי הפגישה הראשונה שלי כראש אכ"א עם משפחת באומל, אני שומע מחדר המדרגות את מרים קוראת לי ואומרת 'שכחתי משהו'. אני נכנס שוב הביתה, והיא אומרת לי: 'איך אני אוודא שאתה לא עוד ראש אכ"א שיחזור אליי בעוד שלוש שנים, ויגיד לי 'שלום, אני מתחלף'? אני רוצה לתת לך משהו שיהיה לך בלשכה, שכל יום תחשוב על זכריה. היא נותנת לי שלט שכתוב עליו 'אשרי', כל פסוקי 'אשרי' במקורות, ולמטה כתוב זכריה. השלט הזה קיים עד היום במשרד. עכשיו באתי עם השלט הזה למרים, ואמרתי לה: 'את זוכרת שלפני שנה אמרת לי?'
"זה התפר של ערך הרעות והיכולת שלנו כמדינה, ובטח כצבא, רעים לנשק, לזכור את הדר ואורון ביום הגיוס לגולני וגבעתי; לזכור משפחות שהיו אצלי בשבוע שעבר, אחים של ארבעה חללים שנעלמו בסיני ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים. אתה רואה אחים שמגיעים לצה"ל עשרות שנים אחרי, ורוצים לראות שצה"ל לא רק חושב ומדבר, אלא פועל ומקיים ביום־יום שלו את ערך הרעות. היכולת שלנו לגייס את כל הנוער הנפלא הזה ליחידות הקרביות, ולדעת שאולי חלקם חלילה לא יחזרו, קשורה בחובה שלנו להגיד להם שאם יקרה להם משהו כולנו מפסיקים את סדר יומנו ועושים הכול כדי להביאם חזרה הביתה, יהיה מה שיהיה, גם 37 שנים אחרי. נשתדל מאוד כמובן שזה לא ייקח כל כך הרבה זמן. זהו ערך הרעות בעיניי, ברמה הכי בסיסית של האמון בינינו לבין החברה בישראל".
מאוקראינה לנח"ל החרדי
מרים פרץ: "בצה"ל מדברים על רעות, בבית הספר היסודי והתיכון מדברים על אחווה, על אחריות, על ערבות הדדית, על אכפתיות. אתה חושב שאני בשולחן השבת דיברתי עם הילדים שלי על רעות? לא, לא הזכרתי את המילה רעות. הילדים רואים, רואים אותנו. ערך הרעות מתחיל בבית, כשהם רואים בתוך הבית את היחסים, האם לאחד אכפת מהאח שלו, אחר כך מהשכונה, אחר כך מבית הכנסת או מהמקום שבו הם נמצאים.
"אתמול ראיתי את ערך הרעות בלי לקרוא לו רעות. דיברתי אתמול בכיכר רבין, היו שם עשרת אלפי בני נוער מכל תנועות הנוער, בני עקיבא, השומר הצעיר, הצופים. יושבים מעגלים מעגלים, מדברים, משוחחים. ככה זה מתחיל. זה לא רק להסתער ולמות בשביל מישהו, זה מתחיל בתחושה שאכפת לי ממך. הדבר הכי נורא הוא ההתעלמות, האדישות. אלה שרק כותבים בפייסבוק ולא קמים ועושים מעשים. אני לא חושבת שחינכתי את הילדים שלי יום ולילה לרעות, אבל הם ראו שאכפת לנו מהאישה שילדה פה, ממישהו שהיה זקוק לעזרה שם. מהדברים הפשוטים. הכול קיים אצלנו ביום־יום, וזה הגיע למצב של רעות שאני התרגשתי ממנה.
מרים פרץ: "אני לא חושבת שחינכתי את הילדים שלי יום ולילה לרעות, אבל הם ראו אותנו שאכפת לנו מהאישה שילדה פה, ממישהו שהיה זקוק לעזרה שם. מהדברים הפשוטים"
"אלירז בני היה קצין בבה"ד 1, הוא כבר היה עם פאות, כיפה גדולה, ציצית צמר, דוס. תלמידו של הרב רפי פרץ מהמכינה. שנה אחרי שאוריאל, הבן הבכור, נפל, הוא אמר 'אימא, אני מביא לך בן חדש הביתה'. אז עוד לא היה מה שנקרא חיילים בודדים. אמרתי 'כפרה עליך, אל תביא אף אחד, אני לא מסוגלת, שנה אחרי אוריאל אני לא מסוגלת, לא יכולה שום ילד'. הוא אמר 'אימא, הוא מאוקראינה, אין לו בית, הוא יגיע אלינו'.
"ביום שישי אני שואלת את אלירז 'מה שמו של הנער'. שמעתי את השם, נחרדתי. כל מיני אסוציאציות. 'קוראים לו גרמן רוז'קוב'. שמעתי את השם, גרמני קוז'קי, והשם כבר הפחיד אותי. מגיע יום שישי, אלירז מגיע הביתה, עומד מאחוריו אוקראיני ענק, לוחץ לי ידיים, אני נופלת. מביא איתו תיק קטן, ארבעים זוגות תחתונים, ארבעים זוגות גרביים, זה כל הבית שלו. אצלנו הבית קטן, ורגיל ונהוג שכשבא אליך מישהו אתה יורד מהמיטה, נותן לו לישון במיטה ואתה ברצפה. זו רעות, מפה זה מתחיל, מהדברים הפשוטים.
"יום שישי, אלירז עם חולצה לבנה, לבוש לבית הכנסת. אני רואה את גרמן עם חולצה לבנה וכיפה. אתם זוכרים שפעם המפלגות היו נותנות כיפות שכתוב עליהן מרצ, ליכוד? לי יש כיפות של כולם, וכשבא אליי אורח הוא מוזמן לבחור. הוא לקח מרצ, שם על הראש, ואני אומרת לאלירז 'תראה איזה חינוך, למרות שהוא בא מאוקראינה והוא חילוני, הוא הולך איתך לבית הכנסת'. והוא אומר לי 'אימא, תירגעי, הוא נוצרי'. 'מה, נוצרי בבית שלי?' זו לא הפתיחות שלי היום, גם אני עברתי תהליך…
"עכשיו יש בעיה, הוא צריך לבוא לבית כנסת מרוקאי, ומי הגבאי? אליעזר בעלי. הוא אומר 'מה יהיה אם יגלו אותו'. אז הוא אמר לו 'בבקשה, כשאומרים אמן תצרח אמן'. אז כל פעם שאמרו אמן, גרמן צעק אמן. צעקה מאוד גדולה. ובסיום התפילה אנשי בית הכנסת כולם באים לגרמן, מנשקים לו את היד, 'צדיק בא לעיר'. אנחנו לא מגלים. וכשהם לומדים למבחנים בבה"ד 1, גרמן יודע היסטוריה של עם ישראל יותר טוב מהבן שלי אלירז.
"וכך ממשיכים. אחרי חודשיים המרוקאים אומרים לאליעזר, 'ח"י שקלים, תעלה אותו לתורה'. הוא מסמן לו להירדם, הוא נרדם. הכול טוב. אבל מגיע חג שבועות, ובשבועות כולם אצלנו עולים לתורה. אמרתי לגרמן 'אתה לא יכול ללכת, הם יעלו אותך לתורה, תישאר פה'. אז גרמן ישב איתי, ונתן לי רקע עליו: גדל באוקראינה, ילד יחיד להוריו. בגיל צעיר הוא התחתן עם בחורה יהודייה, ומכיוון שכך אפשרו לו לעלות לישראל. התגרש ממנה, והתגייס לצה"ל.
"הוא שאל אותי מה עושים היהודים בשבועות, אמרתי קוראים את מגילת רות. ביקש ממני לקרוא את המגילה, קראתי. בסיום המגילה שאלתי אותו שאלה. 'גרמן', אמרתי לו, 'זאת לבנון, אתה יכול למות, וזאת לא הארץ שלך, זה לא הבית שלך. למה לך? תחזור לאוקראינה. אוריאל נהרג על ירושלים שסבא שלו חלם עליה במרוקו, אבל אתה?' וגרמן אמר לי: 'את יכולה לקרוא לי עוד הפעם את הפרק הראשון של מגילת רות? עמך עמי, באשר תלכי אלך. החלטתי, זה הבית שלי, זאת הארץ שלי, ואם אדרש שאמסור את נפשי – אמסור'.
"שניהם יצאו מבה"ד 1. אלירז קיבל מסייעת של גדוד 51. ומה גרמן קיבל? נח"ל חרדי. הוא התקשר ואמר שהם רוצים הפסקה שלוש פעמים ביום. הסברתי לו שהיהודים מתפללים וכדומה. הם ממשיכים, ואני לא מבינה את הרעות הזאת. לא מבינה את הרעות ואת הקשר בין הדוס לבין הנוצרי. כל 'רגילה' הם ביחד. ובאחד הימים גרמן מזמין את אימא שלו, לודמילה, ל'רגילה', והיא מגיעה לקריית־שמונה, שם הוא גר, והוא אומר לה 'אני יוצא להביא חבר'. בדרך הוא פותח את הרדיו ושומע שמחבלים נכנסו למצובה. גרמן ברגילה, אבל הוא מחליט להיכנס לקרב. הוא יורה במחבלים אבל נפגע ונהרג, בן יחיד לאימו.
"אני לא רוצה לומר לכם שלא רצו לקבור אותו, אבל לכל דבר יש פתרון. הכול עניין של לחשוב, יש פתרונות. הרב רפי פרץ ישב עם אנשי הצבא, והיה אז השר אלי ישי, ומצאנו שבעצם אלירז היה איתו בתהליך לקראת גיור. קברנו אותו בקריית־שמונה, ובהספד הזכרתי את הפסוקים מרות, 'אל אשר תלכי אלך, עמך עמי'. אימא לודמילה נשארה לגור בארץ. היא גרה בקריית־שמונה, מתנדבת במחנה 'גיבור'. היה לה בבית ארון מטבח ובדלת אחת היה כתוב אלירז, כי שם היה קומקום לאלירז, צלחות חד־פעמיות לאלירז, ואלירז קרא לה אימא, וכך הקשר נמשך עד שאלירז נפל. צה"ל הלך לאימא לודמילה והודיע לה שבנה אלירז נפל. ומי שמגיע אליה הביתה רואה אצלה בסלון שתי תמונות, כמו אצלי, גרמן ואלירז.
"זו רעות, תחושת האחריות, תחושת הערבות, האכפת לי. הם מצאו מכנה משותף כשהם יוצאים לקרב. על מה הוויכוחים בינינו היום? כשיוצאים לקרב שואלים מאיזה מוצא אתה, מה הדעות שלך, האם אתה עושה קידוש? לא, יש להם רק דבר אחד, הם רוצים לחזור משם בשלום. בעיניי מחנכים לרעות באמצעות סיפורים. עם ישראל הוא עם של סיפור. אנחנו מספרי סיפורים, סַפְּרו להם. דבר שני, מעוררים אצלם את האכפתיות לסביבה הקרובה, שיפקחו את עיניהם, שיהיה אכפת לי מהזקֵנה, מהזר, מהשונה, שירגישו מחויבות וערבות. שם מתחילה הרעות".
הטובים לקרב
אנחנו מדברים על נוער, על החינוך לערכים. אני רוצה לשאול אותך, ראש אכ"א אלוף אלמוז, מההיכרות שלך עם הנתונים, מה מצב המוטיבציה של הנוער? איפה אנחנו עומדים?
"כל פעם ששואלים אותי על מוטיבציה אני מדבר על התפקידים של הצבא, של מערכת החינוך, של הבתים, על החברה בישראל. אני מאמין בזה וחושב שהתפקיד, בטח של הצבא, הוא להראות כל הזמן את שהתקרה יותר ויותר גבוהה. מעבר למקום שצריך לגדול בו, אנחנו צריכים כולנו, מחנכים ומפקדים, לקחת את הנוער הזה ולהראות לו שהוא יכול ומסוגל להרבה יותר.
"כשאתה מסתכל על הנוער היום בישראל – לפעמים קוראים בתקשורת שיש בעיות חמורות עם הנוער, שהוא כבר לא רוצה להילחם; אני חושב שמוציאים את דיבתו רעה, מתכחשים למה שהוא באמת. אי אפשר לענות על זה במספר, אם זה 74 או 78 באחוזי המוטיבציה. כשאתה מסתכל עמוק לתוך הנתונים אתה רואה היום, בעשור השמיני של מדינת ישראל, ארגונים כמו השומר החדש, רגבים, רגבים בגולן, כל המפעלים האלה הם התעוררות אמיתית. וההיקפים אדירים. השומר החדש הגישו בשבוע שעבר בקשה למשרד החינוך, ופעם ראשונה מזה 22 שנה שמשרד החינוך מקבל בקשה להקמת תנועת נוער חדשה בישראל. אלה חדשות טובות אדירות בנוגע למוטיבציה, ערכים ושליחות.
"שואלים אותי כל הזמן, השורות מלאות? השורות מלאות ברוך השם. האם הן מלאות באותה איכות? הן מלאות באותה איכות. אני יודע שלפעמים יכולים להיות לזה קצת הקשרים פוליטיים, אבל אני אומר איך זה נראה מהמקום שבו אני יושב. יש חלקים גדולים בחברה שמייעצים לנוער ללכת לתפקידים משמעותיים בעבורם ולא בעבור המדינה, ומתחיל השיח של איפה אני ואיפה המדינה. אולי שכחנו שקודם כול יש מערכת שעל פי חוק קבעה שקודם כול הולכים לְמה שהמדינה צריכה, לא מה אני יכול או מה אני רוצה. כמעט בכל שבוע אני נאלץ להסביר לאימהות שהגיוס לא הולך על פי מה רוצה האימא אלא על פי מה רוצה המדינה, זה החוזה. ולפעמים למדינה יש צרכים שלא כל כך מסתדרים עם מה שהאימא רוצה. נכון, לפעמים אנחנו גם עושים טעויות; אבל אנחנו שואפים להביא את הנוער למקום שבו הוא ירגיש משמעותי, כי משמעות היא דבר חשוב מאוד למוטיבציה, וכדי שהחייל ירגיש בסדר עם היכולות שלו, אבל קודם כול הוא צריך להצדיע למה שהמדינה זקוקה לו.
"כששואלים אותי איפה אני רואה בעיות במוטיבציה, אני רואה בעיות בשיח הזה של מה ביני לבין המדינה, מה ביני לבין צורכי הצבא. 'רגע, אבל זה לא ממש מה שאני אוהב'. מה זה 'אוהב'? ואם מותר לי, גם מה זה 'רוצה'? אני רוצה להתחשב בך ואני מבין למה אתה רוצה להיות במקומות האלה, אבל קודם כול אנחנו חוזרים למשפטים ההם של 'מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן'. זה עומד בבסיס החוזה, בבסיס האמון. אני חושב שיש היום במערכת החינוך פרטנרים אדירים למשפטים האלה. יש מחנכים, ואנחנו סורקים את כל החברה הישראלית ורואים את כל המערכות, ויש ממש התעוררות בכל מה שקשור לערכים האלה. אבל יש לנו הרבה עבודה לעשות עם אלה שמייעצים 'תלכו למשהו יותר קל', 'למשהו שייתן לך', 'תשאל מה יוצא לך מזה'.
האלוף מוטי אלמוז: ""כשאתה מסתכל על הנוער היום בישראל – לפעמים קוראים בתקשורת שיש בעיות חמורות עם הנוער, שהוא כבר לא רוצה להילחם; אני חושב שמוציאים את דיבתו רעה, מתכחשים למה שהוא באמת"
"אני לא מסתכל על זה מתוך כעס, אני מבין וחושב שזה די טבעי, ובמידה מסוימת ולמי שחווה מציאות מסוימת זה גם די מקובל. אבל אני צריך לעמוד במקום שבו אני אומר לו 'הגם שאתה חושב ככה, אתה צריך להתגייס למקומות שהמדינה חושבת שאתה מתאים וראוי לשרת בהם'. דיברו פה על 'הטובים לתקשורת' וכו'. קודם כול מדינה מגינה על עצמה, הטובים והמתאימים ליחידות קרביות, למודיעין, לשפיץ של היחידות המבצעיות, למקומות היותר מסוכנים. חברה צריכה לדבר על זה גם בעשור השמיני לעצמאותה. שואלים אותי למה אתה מדבר בבתי ספר מסוימים על אחוזי גיוס, אומרים 'תלמיד במערכת החינוך צריך לעסוק במדע, באומנות'. בעיניי זה נכון לתלמיד לא בישראל. אני גם לא חושב שקרובים הימים האלה, שבהם נוכל להתעסק רק במדע ובאומנות. אני מצדיע למקצועות האלה ולא חושב שצריך לדבר רק על יחידות קרביות, אבל עם נער במדינת ישראל צרך לדבר על ערכים של שליחות, נתינה, הקרבה. אין מה לעשות, מסביב יהום הסהר.
"אנחנו רואים תוצאות, וגם מחנכים שעוסקים בזה רואים את התוצאות. כשאני משוחח עם תלמידים במכינות אני רואה מה קורה שם. כשאני מגיע לבתי ספר אני רואה מה קורה שם. הנוער משווע לדמויות מופת, דמויות מעוררות השראה שידביקו אותו למשפטים האלה של ערכים ושליחות, ואסור לנו להישאר אדישים לזה. אני חושב שהצמא לאנשים מהסוג הזה מתקיים גם היום".
זכות, לא חובה
מרים פרץ: "אני רוצה לחזור ולהתייחס לבתי הספר התיכוניים שאתה מזכיר. אני עובדת במנהל חברה ונוער, ויש לנו המון תוכניות הכנה לשירות משמעותי ובניית חוסן ומעורבות. אבל כשאתה אומר לי מוטיבציה, הדבר הראשון שעולה לי הוא נערה ששלחה השבוע הודעה לחברות שלה ושאלה 'מי מתכוונת לסרב'. פרשת השבוע האחרונה הייתה לך לך. לפני הרבה שנים, כשקראו לאברהם 'לֶךְ לְךָ', הוא לא שאל כמה לייקים ייתנו לי, אם יכתבו עליי בפייסבוק, מה יצא לי מזה. הייתה תקופה בארץ הזאת שהשאלות האלה לא נשאלו. 'מה האינטרס? האם שווה לי להתגייס ל־8200 כדי שאחר כך אלך לחברת מחשבים?' יש היום הורים שיושבים עם הילדים, ופגשנו אותם גם בבתי הספר, ואומרים להם 'כדאי שתלך לזה כי אחר כך תוכל לעבוד בזה'. אז יש לנו כאן מרכיב של הורים שמתערבים בבית הספר וגם קצת בצבא. פעם, קצין ידע שהוא הולך להיות קצין והוא יקרע את עצמו, ואף אחד לא אמר לו 'עוד שנה אני בדרום אמריקה, שותה לי קוקוסים ונהנה, אתה אהבל, מבזבז את הזמן, מה יצא לך מזה'.
"יש לנו בעיה עם השיח, עם שפה שלאט לאט חדרה למחוזותינו. את השפה הזאת אי אפשר לבטל. היום אומרים שלגיטימי שאדם ישאל את זה. קרה לנו משהו בשני מובנים, פרט וכלל. כשאני באתי למדינה הזאת ידעתי דבר אחד – עַם, עם ישראל, כלל. לא 'אני'. עכשיו אני מלמדת את כל הנוער, כולל צוערים בבה"ד 1, את 'שיר בוקר' של נתן אלתרמן. 'בהרים כבר השמש מלהטת ובעמק עוד נוצץ הטל, אנו אוהבים אותך מולדת, בשמחה בשיר ובעמל'. אתה ציטטת את הפזמון, 'מה עוד לא נתנו וניתן'. כך שאלו כשהקימו את המדינה. זה אחד השירים הכי מרגשים. זה שיר ששרתי ולא ידעתי שיבוא יום ואני אתן משהו גדול, את בניי, לארץ הזאת.
"אז קודם כול נאמר ששואלים, ולכן בעיניי המוטיבציה היא ממקום אחר. בואו נחבר אותם לדבר הגדול הזה שנקרא מדינת ישראל. בואו נחבר אותם למטרה. איך אמר ניטשה, 'כשמישהו ידע לָמה, הוא יסבול כמעט כל איך'. למה אני משרת בצה"ל? כי זו חובה? אני לא אוהבת את המילה חובה. אני חושבת שזו זכות ענקית שיהודי יכול להגן על עצמו. הילדים שלנו צריכים להבין שפעם זה לא היה. זו זכות שבאנו לבית שלנו. אני קודם כול צריכה לחבר אותו לבית, לדבר הגדול.
"יש סיפור על הנסיך הקטן, הוא שואל איך בונים ספינה. אתה שואל ילדים איך בונים ספינה, ומה הם מתחילים לומר? מביאים עצים, קרשים, מביאים מסמרים. אבל לא, קודם כול אתה לומד לאהוב את הים הגדול. קודם כול תתחבר לארץ, תאהב. מאיפה תבוא המוטיבציה אם אתה לא יודע למה? למה אתה כאן גר ביישוב הזה, למה חייל יושב בבוטקה אצלנו בהתנחלות ביום העצמאות, כל עם ישראל רוקד והוא יושב בבוטקה שם? אם יהיה לו לָמה, תהיה לו מוטיבציה. אז קודם כול אנחנו צריכים לחבר אותם לאהבה לארץ הזאת.
"השיח של 'מה יצא לי מזה' קיים, אין לנו ברירה. אסור לנו לשקר לעצמנו שהוא לא על השולחן. אבל אני יכולה לומר לכם שחזרתי הבוקר ממפגש עם 400 תלמידים ממכבים־רעות, שזה יישוב שכולו צבאי, וילד שואל אותי שאלה. אלה ילדים שגדלים בתוך אווירה צבאית, לא הילדים שלי, שאימא שלהם לא ידעה מה זה 'אור עציון' ושלחתי את אוריאל לפנימייה צבאית. הוא אומר לי: 'אני רוצה לשרת את המדינה בלי מדים. את אומרת לשרת את המדינה, אני רוצה בלי מדים. למה את כופה עליי את המדים?' ואני שאלתי אותו: 'תגיד לי, אם הצבא הזה שלנו יהיה מורכב ממקצוענים, ונשלם להם, הם יהיו מחוברים לירושלים? מה מניע את החייל בלבנון? כשהוא רואה את האורות של הקיבוצים והמושבים שלנו, הוא יודע למה. מה, אני אביא מישהו ואשלם לו?' אז קודם כול מעוררים מוטיבציה ומחברים אותם לרעיון לָמה אנחנו כאן, ומה המשמעות של הבית הזה".
