ארבע הרקטות שנורו השבוע לעבר רמת הגולן, היו אירוע, איך לומר, מבלבל. על מה ולמה בדיוק? ישראל, כך לפחות על פי סוכנות הידיעות הסורית 'סאנא', ניסתה אמנם בשבוע שעבר לחסל את אכרם אל־עג'ורי, מספר שתיים בג'יהאד האסלאמי המתגורר בשכונת אל־מאזה בדמשק. אבל אל־עג'ורי כנראה רק נפצע. ועם כל הכבוד ליעד בסדר הגודל של אל־עג'ורי, נראה קצת מוגזם שכוחות איראניים יגיבו על ניסיון החיסול שלו בירי טילים לשטח ישראל. ככלות הכול, לא רק שישראל לא קיבלה אחריות רשמית לפעולה, גם היעד בסך הכול נפצע.
אז מה, אם כן, גרם לאיראנים לשגר את הרקטות לרמת הגולן? תשובה רשמית אין. האיראנים בינתיים שותקים. אבל יש דיווחים שלפיהם בסוף השבוע שעבר הותקפה מהאוויר שיירה של מיליציות שיעיות שנעה סמוך לעיר דיר א־זור, 500 קילומטרים מדמשק לכיוון הגבול עם עיראק. דיר א־זור יושבת על גדות נהר הפרת בחלקה הצפון־מזרחי של סוריה. לא רחוק משם נמצא מעבר אל־בוכמאל, שבקרבתו נמצא בשלבי בנייה מתקדמים בסיס צבאי של כוח קודס. הבסיס, על שם האימאם עלי, הוא בדיוק מה שישראל חוששת מפניו. עם השלמתו ותפעולו מתוכנן הבסיס לשמש ראש גשר למעבר כלי נשק וכוחות מאיראן דרך עיראק לסוריה וללבנון. בבנייתו הושקעו כסף ואמצעים רבים, והוא מהווה כלי מרכזי במימוש חזון "הקשת השיעית".
ביום שלישי, אחרי ירי הרקטות על רמת הגולן ולפני המתקפה הישראלית אור ליום רביעי, הפיצה אימג'סט, חברה ישראלית המספקת תצלומי לוויין, צילומים המתעדים בנייה מואצת של הבסיס. מקריות? לא בטוח. בכל אופן, אם אכן התבצעה תקיפה בסוף השבוע שעבר על הבסיס על שם אימאם עלי, זו לא הייתה התקיפה הראשונה המיוחסת לישראל בעומק סוריה. גם בספטמבר דווח על תקיפה אווירית ישראלית באזור אל־בוכמאל. ואם כך, לא מוגזם להניח שירי הרקטות לרמת הגולן הוא סוג של תגובה איראנית שכמוה כבר ראינו בעבר. לא תגובה אסטרטגית, אבל תגובה. ארבע רקטות נורו ביום שלישי לפנות בוקר משטח סוריה לעבר רמת הגולן. היורים היו אנשי מיליציה שיעית. כיפת ברזל הופעלה בהצלחה, לא היו אבדות ולא נגרם כל נזק. על פי דיווח אחר, ברשת אל־ ערביה, הרקע לירי לגולן הוא חיסול בכיר איראני בסוריה.
ואז, בלילה שבין שלישי לרביעי, הפתיעה ישראל בתקיפה רחבה הכוללת עשרות יעדים בסביבת דמשק והפרברים הדרומיים. שר הביטחון הטרי נפתלי בנט נשמע נחרץ ביותר. בבוקר שאחרי התקיפה הוא העביר מסר למנהיגי איראן: "מי שיורה על מדינת ישראל ביום, לא יישן בלילה. כך בשבוע שעבר וכך גם השבוע. המסר שלנו למנהיגי איראן פשוט: אינכם חסינים יותר. בכל מקום שאליו תשלחו את זרועות התמנון שלכם, אנו נגדע אותן".
כן, הדיאלוג המזרח־תיכוני נשמע לפעמים כמו חידון זואולוגי. לא פעם מבטיחים פוליטיקאים ישראלים, במיוחד לאחר פיגועים, "לרוצץ את ראש הנחש" ו"לכרות את זרועות התמנון". בעוד דימוי הנחש שמור בדרך כלל לארגוני הטרור, תמנון הוא תואר קצת יותר מכובד, כזה שמכיר בערך האויב. השבוע היה זה תורו של התמנון.
בנט אמנם לא נקב בשמות, אבל המסר היה ברור. מעבר לזרועות התמנון נמצא הראש, הלא הוא הגנרל קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס, המטייל בין בגדד לביירות, נוחת לעיתים בדמשק ומגיע גם לגולן הסורי. זהו איום ישיר, לכאורה ראשון מסוגו, שמשמיע שר ביטחון טרי הנחוש לבסס את מעמדו ולהטביע את חותמו כבר מהרגע הראשון. אגב, זה עוד עלול לחזור אליו כבומרנג. כמו שאביגדור ליברמן הבטיח לחסל את הנייה בתוך 48 שעות מרגע מינויו לשר הביטחון, כעת יש סוג של תקתוק לאחור גם על ראשו של סולימאני. והפעם חובת ההוכחה על בנט.
והייתה עוד נקודה מעניינת. פחות מיממה לפני שישראל תקפה בסוריה, נועדו ראש המל"ל מאיר בן־שבת וצוותו עם עמיתיהם במוסקבה ובהם ראש המועצה לביטחון לאומי של רוסיה ניקולאי פטרושב. השניים דנו בין השאר במצב בסוריה ובסוגיה האיראנית. בפגישה השתתפו גם שני סגני שר החוץ של רוסיה, מיכאל בוגדנוב וסרגיי ורשינין, ובכירים ממשרד ההגנה והצבא הרוסי. מן הצד הישראלי נכחו אנשי צוותו של ראש המל"ל, קציני צה"ל והממונה על השגרירות הישראלית במוסקבה.
השיחות, אומרים מקורות מקורבים, היו טובות בסך הכול וסימנו הפשרה ביחסים לאחר תקופה ארוכה שבה הקשיחו הרוסים את עמדתם כלפי ישראל. "פרשת נעמה יששכר, הסגרת ההאקר הרוסי אלכסיי בורקוב לארה"ב, ופגישת נתניהו־פוטין שבה שפך נשיא רוסיה צוננין על רה"מ וצוותו, יצרו מתיחות ביחסים", אומר צבי מגן, שגרירנו לשעבר ברוסיה וחוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי. "אבל עד לפני התקיפה היה ניכר שיש הפשרה ומגעים שדווחו בסך הכול כחיוביים". אבל אז הגיעה תגובתו של סגן שר החוץ מיכאיל בוגדנוב, שלפיה הפעילות הישראלית מנוגדת לחוק הבינלאומי ומהווה צעד מוטעה שלא יתרום ליציבות. רוסיה במגעים עם כל הצדדים לברר מה קרה, אמר בוגדנוב. צבי מגן לא מופתע. ברוסיה, הוא אומר, מתנהלת מלחמה על גבה של ישראל, בדיוק כמו שהיה אחרי הפלת מטוס הביון הרוסי. ישנם מאבקי כוח בין מערכות החוץ והביטחון ובין הקרמלין.
תעוזה גוברת
ירי הרקטות על רמת הגולן מסמן את השינוי שחל במדיניות התגובה האיראנית. בעבר לא הגיבה איראן לכל פעולה נגדה, אבל בחודשים האחרונים השתנתה המשוואה. באיראן חשים את הלחץ גם מבית וגם מחוץ. הלחץ הכלכלי בעקבות הסנקציות הביא השבוע להתפרצות שגבתה מחיר דמים כבד. היו אלה ההפגנות הקטלניות ביותר מאז כינון הרפובליקה האסלאמית ב־1979, וההערכה היא כי לפחות מאה מפגינים נהרגו מירי אש חיה של כוחות המשטר האיראני.
אבל באיראן רואים גם מה קורה בחוץ. ההפגנות נגד ההשתלטות האיראנית על מוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים בעיראק ובלבנון מסרבות לגווע. מנגד, בישראל מודאגים מאוד מההישגים והיכולות שהפגינו האיראנים בחודשים האחרונים. זה ניכר גם בטקסט של דובר צה"ל: "כצבא לא נאפשר לאיראנים להתבסס בסוריה. תקפנו עשרות מטרות של הצבא הסורי, שהוא הגורם המארח של האיראנים, ובהן סוללות נ"מ מתקדמות, מפקדות של הצבא הסורי ומחסני אמצעי לחימה. במקביל תקפנו גם מבנים איראניים, חלקם של המיליציות הפרו־איראניות וחלקם של כוחות קודס. בהם מפקדת פיקוד ושליטה של כוחות קודס בשדה התעופה הבינלאומי של דמשק, מספר מפקדות פיקוד ושליטה נוספות ועמדות תצפית בגולן הסורי". נקודה ראויה לדגש בתגובת דובר צה"ל הייתה זו: "לא תקפנו את המשגרים שמהם נורו הרקטות". קרי, אין לנו כוונה לרוץ נקודתית אחרי כל משגר. תגובתנו על ירי לשטחנו תהיה מערכתית ואסטרטגית.
מנקודת מבט ישראלית, ההחלטה לתקוף מערכתית בסוריה מגיעה בעיתוי רגיש במיוחד. הפצצת מתקני הנפט הסעודיים לפני חודש וחצי חשפה יכולות איראניות חדשות ומתוחכמות לתקיפה משולבת באמצעות טילי שיוט וכלי טיס בלתי מאוישים. התקיפה, שהשביתה מחצית מתפוקת הנפט של סעודיה, חשפה את פגיעותה של הממלכה לתקיפות נוספות. בישראל ראו והפנימו במהירות את ההשלכות של יכולות התקיפה האיראניות. לפני שלושה שבועות חשף ראש הממשלה כי איראן הציבה בתימן טילים ארוכי טווח שיכולים להגיע גם לגבולות ישראל. בשנים האחרונות סיפקו האיראנים למורדים החות'ים בתימן מל"טים וטילים, והללו תקפו באמצעותם פעם אחר פעם שדות תעופה, מתקני נפט ותשתיות בסעודיה. על פי הודעתו של נתניהו, איראן מחזיקה כעת בתימן גם טילים בליסטיים לטווח ארוך.
הודעתו של נתניהו התקבלה תחילה בספקנות על רקע מצבו הפוליטי והמשפטי, כאילו מדובר בספין. אבל מהר מאוד נחתו התובנות. האמירה הזו פתחה צוהר לתמונת איומים מורכבת בהרבה מזו שהציבור בישראל חשוף ומודע לה. ואם מחברים את הנקודות על מפת האיומים מתימן, דרך בסיס האימאם עלי בצפון מזרח סוריה ועד ההתבססות האיראנית בדמשק ובסביבתה, מקבלים פחות או יותר את מה שהיועץ לביטחון לאומי לשעבר יעקב עמידרור מכנה "טבעת האש" האיראנית. כלומר הניסיון להקיף את ישראל באיומים קרובים ורחוקים, שנועדו הן לגַבות את המסלול הגרעיני האיראני והן לחזק את השפעתה של טהרן ברחבי המזרח התיכון.
תמונת האיומים הזו היא תוצאה של שני תהליכים מנוגדים. מצד אחד תעוזה איראנית הולכת וגוברת מול ארה"ב, לאחר שהתגרויות איראניות חוזרות ונשנות לא נענו בתגובה צבאית הולמת. תחילה היו אלה פגיעה במכליות נפט וחטיפת כלי שיט במפרץ הפרסי, שלא זכו למענה ראוי. בהמשך, כזכור, הפילו האיראנים כטב"ם של המודיעין האמריקני, וגם הצעד הזה עבר בשתיקה ואף בבלימת מתקפת גומלין אמריקנית שכבר יצאה לדרך. בין לבין היה דיבור על מבצע סייבר נגד איראן, אבל כנראה לא משהו שהפיל את האיראנים מהרגליים. האמריקנים לא הגיבו גם כשהאיראנים תקפו את סעודיה בטילים והשחיתו מחצית מתפוקת הנפט שלה. זה היה השלב שבו בטהרן הבינו כנראה ששנה לפני הבחירות בארה"ב, האיש שיושב בבית הלבן פשוט לא מעוניין בעימות צבאי ומעדיף מבצעי ראווה מתוקשרים כמו חיסול מנהיג המדינה האסלאמית אבו־בכר אל־בגדדי, ובעיקר את הוצאת החיילים האמריקנים מסוריה.
מנגד, בבית מתרחש תהליך הפוך. שנה וחצי אחרי הטלת הסנקציות האמריקניות, המצב הפנימי באיראן קשה ביותר. טהרן נחלשה כלכלית באופן דרמטי. הייצוא צנח מ־2 מיליון חביות נפט ביום, ל־200־300 חביות ביום בלבד. והשבוע כאמור פרצו הפגנות ביותר ממאה ערים ברחבי איראן, לאחר שהמשטר החליט להעלות את מחירי הנפט ב־50 אחוז ולקצוב את כמות הנפט לכל מכונית. ההפגנות החלו בערים המרכזיות טהרן, שיראז ומשהד, ומשם התפשטו למחוזות אוואז ובנדר־עבאס ולערים קטנות יותר. ברשתות החברתיות החלו לרוץ סרטונים שבהם נראו מפגינים מתעמתים עם כוחות הביטחון, מציתים סניפי בנקים וכספומטים, חוסמים עורקי תחבורה מרכזיים, קוראים "מוות לדיקטטור" ומציתים את תמונתו של המנהיג העליון עלי חמינאי.
ושוב, כמו בכל סבב הפגנות באיראן, נשאלת השאלה מתי יקיץ הקץ על שלטון האייתוללות, והאם הפעם זה זה. ובכן, למרבה הצער גם הפעם התשובה היא כנראה לא. יש הבדל עקרוני בין התמוטטות כלכלית להתמוטטות פוליטית. וכפי שאפשר לראות בדוגמאות כמו קוריאה הצפונית, ונצואלה או זימבבואה, ככל שהמצב הכלכלי מחמיר, כוח הרצון והיכולת של העם הפשוט להתקומם רק הולכת וגוועת. הפער בין עוצמת השלטון לחולשת העם משחק לטובת המעמד השליט, והקץ יכול להגיע גם בעוד עשור או עשרים שנה.
וכמו בפעמים הקודמות, גם הפעם נראה שגל המהומות באיראן הולך וגווע. למעשה, כבר באמצע השבוע הודיעו השלטונות שזהו, נגמר. ובכל זאת, ההפגנות הפעם לא דומות לשום דבר שהיה קודם. "זה היה דיכוי כוחני חסר פרופורציות", אומר ד"ר רז צימט, חוקר איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי. "השלטון נקט אמצעי קיצון, ירי בנשק חי מול מפגינים וחסימת האינטרנט. התחושה בטהרן היא שהפעם המצב רגיש מאוד. המשבר הכלכלי מעמיק, וגם סביבת המחאה שנוצרה בלבנון ובעיקר בעיראק מאיימת עליהם. העימות עם ארה"ב יצר מצב שבטהרן לא מוכנים כנראה לקחת סיכונים ולכן החליטו לגמור עם זה אפילו במחיר דמים, לפני שמישהו בחוץ ינצל את המצב וייקח לידיו את המושכות". 
רוחות מלחמה
????
צילום: ??? ENG
ד"ר רז צימט: "השלטון האיראני נקט אמצעי קיצון, ירי אש חיה אל מפגינים וחסימת האינטרנט. זה היה דיכוי כוחני חסר פרופורציות. בטהרן לא לקחו סיכון והחליטו לגמור עם זה אפילו במחיר דמים"
פזית רבינא
תיק בינלאומי
