בשיתוף פעולה עם יותר מ־80 רשויות מקומיות בחברה הערבית, החלו השבוע משטרת ישראל והמשרד לביטחון הפנים במבצע למסירת כלי נשק ואמצעי לחימה בלתי־חוקיים. במשך שבועיים יוכלו תושבי הערים והכפרים הערביים להגיע לאחת מ־50 נקודות לאיסוף נשק ולמסור באופן אנונימי את הנשק או את האמל"ח שברשותם, ללא עונש ומבלי שיינקטו כנגדם הליכים פליליים בגין החזקתם.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן הזכיר השבוע שמבצע דומה שיזם ב־2017 לא זכה לשיתוף פעולה, והביע תקווה שתחושת החירום הנוכחית בעקבות העלייה החדה במפלס האלימות וריבוי הנפגעים תוביל למסירת כלי נשק רבים ולהפיכת הרחוב הערבי לבטוח יותר. "המשרד לביטחון הפנים ומשטרת ישראל משקיעים משאבים אדירים ופורסים כוחות באופן חסר תקדים על מנת לאכוף את החוק, להילחם בפשיעה בחברה הערבית ולהשפיע על שינוי נורמות באופן שיביא להצלת חיים רבים", מסר ארדן. מנגד, חברת הכנסת עאידה תומא־סלימאן מהרשימה המשותפת כינתה את המבצע "בדיחה", ובחרה ללגלג על המאמץ הנוכחי: "כולם יודעים איך קוראים למי שחוזר על אותה פעולה פעמיים ומצפה לתוצאה שונה".
"ב־15 השנים האחרונות יש מרוץ חימוש בחברה הערבית", אומר עורך הדין רסול סעדה, פעיל חברתי ומומחה ליחסי החברה הערבית והמשטרה. גם הוא לא תולה תקוות רבות במבצע הנוכחי. "מבצע לאיסוף נשק הוא מהלך חיובי, אבל הוא נועד לאנשים נורמטיביים. לצערנו אנחנו לא מדברים על מציאות של חיילים משוחררים ששכחו תרמילים או מחסניות בתיקים שלהם. אזרחי מדינת ישראל הערבים סובלים מהיעדר ביטחון אישי.
"יש שני טיפוסים שמחזיקים נשק בחברה הערבית", מנתח עו"ד סעדה. "או אדם שחש מאוים וצריך להגן על עצמו או עבריין שמתפרנס מהנשק שהוא מחזיק. אי אפשר לצפות מאנשים באום אל־פחם או בשפרעם שקנו נשקים בכסף רב כדי להגן על עצמם, להפקיד אותם בידי המשטרה. הם רואים בה גוף שנכשל בתפקידו להגן עליהם ולתת להם תחושת ביטחון. האלימות, הירי והרצח בחברה הערבית נמצאים בסימן עלייה, ובמצב כזה זו ציפייה לא הגיונית".
מתחילת 2019 נהרגו בישראל 82 בני אדם, בהם 11 נשים, במסגרת מעשי אלימות וירי במגזר הערבי. בשנה הקודמת, בשנת 2018, מספר הקורבנות הגיע ל־73. הנה עוד כמה נתונים: 95 אחוזים מאירועי הירי בישראל קשורים לחברה הערבית, ויותר מ־57 אחוזים מהחשודים ברצח מגיעים ממנה.
הדרישה המרכזית של בני המגזר בהפגנות שקיימו בחודשים האחרונים ברחבי הארץ, היא אכיפה חזקה יותר מצד המשטרה ופעילות מואצת נגד הפשיעה הגואה ביישוביהם. "אנחנו לא מדברים על בעיות של אלימות, סכסוכי שכנים או משפחות, אלא על משהו הרבה יותר גדול", סבור עו"ד סעדה. "היום יש מערכת בנקאית של שוק אפור שנשלטת על ידי ארגוני פשיעה. כשאזרח רוצה לקבל חוב שלו ממישהו אחר, הוא לא יפנה למשטרה או למערכת המשפט. הוא יודע שבגלל הסחבת שם יעברו שנים עד שהפסיקה תגיע, וגם אז, למשטרה ולגופים שאמורים לאכוף את הפסיקה אין אפשרות לממש אותה. במקום זה הולכים לבורר של העולם התחתון, משלמים לו חמישים אחוז מהחוב, ויודעים שהוא ידאג לחצי השני שיגיע מבעל החוב".
"אלימות אינה דרך האסלאם"
הכול מתחיל במשפחה
במקרים רבים, ארגוני הפשיעה בחברה הערבית שואבים את כוחם דווקא מההליך הדמוקרטי – הבחירות לרשויות המקומיות – וצוברים כוח ושליטה במסדרונות השלטון המקומי. ראשי הרשויות וחברי המועצות מחזיק בידיהם כוח רב בדמות תקציבים ומשרות, ולכן החמולות הגדולות מקדישות מאמצים רבים כדי לשבץ שם אנשים מטעמם. "בתקופות של בחירות מקומיות אנחנו רואים עלייה באלימות ביישובים הערביים", אומר עו"ד סעדה. "חוזק של חמולה נמדד בכמות האנשים שלה וגם בנשק שיש בידיהם. במקרים רבים מאוד נעשה שימוש בנשק חם כדי להביא לניצחון של מועמד מסוים. מעבר לכך אנחנו עדים לזליגה של הפשע המאורגן גם לתוך הרשויות המקומיות. החמולות מקבלות חיזוק מארגוני פשע כדי לנצח בבחירות, ואז המנצח חייב לארגון שעזר לו והוא מבטא את תודתו באמצעות מכרזים תפורים והטבות נוספות".
התבטאותו של השר ארדן על כך ש"החברה הערבית היא חברה מאוד אלימה" גרמה לכעס גדול במגזר. מעבר לתחושת העלבון, היא נתפסה כהרמת ידיים שלטונית נוכח המציאות הכאוטית במגזר. מבחינת רבים בחברה הערבית, אמירה כזו דווקא מדרבנת התחמשות בנשק וכריתת בריתות עם גורמי פשע חזקים, שכן היא משרטטת מציאות של ג'ונגל שבו החזק שורד ולאדם היחיד אין ברירה אלא לצבור כוח משלו כדי להגן על עצמו.
עו"ד סעדה מתאר תהליך של התפרקות חברתית, כאשר מנגנונים שהיו אמונים להגן על החברה איבדו רלוונטיות ויעילות. "פעם למשפחה הייתה השפעה חיובית בנושא", הוא אומר. "היא הייתה פותרת סכסוכים ומגשרת בין ניצים. היום היא רק מלבה את האלימות. כשאדם פוגש את האלימות ברחוב, הוא מחפש מישהו שיגן עליו. כשהוא לא מקבל תמיכה מהמשטרה, מהעירייה או מבית המשפט, הוא מחפש אותה במשפחה שלו. פעם הכתובת לבעיות הייתה ראש המשפחה, איש מבוגר ואחראי, היום העבריין המשפחתי הוא שלוקח את האחריות לביטחונם ומקבל את ההחלטות. זה המנגנון החברתי שהתפתח, וכדי לשנות אותו צריך לשאול את עצמנו איך אנחנו מייצרים מערכת נורמטיבית חברתית חדשה שמתבססת על החוק".
לדברי עו"ד סעדה, כוחות ההנהגה השונים בחברה הערבית ובהם הפוליטיקאים, ועדת המעקב, בתי הדין השרעיים, ועדות הסולחה ומנגנונים נוספים שבעבר נהנו מסמכות וממעמד, איבדו את יכולתם להוביל את החברה לדרך מתוקנת. "החברה הערבית צריכה לפתח את הכלים החברתיים שלה מחדש, כי כל המנגנונים שהיו בה בעבר נעלמו או נחלשו. ועדת המעקב, שהיא גוף שעובד בהסכמה כוללת של כל הפלגים הפוליטיים בחברה הערבית בישראל, פיתחה תוכנית למיגור האלימות אבל היא לא מיישמת אותה. זה גוף נוסף שצריך לנער אותו ולבדוק מה היכולות הביצועיות שלו. נכתבה תוכנית טובה שהייתי שותף לכתיבתה. היא מתבססת על הכוחות הקיימים בחברה הערבית, אבל ועדת המעקב היא לא גוף שיכול ליישם אותה. אין לה זרועות ביצועיות. לאנשים בשטח נמאס וקשה להם מאוד, כך שיש בסיס ליוזמות שונות, אבל עדיין אין משהו שבעוד שנה או שנתיים נוכל לראות את הפירות שלו. לצערי אנחנו לא שם".
איפוק הוא כוח
בתיכון הרב־תחומי 'עמל' שבטייבה הכריזו לאחרונה על שבוע של שיח בנושא האלימות בחברה הערבית. מנהל בית הספר, הילאל מסארווה, גיבש את התוכנית באופן עצמאי. באחת הכיתות התאספו תלמידי כיתות י"א, בנים ובנות בהפרדה. הם ישבו בחולצות בית ספר כחולות ואחידות, והתכוננו להרצאה בת שעתיים.
את השיח מול התלמידים פתח איש התנועה האסלאמית המקומי, שייח' סאמי כרים. "כולנו רואים את האלימות בחברה הערבית. אנשים נהרגים בגלל סכסוך על מקום חניה. האם זוהי דרך האסלאם?", שאל השייח' את התלמידים באופן רטורי, מבלי להמתין לתשובה. "הנביא מוחמד הזהיר אותנו שלא לנהוג באלימות. מי שמפחיד אנשים אחרים ומאיים עליהם בסכין או בנשק, אללה רואה אותו ויפחיד אותו ביום מן הימים. אסור לקחת את החוק לידיים ולעשות את החשבונות של אללה. מי שהורג אדם אחר נכנס לגיהינום".
התלמידים מתיישרים בכיסאותיהם למשמע הדברים הקשים, והשייח' מנצל את תשומת הלב והולם בברזל בעודו חם. "אתם נמצאים רגע לפני שאתם הופכים לאנשים בוגרים. אתם צריכים לחיות בשלום עם עצמכם ועם בני משפחתכם, להקים משפחות שנאמנות לאללה ושומעות בקולו, גם אם החוק של המדינה לא משמעותי מספיק בשביל החברה שלנו. המצב הוא שאין אכיפה, וגם מי שנתפס עם נשק או גונב חוזר לרחוב אחרי זמן קצר. זה אומר שאנחנו הנערים, שעוד מעט נהיה גברים, צריכים לקחת אחריות על החברה שלנו ולהתייחס לנושא ברצינות. זה טיפשי להסתכל על הבית של השכן שלך נשרף ולא לעשות כלום. האש בסופו של דבר תגיע לבית שלך. יש לי ילדים בגיל שלכם, וכאבא אני מאוד מודאג מהאלימות ברחובות. כל פשע משפיע על אחרים. להרוג או להורג יש משפחה, אבא ואימא וילדים שנשארים עם הסבל".
נאאים שווקאת, שבנה נורה לנגד עיניה על ידי רעולי פנים במכולת המשפחתית, דיברה על היכולת לנהוג באיפוק כדי לא להמשיך את מעגל הדמים. מול עיניהם המשתאות של התלמידים היא תיארה כיצד למרות השתייכותם למשפחה חזקה, החליטו שלא לנקום את דמו של בנה ולהמשיך בחייהם. "ידענו מי הרג את הבן שלי, הכרנו את המשפחה ויכולנו להרוג עשרה במקומו. אבל הבנתי שאת הבן שלי אני לא יכולה להחזיר, ולכן החלטנו במשפחה לפעול למניעת מקרי רצח נוספים".
המנהל מסארווה ציין באוזניי לאחר השיחה שמרצים נוספים בכיתות מקבילות העבירו תכנים נוספים בנושא. "המורים לספורט מכינים פעילות של מסע אופניים, שיֵצא מבית הספר ויפיץ את הבשורה שלנו, שהיא 'ללא אלימות'", סיפר. "אמנם אנחנו נוטשים לשם כך את תעשיית הציונים, אבל בעיניי זהו צו השעה. הם נמצאים בגיל תיכון שבו נפגשים עם מקרי אלימות, וזה השלב האחרון לפני שהם מסיימים את בית הספר ויוצאים לחיים האמיתיים".
לשאלתי אם כחלק מהשיח בנושא האלימות הוא מתכוון להזמין לבית הספר גורם משטרתי, הוא מחייך ומשיב בשלילה: "יש הרבה כעס כלפי המשטרה. אני לא רוצה ליצור אנטגוניזם בין התלמידים למי שעומד מולם. זה עלול ליצור אפקט הפוך של חיכוך ולא של למידה והבנה".
מחוץ לכיתת הלימוד אני פוגש שלושה תלמידים שהיו בהרצאה. "למדנו הרבה, בעיקר על להיות סובלניים אחד כלפי השני ולא להשתמש באלימות", אומר לי טארק, הצעיר שבהם. "היה קשה לשמוע את האימא שאיבדה את הבן שלה", הוסיף חברו לכיתה, מוחמד. "זה מאוד עצוב ומסביר איך ההורים שלנו מרגישים וכמה הם מפחדים עלינו". אני מנסה לאתגר את החבורה ושואל אם במסגרת המאבק באלימות הם היו מוכנים להאזין להרצאה של שוטר. "אין לנו אמונה במשטרה. אם היה פה שוטר בטח היה נוצר עימות עם האישה שאיבדה את הבן שלה ועם תלמידים אחרים", סבור יוסוף. "החברה שלנו איבדה את האמון במשטרה. אסור לדבר איתם ובטח שלא להתגייס אליהם".
יש מה לעשות
בבית קפה סמוך לבית הספר אני פוגש את עו"ד רידא ג'אבר, מנכ"ל מרכז 'אמאן' למאבק באלימות. זמן קצר לפני כן הוא השתתף במיזם של בית הספר 'עמל' ונאם בפני תלמידים, תוך שהוא מנסה להסביר להם את התהליכים המתרחשים בחברה שלהם ולהצביע גם על המגמות החיוביות. "בית החולים 'מאיר' בכפר־סבא והאוניברסיטאות בתל אביב מלאים ברופאים ואקדמאים מטייבה. יש לנו חברה טובה, אבל היא משתנה", אמר, והציג את הנתונים: 41 הרוגים ביישובי המשולש בשנה האחרונה כתוצאה מאלימות.
עו"ד רידא ג'אבר: "בחייה של חברה יש רגע שבו היא צריכה להתחיל לעשות דברים בכוחות עצמה ולא להמתין למדינה. מנגד, כשמקטלגים את החברה הערבית כאלימה, המסר לשוטרים ברור: 'זה לא משנה מה תעשה, הם חיות"
"פעם היינו גרים בשכונה קטנה, כולם הכירו את כולם ועזרו אחד לשני. היום אנחנו חברה גדולה ופתוחה, כל אחד חי לעצמו", אמר ג'אבר למאזיניו הצעירים. "החיים המודרניים עזרו לנו ופתחו למשל את האפשרויות של נשים ללמוד ולעבוד, אבל יחד עם ההתפתחות הזו, גם האלימות והפשע התפתחו. מי שאוהב את עצמו חייב להתרחק מהפשע והאלימות. שכל אחד יחשוב על העתיד שלו ושל המשפחה שלו. מי שמבצע פשע וחושב שלא יהיה לזה מחיר, טועה. החבאתם נשק בשביל אלף שקל? אתם מסכנים את העתיד שלכם ושל המשפחה שלכם ואת החברה כולה. אסור לחשוב שהאלימות תישאר אצל השכן והיא לא משפיעה עליי. אין דבר כזה שכל אחד חי את החיים שלו בתוך בועה. אנחנו מיעוט במדינה הזו, ואנחנו צריכים לשמור על עצמנו. אנחנו חייבים לפעול ביחד ולחשוב על האינטרסים שלנו כחברה. הפשע והאלימות מחבלים בחברה שלנו ועוזרים לאחרים לפגוע בנו", רמז ג'אבר ליחס המפלה לדעתו של הרוב היהודי למיעוט הערבי.
"המרכז שלנו הוקם על ידי שייח' כאמל ריאן, איש ציבור ותיק שבמשך שנים רבות היה ראש מועצת כפר־ברא. הבן שלו נרצח, ובמקום לפנות לנקמה הוא ואשתו הקימו את המרכז שתכליתו מאבק באלימות ובפשיעה", מספר לי ג'אבר בבית הקפה. "בחייה של קבוצה או חברה יש רגע שבו היא צריכה להתחיל לעשות דברים בכוחות עצמה ולא להמתין למדינה. לא רק למחות, אלא לקדם פרקטיקות חברתיות לארגון מחדש של החברה. אנחנו דוחפים לכך שהמנהיגות הערבית תגלה אחריות למיגור האלימות, ושבמקביל זרועות הממשלה יתחייבו לפעול. בנוסף, אנחנו מנסים לקדם מחקרי עומק של המניעים לאלימות במגזר הערבי ולהציע פתרונות".
מה אתה אומר על הטענות שהחברה הערבית לא משתפת פעולה עם המשטרה.
"המשטרה לא מתנהגת כמשטרה שרוצה לטפל בבעיות. מבחינתה עד היום היישובים הערביים הם מקומות שצריך לשלוט בהם ולפקח עליהם, לא לפתור את הבעיות שלהם. להגיד שערבים לא משתפים פעולה עם המשטרה זה שקר. המשטרה עצמה אומרת שהדיווחים למוקד 100 עלו במאות אחוזים. הבעיה היא שלא עושים עם זה כלום. אנשים כבר לא מתקשרים כי אין פעילות אמיתית, ומעבר לזה יש חשש מהלשנה. יחד עם זה, אין לי ביקורת על המדינה במנותק מביקורת פנימית. השר ארדן לא צריך להטיף לי מוסר ולהטיל עליי את האחריות, אבל אנחנו כחברה צריכים למצוא פתרון עצמאי. מנגד, כשמקטלגים את החברה הערבית כאלימה, יוצא מסר ברור לשוטרים: 'בינינו, זה לא משנה מה תעשה, הם חיות, הם אלימים".
גם עו"ד סעדה מסכים ששני הצדדים נושאים באחריות למצב. "בניגוד לאנשים אחרים, אני לא מאשים את מדינת ישראל באופן מלא בבעיות בחברה הערבית. יש פה חלוקה הוגנת. 40 אחוז החברה הערבית, 60 אחוז המדינה. ב־2016 התקבלה החלטה להקים צוות משולש של השב"כ, המשטרה וצה"ל. הצוות הזה, כפי שגם מבקר המדינה כתב, לא הצליח להביא תוצאות. מאז הוקמו באמת תחנות משטרה וגויסו 800 שוטרים ערבים, וזו בניית תשתית חשובה ונחוצה, אבל היא לא מספקת. המשטרה בעבר ידעה לטפל במציאות של פשיעה מאורגנת. היא מיגרה את הפשע המזרחי והרוסי, ועכשיו היא צריכה למגר את הפשיעה במגזר הערבי. לא מדובר בפשיעה מקומית, אלא בפעילות של ארגוני פשיעה ביישובים הערביים פשוט כי אין שם הרתעה.
"בישובים הערביים יש שוטרי סיור ושוטרים רגילים. הם לא יכולים לטפל בפשיעה. צריך להקים יחידות מיוחדות לטיפול במגזר הערבי, שיפעלו עם שיטור אזרחי מבוסס־קהילה. בראש ובראשונה צריך לשנות את תפיסת השוטר, מתפקיד של אכיפה ומשילות לתפקיד של שירות למען הקהילה. השוטר הוא לא ריבון, הוא משרת ציבור. זה תהליך שהתחיל במשטרת ישראל עם תוכניות של המפכ"ל הקודם רוני אלשיך, אבל לא ברור לאן זה הולך כרגע".
עו״ד רסול סעדה ישתתף בפאנל ״השתלבות או התבדלות: מיעוטים בישראל״ בוועידת מקור ראשון 2019 לכלכלה חברה וחדשנות בתאריך י' בכסלו תש"ף, 8.12.19, בנייני האומה, ירושלים.
