אין נושא חם בתקופה האחרונה יותר משאלת האמון במערכת המשפט בישראל והיושרה של אנשי הפרקליטות, כאשר בצד אחד זועקים על רדיפה ובצד השני מתריעים מפני שחיתות. מחקר מרתק שמצוטט בספר החדש והחביב 'מתי לשדוד בנק', מוכיח שמותר וצריך לדבר על הטיה בפסיקה של שופטים, גם בלי לחשוד חלילה שמעורבת בכך גם שחיתות. המחקר הצנוע מגלה שישנה משמעות גדולה לקשרים, לקהל ולאווירה שבתוכה חיים ונמצאים השופטים, גם בלי לחפש מניעים ואינטרסים אישיים ופסולים.
אז נכון, המחקר עוסק בשופטי ספורט ולא בשופטים שיושבים בהיכל המשפט, אבל תשפטו אתם אם אפשר לגזור גזרה שווה, או לכל הפחות ללמוד משם משהו על אופי ועל הכרעות של אנשים.
כבר לפני כמה שנים בדק טוביאס מוסקוביץ', כלכלן בתחום ההתנהגות באוניברסיטת שיקגו, יחד עם הסופר ג'ון ורטהיים, אם יתרון הביתיות של קבוצות הספורט אכן מובהק ומשמעותי. פה בישראל כולנו מכירים את ההילה הרומנטית סביב "מבצרה" של מכבי תל־אביב, אצטדיון הכדורסל הביתי והרועש ביד־אליהו, או את הציפייה הגדולה שאחזה את אוהדי הכדורגל התל־אביבים בתחילת השנה לקראת פתיחתו המחודשת של בלומפילד, אצטדיון הכדורגל הביתי והמזוהה כל־כך. אבל השאלה היא עד כמה יתרון הביתיות המפורסם אכן מובהק סטטיסטית, ועד כמה הוא מקנה יתרון משמעותי לקבוצה שמשחקת במגרשה המוכר. לתשובה הזו ישנן השלכות גדולות במונחים של כסף ושל קבלת החלטות, בין השאר כדי לקבוע את יחסי ההימורים במשחקי הספורט השונים, בהתאם לזהות שחקני הבית מול שחקני החוץ.
בספרם, 'Scorecasting', הלכו מוסקוביץ' וורטהיים עשרות שנים אחורה, בדקו אינספור ליגות וענפים והגיעו למסקנה ברורה: יתרון הביתיות אכן חשוב ומשמעותי. בכדורסל למשל הם מצאו כי מדובר על יתרון של מעט יותר מ־60% לטובת הקבוצה הביתית, ובכדורגל היתרון מתקרב ל־70%. מה שיכול להסביר מדוע שער של קבוצת חוץ בליגות האלופות למשל, זוכה למשקל כפול בניקוד של התוצאות.
השאלה המעניינת היא מהיכן היתרון הזה מגיע. למרבה ההפתעה, שני הכותבים בחנו ופסלו את כל האפשרויות האינטואיטיביות שהייתם כנראה מעלים בדעתכם. לדבריהם, אין שום הוכחה לכך ששחקנים משחקים מדויק, מהיר וטוב יותר במגרשם הביתי. כמו כן, לא הוכח שקהל האוהדים הביתי הגדול באצטדיון דוחף (או מלחיץ) את קבוצתו שעל המגרש. אפילו תלאות הדרך והנסיעה אל המגרש המרוחק במשחק חוץ לא נמצאו בעלות ערך משמעותי דיו כדי להשפיע על התוצאה. שני הכותבים בדקו אפילו את האפשרות שיתרון הביתיות מובנה לטובת הקבוצה העדיפה בהגרלת המשחקים, מאחר שהקבוצה הטובה יותר היא שמקבלת את יתרון המשחק הביתי (לפי הדירוג הגבוה יותר בטבלה וכדומה). אולם גם הקשר הזה לא נמצא חזק מספיק כדי להסביר את היתרון המובהק כל־כך.
אז מה כן? כמו שרמזנו בתחילה, שני החוקרים תולים את יתרון הביתיות בהכרעת השופטים עצמם. בלי לאתר אינטרסים או חשדות פליליים למכירת משחקים וכדומה, השניים קובעים כי השופטים נותנים יתרון קל אך משמעותי לקבוצה הביתית. מוסקוביץ' וורטהיים מבהירים שהכוונה איננה לפעולה מודעת או רצונית של אותם שופטים. אלה פשוט בני אדם שנמצאים על המגרש ועל הקווים, והם מושפעים מהרגשות שעולים מקהל האוהדים הגועש מולם. זוהי מסקנה מדהימה: אף שלאותם שופטים אין שום אינטרס או עניין אישי בניצחון של קבוצה זו או אחרת, הרחשים שעולים מהקהל הביתי התורן והנטייה הטבעית של כולנו לרצות להסב מקסימום הנאה ומינימום כאב בעקבות החלטה שאנחנו מחליטים, יוצרת בסופו של דבר את אותה הטיה בקרב שופטים.
נראה לכם שמדובר במסקנה מוגזמת? בספר שהזכרתי, 'מתי לשדוד בנק', מביא הכלכלן סטיבן דנבר (החתום גם על רב המכר 'פריקונומיקס' ועל בלוג פופולרי בשם זהה) הוכחה נוספת לתיאוריית הטיית משחקי הבית על ידי השופטים. במחקר שנערך בליגת הכדורגל הגרמנית נמצא כי יתרון הביתיות בבונדסליגה נמוך יותר במגרשים שבהם מסלול ריצה היקפי מפריד בין הדשא לקהל האוהדים (ישראלים מכירים זאת היטב מאצטדיון רמת־גן, למשל). באותם מגרשים לא רק השחקנים רחוקים יותר מהקהל, אלא גם השופטים שעל המגרש רחוקים יותר מהאוהדים וממילא גם מושפעים מהם פחות. "האווירה החברתית באצטדיון יוצרת משוא פנים אצל השופטים", קובע החוקר תומס דוהמן, בעקבות ההבדלים הברורים שמצא בהטיה של השופטים בין האצטדיונים השונים.
ובחזרה אלינו. האם ההשוואה בין שופטי ספורט לשופטים של ממש מופרכת? לשיקולכם. בכל מקרה, בזמן שהמערכת המשפטית שלנו מתחממת על המוקד ככל שהולך ומתקרב המועד שבו היא אמורה להכריע בשאלות הרות הגורל, כדאי לדעת שלא צריך לחשוד באינטרסים אישיים או חלילה בשחיתות כדי להכיר בהטיה שמשנה הכרעות של שופטים ופרקליטים. בני אדם, אפילו אם הם פרקליטים ושופטים, סופגים את האווירה של הקהל הביתי ומכריעים בהתאם. ובשולי הדברים, מותר להתווכח מהי האווירה השוררת סביב השופטים ומהו הניצחון שמחפש "הקהל הביתי" שמקיף כרגע את המגרש שלהם.
