העימותים המדיניים מאחורי טקס יום השואה הבינלאומי באושוויץ

שכבת קרח דקה כיסתה השבוע את שבילי מחנה ההשמדה אושוויץ, 75 שנים לאחר שחרורו. עשרות קבוצות של צעירים וצעירות, בעיקר מפולין אך גם ממדינות אחרות, שוטטו בין המבנים, מתקשים לעכל את היקף הזוועה. ליד השער המפורסם עם השלט 'העבודה משחררת' עמדו הכן מאות צוותי תקשורת מרחבי העולם. כאשר קבוצה קטנה של אנשים מבוגרים נכנסה אל תוך המחנה, השתרר במקום שקט מופתי. צעדיהם האיטיים של ניצולי וניצולות השואה, נשמעו היטב בדממה. חלקם הובלו בכיסאות גלגלים או נעזרו בהליכונים, אחרים עמדו בזקיפות קומה למרות גילם המתקדם. מלווים במספר מצומצם של בני משפחה הם צעדו פנימה, הפעם כגיבורים. מי שקיבל אותם בכניסה היה נשיא הקונגרס היהודי העולמי רונאלד לאודר, ממובילי ומממני הטקס הרשמי שהתקיים במחנה לציון יום השואה הבינלאומי.

אחד מאותם ניצולים הוא הירש ליטמנוביץ' (88), תושב פרו שבדרום אמריקה. הוא הגיע למחנה עם בנו שלמה המתגורר בסמוך אליו, ועם נכדתו דניאל בסוק, הנמצאת כיום בשליחות בפולין. בהגיעם לשער הכניסה התעקש ליטמנוביץ' לקום מכיסא הגלגלים ולצעוד פנימה על רגליו, בעוד נכדתו ובנו תומכים בו. בזה אחר זה התייצבו הניצולים מול המצלמות והציגו את סיפוריהם. נכדתו של ליטמנוביץ' התעקשה מול המארגנים שגם סבה ידבר, אף שאינו דובר אנגלית. "אני אתרגם אותו מספרדית", אמרה ללאודר. היא ובעלה דוד מתגוררים בשנים האחרונות בעיר ורוצלב, שליחים מטעם מכון שטראוס־עמיאל של רשת 'אור תורה סטון' וההסתדרות הציונית.

"נכנסתי לכאן בשערים האלה עם קבוצה של ילדים", סיפר ליטמנוביץ' בקול רועד. "שמו אותי בבלוק 28. היינו 11 ילדים שנבחרו על ידי מנגלה. אף אחד לא אמר לנו למה או מה יקרה לנו, אבל חיינו כאן שלושה חודשים. נבחרנו כדי שיעשו עלינו ניסויים רפואיים. היינו שפני מעבדה לבדיקת צהבת B". משסיים את דבריו חזר לשבת בכיסא הגלגלים. סביבו התקבצו עיתונאים דוברי גרמנית וספרדית, שפות שהוא דובר, מלבד יידיש וצרפתית. קבוצה של תיירים פולנים פוגשת בנו ושואלת אם האיש המבוגר שאיתנו "היה אסיר כאן". בסוק משיבה שהוא "ניצול", ואנו משוחחים על המינוח הבעייתי כל־כך, אשר ממעיט מהאירועים הנוראים שהתרחשו כאן.

"זיידה קיבל הזמנה להגיע לטקס", מספרת בסוק על סבה כפי שהיא מכנה אותו, ביידיש, "אבל לא חשבנו שהוא ירצה לבוא. ינואר, קר, למה לו? אבל אני ממש שמחה שהוא בא. לא חשבתי שתהיה לי הזדמנות להיות איתו באושוויץ, לשמוע אותו". זו הפעם הראשונה שלהּ במחנה עם סבה, שלאורך השנים לא נהג לשתף את משפחתו בקורותיו בשואה. ואכן, כאשר עיתונאי ארגנטיני שואל אותו מה הוא מספר למשפחתו, ליטמנוביץ' משיב מיד: "נאדה". בסוק אומרת שרק השבוע שמעה מפי סבה את סיפורו. "עם העיתונאים הוא מדבר אחרת ממה שהוא מדבר איתי", היא מפרשת. "לי הוא עונה תשובות של מילה או שתיים, להם הוא מספר מה שקרה. דרכם אני לומדת עליו".

דניאל בסוק, נכדתו של הירש ליטמנוביץ': "לא חשבנו שסבא ירצה לבוא, אבל אני שמחה שהוא בא. לי הוא עונה במילה או שתיים, לעיתונאים הוא מספר מה שקרה. דרכם אני לומדת עליו"

ליטמנוביץ' נולד בבנדין, המרוחקת כחצי שעת נסיעה מאושוויץ. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בה כ־27 אלף יהודים, כמחצית מתושבי העיר. ליטמנוביץ' גורש לאושוויץ במסגרת האקציה האחרונה שבה חוסל גטו בנדין, בקיץ 1943. במשך כמה חודשים שימש כנער שליחויות של מנגלה, עד שהוא ו־11 חבריו הצעירים הועברו למחנה זקסנהאוזן בגרמניה, במסגרת "צעדות המוות" הידועות. לאחר השחרור הוא וחבריו הגיעו לבית יתומים בצרפת. בהמשך גילה שאחותו הגדולה שרדה וחיה בארה"ב. "הוא הגיע לפרו בלי כוונה גדולה, כך הדברים התגלגלו", מספרת בסוק. "שם הוא פגש את סבתא שלי, ונולדו להם ארבעה ילדים. שלושה מהם עלו לישראל".

בהגיענו לביתן 28, ליטמנוביץ' מבקש שוב לקום מכיסא הגלגלים. "בדרך מבירקנאו לפה ליווה אותנו איש אס־אס, בין גדרות התיל", הוא מתאר. "הוא אמר לנו 'פה זה לא חופש, נכנסים מהשער הראשי ויוצאים מהארובה'". אני שואל אותו כיצד הוא מרגיש לחזור עם בני משפחתו למקום קשה כל־כך. "יש הרבה דמיון בין אז והיום", הוא משיב במאמץ. "כל העולם אשם במה שקרה אז, ולא רוצה להכיר בזה. יש אנטישמיות מסוכנת, אבל היא לא תשבור אותנו. יש לנו מלחמה בישראל, ולעולם יש כוח לתקן את זה, אבל לכולם יש אינטרסים".

איך זה לחזור לפה כשהמחנה הפך למוזיאון? אני שואל. "אני מקווה לחזור מפה רגוע", הוא אומר בסערת רגשות. "אין לי שום דבר נגד אף אחד. אני כועס על מי שלקח בזה חלק. אני כועס על מי שיוצאים היום נגד ישראל. לנו כעם אין אף אחד נגד אף אחד, אנחנו רוצים שלום, ורק אירופה יכולה לגרום לזה לקרות". לקראת היציאה הוא לא חש בטוב. בסוק מזעיקה רופא, וסבה מובהל לבית החולים. לאחר מכן נודע שהוא עבר התקף לב, והתקווה היא שהוא ישתחרר במהלך סוף השבוע. הגיל, הקור והרגשות העזים שבחזרה למקום הנורא עשו כנראה את שלהם.

הקרב על הנרטיב

כמה שעות לאחר מכן התקיימה ארוחת הערב הרשמית של הקונגרס היהודי העולמי, ובה פגשתי ניצול נוסף. אדוארד מוסברג, 94, מניו־ג'רזי, נולד וגדל בקרקוב. הוא חובש כיפה אדומה, שמושכת את עיניהם של רבים מהנוכחים בשל הכיתוב שעליה: סיסמת הבחירות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. מוסברג, בעל עיניים כחולות וחיוך תמידי, נעזר בהליכון. "השתתפתי בטקס הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן וקיבלתי מטראמפ את הכיפה הזו, שהוא גם חתם עליה. אני חובש אותה כדי לעצבן אנשים שלא אוהבים את טראמפ", הוא מספר בחיוך שובב.

בשנים האחרונות התגלעה מתיחות בין ממשלות ישראל ופולין, בעקבות ניסיונה של פולין להמעיט מחלקם של פולנים ברצח יהודים. למוסברג יש דעה נחרצת בסוגיה: הוא תומך בעמדתה של ממשלת פולין, ואף קיבל בעקבות זאת את אות מסדר הכבוד של פולין, שהוא עונד כל העת על צווארו. "היהודים יוצרים אנטישמיות בפולין", הוא טוען, ולמראה מבטי התמה הוא מנמק: "אני אוהב את ישראל, אבל לא את האנשים שם. תרמתי לאחרונה שני ספרי תורה, האחד לצה"ל והשני לבית הכנסת בנתב"ג. בעיניי, הישראלים הם שגורמים לאנטישמיות בפולין. שמעת על ישראל כץ?", הוא שואל, ומתייחס להתבטאותו של שר החוץ הנוכחי עם מינויו לתפקיד, בציטוט מראש הממשלה המנוח יצחק שמיר, כי "הפולנים ינקו את האנטישמיות עם חלב אימם".

"אני אזרח פולני", אומר מוסברג בגאווה. "סבים שלי היו אזרחים פולנים, כך גם הוריי, דודיי ואחיותיי. הם נרצחו כולם כאזרחים פולנים. היחס של ישראל לפולין הוא בושה וחרפה". הוא שיגר מכתב לרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו, ודרש שיפנה לכץ ויתבע ממנו להתנצל. "נשיא פולין אנדז'יי דודה היה אמור לבקר בישראל בשנה שעברה. אמרתי לו 'אדוני הנשיא, תבטל את הגעתך עד שכץ והישראלים יתנצלו'. דבריו של כץ העליבו נוצרים בכל העולם". לשרשרת נוספת על צווארו של מוסברג מוצמד תליון מגן דוד. הוא פותח אותו ומראה לי תמונה בשחור־לבן של אישה צעירה, שצולמה ב־1942. זוהי אשתו, שלא הגיעה לפולין ונשארה בניו־ג'רזי.

מוסברג הצליח מאוד בעסקי הנדל"ן בארה"ב, אך כאשר אני שואל במה עסק בחייו, הוא עונה בסיפור מימי המחנה: "פעם הייתי גנב, במחנה הריכוז. היו מביאים לחם, והייתי דואג לגנוב כיכר שלמה ולהחביא אותה".

ביום שני השבוע, 27 בינואר, צוין יום השואה הבינלאומי בשורה של טקסים ברחבי העולם. מלבד האירוע המתוקשר ביד ושם התקיים גם טקס מרכזי מחוץ לשערי אושוויץ־בירקנאו, באוהל רב־ממדים ובהשתתפות משלחות מכ־60 מדינות ו־200 ניצולי שואה מרחבי העולם ומלוויהם. האירועים המקבילים יצרו מתיחות רבה בין שני פילנתרופים נודעים: נשיא הקונגרס היהודי העולמי לאיש העסקים רונאלד לאודר, ונשיא הקונגרס היהודי־אירופי משה קנטור. אך חשוב ומעניין יותר: שני אירועי הזיכרון, בירושלים ובאושוויץ, השתלבו במתיחות דיפלומטית שהקיפה את ישראל, רוסיה, פולין ואוקראינה. מתברר שגם 75 שנה אחרי השואה, הוויכוחים על נסיבותיה והשתלשלותה מחוללים עימותים מדיניים.

בממשלת פולין ובסביבת לאודר התכוונו לקיים טקס מרכזי לציון 75 שנים לשחרור מחנה אושוויץ, כפי שקיימו לפני חמש שנים, בשנת השבעים לשחרור. אך אז נתקלו ביוזמתו של קנטור, המקיים גם הוא אירועי זיכרון מדי שנה מטעם פורום השואה העולמי שבנשיאותו. אירועים אלה אינם מתקיימים באושוויץ, אלא במדינות אירופיות שונות ומתחלפות. השנה פנה קנטור ליד ושם ולבית הנשיא, ושלושת הגופים החליטו להפיק יחד אירוע משלהם ולהזמין אליו ראשי מדינות. ההזמנות ששוגרו מבית הנשיא גררו תגובות נלהבות, והמוזמנים רמי הדרג אישרו הגעה בזה אחר זה. המארגנים ציפו בתחילה להשתתפות של כעשרה ראשי מדינות, אך ההיענות הייתה מעל ומעבר לכל הציפיות. כך קרה שהזרקורים הופנו לעבר האירוע היוקרתי ביד ושם, ואילו הטקס באושוויץ נזנח במידה רבה.

קנטור הוא מקורבו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, וזו אחת הסיבות להשתתפותו של פוטין בטקס ביד ושם. בשבועות האחרונים הגיע לשיאו קרב הנרטיבים ההיסטורי בין רוסיה לפולין סביב אירועי מלחמת העולם השנייה. בעוד פוטין האשים את פולין באחריות לפרוץ המלחמה, בפולין הזכירו את הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, שבחסותו כבשה בריה"מ מחצית משטח פולין. נשיא פולין אנדז'יי דודה ביקש לנאום ביד ושם אך סורב. את הטקס באושוויץ, לעומת זאת, הוא התכבד לפתוח, ובין היתר אמר כי "כשהשואה התרחשה, כשאבות אבותינו סיכנו חייהם למען יהודים – הפולנים היו הראשונים לספר את האמת על המתחולל ולדרוש שהעולם יגיב". דודה אף התייחס להיעדרותו מהטקס ביד ושם ונימק אותה בכך ש"השתתפותה של פולין במאבק נגד הנאצים הועלמה".

נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי הגיע לישראל, אך ברגע האחרון החליט שלא להשתתף באירוע עצמו. הנימוק הרשמי היה רצונו להעניק לניצולי שואה את המושבים שלו ושל משלחתו, אך גורמים בסביבתו אמרו השבוע כי גם זלנסקי נפגע מכך שלא התבקש לנאום, לעומת פוטין אויבו המושבע שנשא דברים בטקס והתקבל בו בכבוד רב. בנוסף, הוא חשש מכך שיושיבו אותו בקרבתו של פוטין. לעומת זאת היה זלנסקי הנואם המרכזי בארוחת הערב שקיים הקונגרס היהודי בקרקוב.

נשיא המדינה ראובן ריבלין, שהשתתף בטקס באושוויץ אך לא נשא בו דברים, נפגש עם נשיא פולין דודה. בדברים שהשמיע במסיבת עיתונאים משותפת הוא צעד בין הטיפות בסוגיה הרגישה: "אנו זוכרים שפולין והאומה הפולנית הם קורבנות של מלחמת העולם השנייה", אמר. "אנו זוכרים את למעלה ממיליון היהודים שהושמדו באושוויץ, ועימם אלפי בני הרומה והסינטי (הצוענים; צ"ק). ואנו זוכרים את עשרות אלפי הפולנים שנרצחו באושוויץ. אנו זוכרים כי גרמניה הנאצית היא שיזמה, תכננה וביצעה, את רצח העם היהודי בפולין כמו גם במקומות אחרים, וכי היא נושאת באחריות המלאה למעשיה. ואנו זוכרים גם שלמרבה הזוועה היא זכתה לסיוע ניכר במעשיה הרצחניים ברחבי אירופה כולה, ואף התנהלות זו תובעת נטילת אחריות".

לא תשתוק

מי שייצג את יהדות העולם בטקס באושוויץ היה אפוא לאודר, שלא הוצג בו ובפרסומים לקראתו כנשיא הקונגרס היהודי העולמי אלא כ"יו"ר הקרן להנצחת אושוויץ־בירקנאו". מנהלי הטקס מטעם ממשלת פולין דרשו להציגו כיו"ר ארגון פולני ולא כמייצג הארגון היהודי הגדול שהוא עומד בראשו. מנהיגים יהודים סיפרו כי ממשלת פולין הקשתה על לאודר ועל אנשי הקונגרס להשתלב בהפקת האירוע. בהודעה רשמית לסיכום האירוע נאמר כי "לאודר נשא דברים בשם 'עמודי הזיכרון' – תורמים פרטיים התומכים בקרן ההנצחה של אושוויץ־בירקנאו, הפועלת לשימור המחנה".

עם זאת, נאומו של לאודר היה מהרגעים המשמעותיים בטקס. "האירוע היום נסוב עליכם, ואין מילים בפי להודות לכם על שבאתם היום, כמה מכם עם ילדיכם ונכדיכם", אמר לאודר ברמז עוקצני לאירוע ביד ושם, שלדבריו היה פוליטי ולא עסק בניצולים עצמם. "כאשר נשמעים דברי שטנה אנטישמיים, כאשר מישהו מתקיף ללא הצדקה את ישראל, כאשר יהודים מותקפים ברחובותיכם – אל תחרישו, אל תהיו אדישים. אל תעשו זאת רק למען בני העם היהודי, עשו זאת למען ילדיכם, למען נכדיכם".  לאודר מתח ביקורת על מנהיגי העולם שמתבטאים נגד האנטישמיות, אך תוקפים את ישראל באו"ם. "אף מדינה בעולם לא קיבלה פליטים יהודים, לכן העם היהודי היה זקוק למדינת ישראל. הם בנו דמוקרטיה דינמית, במקום שאין דמוקרטיות. למרות זאת, האו"ם, עיתונאים וראשי מדינות מגנים את ישראל.

"כל המדינות סייעו לנאצים לאסוף את אזרחיהן היהודים", האשים לאודר. "כל העולם הפנה גב ליהודים. גם ארה"ב, המדינה שלי. לעולם לא היה אכפת". לאודר הזכיר כי בטקס ב־2015 התייחס לעלייה באנטישמיות, אך לא דמיין שהמצב יחמיר כל־כך. "הרציחות והתקיפות גברו, והגיעו גם למדינתי. בשנת 2020 אנו שומעים את אותם השקרים של הנאצים: 'יהודים שולטים בתקשורת או בבנקים'. ברשתות החברתיות יש השתוללות של אנטישמיות, וגם בתוך ממשלים דמוקרטיים. אל לנו להתעלם ולחשוב שזה לא קורה. כך נהגו בשנות השלושים. נאומים לא יספיקו, יש לחוקק חוקים נגד האנטישמיות".

כפי שרבים הזכירו השבוע, עבור הניצולים שהשתתפו באירוע הזיכרון באושוויץ, זה עשוי להיות הביקור האחרון במחנה. אולי גם הטקס האחרון שהם משתתפים בו, ההזדמנות האחרונה לספר את סיפורם. רוב בני דורם כבר אינם עימנו. נעזרים במלוויהם או יושבים על כיסא גלגלים, הם הביטו שוב על זירת אסונו הנורא של העם היהודי, המקום שהפך לסמל הרוע. רבים מהם הזכירו את התגברותה המחודשת של האנטישמיות בעולם, לעיתים רבות בלבוש אנטי־ישראלי. האם יהודים בעולם מעלימים כיום עין מהסכנה, כפי שעשו חלק ממנהיגי יהדות אירופה בשנות השלושים? מבלי להיכנס להשוואות היסטוריות, רבים מהניצולים ציינו שלאחר השואה היו משוכנעים שהעולם הפיק את הלקח, וכי שוב לא יירצחו יהודים אך ורק בשל מוצאם.