דמיינו את התרחיש הבא: באמצע חודש מאי הממשלה מאשרת חזרה לשגרת לימודים מלאה בבתי הספר. הילדים מסדרים מחדש את הילקוטים לאחר חודשיים של שהייה בבית, שמחים לפגוש את החברים ומתכוננים להשלים את הפערים הלימודיים שצברו. כל ההתרגשות הזאת תיגדע בתוך חודש וחצי, כאשר בתחילת יולי התלמידים יישלחו אחר כבוד הביתה לחודשיים נוספים של "חופש גדול" (ממה בדיוק?), יחזרו ללימודים לשבועיים נוספים בראשית ספטמבר, ואז שוב למערבולת חופשות החגים. אלה יביאו אותנו אל שלהי אוקטובר וראשית החורף, אולי גם לקראת גל שני של תחלואה בקורונה. שוב סגר, שוב ריחוק חברתי, ושוב – ביטול לימודים. דור שלם של ילדי גן חובה וכיתות א־ב לא ילמד קרוא וכתוב ויתקשה בחיבור וחיסור, פערים שמי יודע מתי יצליחו להשלים ועל חשבון מה.
השבתת בתי הספר יוצרת לא רק פערים לימודיים וחינוכיים; יש לה משמעויות נרחבות למשק כולו. לא תהיה חזרה אמיתית לפעילות כלכלית, ללא חזרה של מערכת החינוך לתפקוד כלשהו. חלקים מהמשק יכולים וצריכים לחזור לפעילות, תוך ניטור וסגירה מחודשת אם המצב יחייב זאת. אבל בעבור כ־350 אלף משפחות שלהן ילדים מתחת לגיל 9, אין אפשרות לצאת לעבודה ללא מערכת חינוך מתפקדת. הותרת בתי הספר והגנים סגורים מחייבת את אחד ההורים להישאר בבית ולטפל בילדים. גם מי שממשיך בעבודה מהבית איננו מתפקד באותו היקף ובאותה יעילות, בשל הצורך לטפל בילדים במקביל. וכמובן, במשפחות חד־הוריות הפגיעה הכלכלית חמורה בהרבה. כל יום שבו מערכת החינוך סגורה וההורים אינם יכולים לצאת לעבודה, מוערך במשרד האוצר בפגיעה של כ־330 מיליון שקלים מהתוצר הלאומי.
כל עוד המערכת סגורה מסיבות בריאותיות, מדובר בפגיעה שהיא אולי הכרחית. אבל בעוד שבוע או חודש אנו עשויים לגלות שסכנת הקורונה פחתה, ואפשר יהיה להפעיל את בתי הספר במגבלות והתאמות שיפחיתו את הסיכון להדבקה לא מבוקרת. זה בוודאי נכון לגני הילדים והכיתות הנמוכות, שבהם הסיכון נמוך, התועלת הכלכלית גבוהה, ולמידה מקוונת איננה רלוונטית.
במדינות אחרות מבינים זאת, ומתחילים להשיב את מערכות החינוך לפעילות. בדנמרק, בתי הספר היסודיים וגני הילדים חזרו ללימודים השבוע; בשווייץ, צ'כיה, אסטוניה, נורווגיה, צרפת וניו־זילנד יחזרו ללימודים במהלך מאי; בגרמניה יחזירו תחילה את התלמידים שמסיימים את לימודיהם השנה. סינגפור, שהפעילה למידה מקוונת במהלך החודש האחרון, מבטלת אותה לאחר שנוכחו שם לראות כי היא לא מצליחה לשמש תחליף ראוי לבתי הספר. במקום למידה מקוונת, בתי הספר בסינגפור ייפתחו ביוני, והלימודים בהם יתקיימו לאורך חודשי הקיץ עם הפסקה של שבוע אחד.
מכה קלה בכנף
בישראל, לעומת זאת, פועלים לפחות שלושה כוחות בכיוונים מנוגדים: מצד אחד הממשלה החליטה השבוע כי למידה מרחוק איננה בת השוואה ליום לימודים רגיל ותהווה לכל היותר 50% ממנו, כך שיהיה צורך לקזז כמחצית משכר המורים או לדרוש מהם להשלים את השעות במועד אחר. משרד החינוך מצידו מתעלם לחלוטין מהחלטת הממשלה ומחוסר שיתוף הפעולה של ההורים, וממשיך להפעיל ולהרחיב את הלמידה מרחוק, שמבחינתו היא תחליף מלא לבתי הספר הסגורים. ואילו הסתדרות המורים כבר הודיעה שהיא תסרב לקיים לימודים בקיץ, לא משנה מה יעלה בגורלה של הלמידה מרחוק.
במקום לחשוב על דרכים להפעלת המערכת באופן שיסייע למשק כולו לחזור לשגרה, במשרד החינוך משקיעים כעת מאמצי ענק בהעמדת פנים כי דבר לא השתנה, וכאילו מסך המחשב בבית יכול להחליף לחלוטין את הלוח בכיתה. בהנחיות שנשלחו מטעם המשרד לבתי הספר ולמורים הם נדרשים לקיים מערכת שבועית מלאה, לבדוק נוכחות ואף לערוך מבחנים. ילדי הגנים קיבלו מערכות של חמש שעות יומיות, הכוללות מפגש בוקר, פעילויות ומשחקים, ארוחות ומפגש סיכום. הכול כמובן מול המחשב או הטלפון הנייד.
מנכ"ל המשרד, שמואל אבואב, ידוע גם בימי שגרה כמנהל ריכוזי ביותר, השואף לנהל את חינוכם של 2.3 מיליון תלמידי ישראל ממשרדו בבניין לב־רם בירושלים. הקורונה פשוט גרמה לו להעתיק את השליטה הריכוזית בחינוך ילדינו אל תוככי הבית שלנו. משרד החינוך נטל לעצמו השבוע את היומרה לקבוע להורים את ההתנהלות שלהם מול ילדיהם בביתם: מתי יאכלו, מתי ילמדו, מה יעשו וכיצד. נראה שבעבור משרד החינוך הקורונה איננה קריאה לחשב מסלול מחדש, אלא לכל היותר מכה קלה בכנף. אם אי אפשר לקיים את מערכת השעות הרגילה בכיתה, נקיים אותה בזום. ללא שום מחשבה על האתגרים שהדבר מעמיס על הבית, על ההורים, על הילדים וגם על המורים.
המורים מצידם מתגייסים, מתאמצים, מכינים – אבל הוראה היא כביש דו־סטרי. אם התלמידים לא נכנסים לזום, או שאין להם מספיק מחשבים ופינה שקטה בבית, או שהם פשוט ילדים בגן ולא באמת יכולים לשבת וללמוד מול מסך – אזי כל המאמצים הללו הם פשוט לשווא. במפגן מדהים של היעדר חשיבה אסטרטגית ואחריות לאומית, משרד החינוך ממשיך להתעקש על הלמידה מרחוק בכל מערכת החינוך, אף שבעבור חלק גדול מהילדים היא פשוט לא אפקטיבית, ודאי בשכבות הצעירות.
את המחיר האמיתי של הלמידה מרחוק נגלה בהמשך, כשהמדינה תרצה להאריך את הלימודים אל תוך חופשת הקיץ, אבל המורים יסרבו בטענה ש"עבדו בלמידה מקוונת". ככל שהלמידה המקוונת תימשך עכשיו – מקרטעת, חלקית ולא יעילה ככל שתהיה – היא תצדיק כביכול את הטענה של הסתדרות המורים כי אין צורך להשלים ימים ביולי ואוגוסט. זוהי למעשה הסיבה האמיתית להתעקשות על הלמידה מרחוק, בניגוד לשפע העדויות מהשטח שאינן מותירות מקום לספק באשר ליעילותה האמיתית.
בבוא הקיץ ההורים יתקשו להבין, ובצדק, מדוע הילדים שוב בחופש ארוך, וכיצד הם אמורים לחזור לעבודה ולשקם את פרנסתם. קייטנות הן פתרון יקר, בוודאי כשמדברים על מיליון ומאתיים אלף מובטלים ומשק שנמצא במשבר כלכלי. סבא וסבתא, המשתייכים לקבוצת הסיכון, לא יוכלו הפעם לתפקד כשמרטפים.
התנהלותו של אבואב מסנדלת את מדינת ישראל, ותמנע ממנה לערוך שינויים הכרחיים בהמשך. ושר החינוך? הוא עומד מנגד ומהנהן. גם הוא לא רוצה לריב עם ארגוני המורים, ונוח לו להיתלות בלמידה המקוונת כדי להימנע ממאבק. אין סיבה אמיתית להמשיך את הלמידה המקוונת מלבד אובססיה של משרד החינוך להוכיח שהוא המשיך לפעול כרגיל בזמן המשבר. אכן, איש אינו רוצה להיות מי שהדבר הכי חשוב שעשה היה להפסיק לעבוד, אבל זה בדיוק מה שנדרש עכשיו ממשרד החינוך.
מפגן של אטימות
משבר הקורונה חשף אמת ידועה על מערכת החינוך: היא סובלת מקיבעון מחשבתי עמוק, ומהיעדר גמישות פתולוגי. אילו הייתה במערכת מעט חשיבה יצירתית, אפשר היה לחשוב על אינסוף פתרונות שהיו מועילים לתלמידי ישראל ולמשק כולו. אפשר היה להבחין בין ילדים מקבוצות גיל שונות ולהבין שאין מה לדבר על למידה מקוונת לילדי הגן, בניגוד לתלמידי תיכון שלהם היא אפשרית ויעילה, ולנקוט מדיניות שונה לשתי האוכלוסיות הללו.
בהתאם לתובנה הזאת, אפשר היה לחזור וללמד פרונטלית את הכיתות הצעירות בקבוצות קטנות של בין 10 ל־15 תלמידים, ולהזמין מורות של כיתות ד־ו לתגבר וללמד קבוצות של תלמידי א־ג. מורות שגילן גבוה משישים היו יכולות להמשיך ללמד באופן מקוון את תלמידי הכיתות הגבוהות יותר. אפשר היה לשחרר חלק מהמורים שאין בהם צורך עכשיו, ולגייס אותם להשלים ימים שבוודאי יידרשו בשנה הבאה. ובעיקר, בקצת יותר גמישות אפשר לתכנן מחדש את שנת הלימודים, ולהגדיר כי החופש הגדול התקיים השנה בחודשים מרץ־אפריל, או שהוא יוגדר השנה לפי לוח השנה העברי: חודש אחד בניסן, וחודש נוסף בתשרי (רעיון טוב גם לימי שגרה).
אבל מערכת החינוך מתאפיינת בנוקשות בירוקרטית חשוכת מרפא. לוח השנה, מבנה המשרה, מערכת השעות ותפקידי המורים מעוגנים בהסכמי שכר מפורטים וקשיחים עם ארגוני המורים. ההסכמים הללו אינם מאפשרים בדל של גמישות, שלא לדבר על חשיבה יצירתית נרחבת, ולא משנה כמה שעת החירום קשה.
הפתרון של משרד החינוך, המתיישר במדויק עם האינטרס של ארגוני המורים, הוא שמדינת ישראל תפתח את הארנק ותממן את "בית הספר של החופש הגדול" בקיץ. זהו פתרון קל ונוח מבחינתם, שכן כך המורים נשארים בחופש והלמידה המקוונת לא נפגעת, אבל בית ספר זה לא. המורים הרגילים אינם מלמדים את החומר שהתלמידים הפסידו. מדובר בקייטנה במימון ממשלתי, בעלות של כ־40 מיליון שקלים ליום מכספי משלם המיסים. היא אפילו לא מסירה את העול מההורים שכן היא מסתיימת בשעה אחת בצהריים, והם ייאלצו למצוא פתרונות לטיפול בילדים למחצית מחודש יולי ולכל אוגוסט. "בית הספר של החופש הגדול" הוא פתרון יקר מאוד גם בשגרה ושבעתיים במצב חירום, כאשר כל שקל הכרחי לטיפול במשבר והתקציב הממשלתי מוגבל.
מערכת הבריאות הצליחה לייצר יש מאין מחלקות קורונה ובתי חולים חדשים. רופאים נוידו ממחלקות שונות, ציוד ומיטות עברו מאגף לאגף, צוותים רפואיים תוגברו בן־לילה ועברו למשמרות של 12 שעות, תוך דילול משמרות בוקר וטיפולים אלקטיביים. אבל מערכת החינוך לא מצליחה להוסיף עוד כמה ימי לימודים בחודש יולי, בזמן המשבר הכלכלי החמור בתולדות המדינה. הסתדרות המורים מסרבת להבחין בין עובדי הוראה שונים ומסרבת לשינוי כלשהו בתנאי ההעסקה, ודאי שלא לנגוע בקודש הקודשים של החופש הגדול, לא משנה מה הנסיבות.
מפגן הניתוק והאטימות של יפה בן־דוד, שהכריזה השבוע באולפן חדשות 12 כי "לא נשלים ולו יום אחד בחופשת הקיץ", הותיר רבים בתדהמה. אחרי הכול, המורים הם אחת הקבוצות שנפגעו הכי פחות מהמשבר הנוכחי. הם לא איבדו שקל משכרם, המשולם להם באופן מלא מתחילת המשבר. זאת בניגוד לרבים במגזר הפרטי שפוטרו או הוצאו לחופשה ללא תשלום, לעצמאים שאיבדו את פרנסתם ולעסקים שנתונים בסכנת קריסה. אפילו עובדי המגזר הציבורי שילמו מחיר באובדן ימי חופשה וחלק משכרם, שמשולם להם בשעות נוספות ואחזקת רכב.
בעיני המורים, החופשות הן חלק מרכזי מתנאי העבודה שלהם. הם יסכימו אולי לוותר על דברים אחרים, לא על החופש הגדול. למורים יש 96 ימי חופש בשנה, יותר מכל אחד אחר במשק, וחופשות הן מבחינתם פיצוי על עבודה שהם רואים כקשה ושוחקת. החופש הגדול נתפס כזכות יסוד טבעית שהמורים נולדו איתה, והם לא מוכנים ליצור תקדים שיגרום למישהו לערער חלילה על עצם נחיצותה של חופשה ארוכה כל־כך. בפייסבוק כבר הוקמו קבוצות ובהן אלפי עובדי הוראה המאיימים בתביעה ייצוגית נגד בן־דוד והסתדרות המורים, אם זו תסכים לוויתור נוסף על ימי החופשה שלהם.
אלא שלנוכח משבר כה חמור, רבים תוהים: הייתכן שהמשק כולו יתהפך על ראשו, והדבר היחיד שיישאר על כנו הוא החופש הגדול? זה הדבר הכי חשוב לשמר בעת הזאת? שוב ושוב דובר השבוע בהקשר הזה על כניסה מתחת לאלונקה, ועל הבקשה מהמורים לתרום מעט ימים ולסייע למשק להתאושש. אבל האמת צריכה להיאמר: אין כאן תרומה, והמורים מעולם לא נדרשו להתנדבות. משרד החינוך נותן להם שכר מלא על עבודה חלקית עד לא קיימת, והדרישה היא להשלים את העבודה הזאת בקיץ: שכר מלא על עבודה מלאה, לא התנדבות ולא אלונקה.
האופוזיציה של בן־דוד
מאחורי אמירותיה המקוממות של בן־דוד, עומדים יחסים מורכבים בתוך הסתדרות המורים. כאשר היא התבטאה בעניין תשעת הימים שהסכימה להשיב בקיץ ש"אכלו לה את הקרביים", היא התכוונה בעיקר לאיגוד הגננות, הלובי החזק והמאורגן ביותר בתוך הסתדרות המורים. הגננות מהוות אופוזיציה לבן־דוד, ויכולות למנוע את בחירתה מחדש ולהערים עליה קשיים רבים. הן יודעות היטב שכאשר מדברים על למידה מקוונת, הטיעון שלהן הוא החלש ביותר, ושהגיוני ומתבקש שהן יידרשו לספוג קיצוץ בשכר או להשלים את הימים הללו במלואם בהמשך. זו הסיבה לכך שדווקא הגננות הן האגף הקיצוני ביותר, שמושך את בן־דוד להצהרות לוחמניות כל־כך.
ענת דדון, יו"ר איגוד הגננות בהסתדרות המורים, פרסמה בפייסבוק פוסט זועם ורצוף סימני קריאה, ובו ביקרה את ההורים. לדבריה, "השכם והערב הם כותבים, מוחים, מתלוננים, על החופשות, על הלמידה מרחוק… לא הווירוס מפחיד אותם, גם לא כמות החולים או המתים, אלו החופשות שלנו. בזה הם מתעסקים. לא מספיק להם שעכשיו אנחנו עובדים, לא מספיק להם שתשעה ימים אנחנו מחזירים, הם רוצים עוד ועוד תרומות. רעבים שם ההורים, לא יודעים שובע בחיים. תמיד הם פתחו עיניים על החופשות. זו לא התקופה וגם לא הקורונה הארור, מאז ומתמיד הם ניסו לקצר את החופשות כדי שבכיס שלהם יכאב פחות… חצופים, זאת המילה".
לא במקרה בן־דוד מקפידה להשתמש במונח "עובדי הוראה" ולא מורות. היא לא יכולה להרשות לעצמה להרגיז את הגננות. סירובה הנחרץ להשלים ימי למידה בקיץ נובע מהתנגדות פנימית של קבוצות כוח חזקות אצלה בבית. בן־דוד לא תסכים לעולם לערוך הבחנה בין גננות למורות בחטיבת הביניים, למרות ההבדלים העצומים ביכולת הלימוד העצמאית של ילדים בני שלוש מול מתבגרים צעירים. היא תמשיך לדרוש שכר מלא בעבור כלל עובדי ההוראה במערכת, בלי קשר לשעות שהשקיעו ולתועלת הממשית של השעות הללו.
אבל משבר הוא גם הזדמנות. חוסר היכולת של משרד החינוך לשנות את מודל ההפעלה שלו לנוכח האתגר החמור, חשף את ערוות המערכת כולה. לא רק בעידן הקורונה אלא גם בימים כתיקונם, יחסי העבודה הנוקשים הם הגורם לפיגור של ישראל בהישגי מערכת החינוך ולפערים הגדולים בין תלמידים מרקע שונה. המשבר הנוכחי צריך לחולל רעידת אדמה ביחסי העבודה בין משרד החינוך למורים. העסקת המורים צריכה להיות גמישה הרבה יותר, הקביעות שלהם צריכה להפוך לנחלת העבר, צריך להיות קשר ברור בין ביצועי המורים לתגמול שלהם, למורים ולמנהלים צריכה להיות אוטונומיה גדולה הרבה יותר. ולפני הכול, ארגוני המורים לא יכולים לרכז בידיהם כוח רב כל־כך, ולבלום כל שינוי חיוני ומתבקש במערכת החינוך שלנו.
