ביום שלישי בבוקר עוד חשבו המסעדנים שההנחיות אוסרות עליהם לפתוח את בתי העסק, אלא שבשעה 11:00 התקבלה החלטה אחרת: מותר לפתוח בהתאם למגבלות. כשהבנתי שאני יוצאת לסיור מסעדות כדי להקשיב לרחשי ליבם של המסעדנים, הודעתי על כך לחבר, נעם פרנקפורטר, בעל המוסד הירושלמי הוותיק "המרקייה". שאלתי אותו אם הוא פתוח, והוא השיב "כרגע לא. אני מבולבל מההנחיות".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המפגינים בבלפור מוחים על רמאות, אך לא מהססים להשתמש בה
– קיצור בידוד: למה חולי הקורונה משוחררים בלי בדיקה?
– "נותרה שממה": היהודים בסוריה מבכים את בתי הכנסת
הבלבול הזה ואי־הוודאות הם מנת חלקם של כל המסעדנים. "מה שעשו לנו הבוקר זה מחדל", אמרה לי לירון קרן (40), שמנהלת עם אחותה מרב גיל (50) את מסעדת "רחמו" המיתולוגית שהוקמה ב־1954. הן דור שלישי לניהול העסק וחשות את כובד המעמסה. "חובת ההוכחה עלינו", אומרת מרב, "דור ראשון הצליח, דור שני הצליח, מה יהיה איתנו?"
"עד 11:00 לא הוצאתי שולחנות", מספרת לירון, "ישבתי כמו חברת ועדת קורונה והאזנתי לשידור החי מהכנסת. אני לא אסתכן ולא אהיה פורעת חוק, לא משנה מה – אפילו שיש לי בעיות אישיות וכלכליות עם ההנחיות האלה; אבל הם בכוח רוצים שנהיה פורעי חוק. לא יסגרו לי את המקום בצו מנהלי, לא יקרה! פספסתי לקוחות, אבל אמרתי לעצמי לנשום".
"את יודעת מה הקורונה הזאת גרמה? לחוסר יציבות וחששות גדולים מאוד לקיום של העסק. אבל המקום הזה לעולם לא ייסגר", מצהירה מרב, ולירון מבקשת ממנה להיות מדויקת יותר במילים שהיא בוחרת: "אנחנו לא יודעות מה יהיה אחרינו, אבל כל עוד זה תלוי בנו – המקום לא ייסגר". "המסעדה לא נסגרה מעולם", מוסיפה מרב, "לא בפיגועים ולא בימים הכי קשים שהיו, אלא רק בימי אבל של המשפחה. וגם בקורונה עשינו הכול כדי שהתריסים לא יהיו מוגפים וכדי שהמקום ינשום, ובימים שאי־אפשר היה להפעיל את המסעדה עשינו משלוחים. מזל שיש לנו לקוחות טובים ונאמנים".
הן אמנם דומות בנחישות שלהן אך שונות במסע חייהן. מרב נכנסה לעסק כשהייתה בת 20. "אימא שלנו, הבת של רחמו, עבדה פה מגיל 12, וכשאני סיימתי את השירות הצבאי בשנת 1990 היא ביקשה שאכנס לעזור". לירון עשתה כמה סיבובים: "למדתי צילום ורפואה אלטרנטיבית. בהתחלה לא רציתי להיות פה, ואז הגיעו הילדים וראיתי שאני יכולה להתפרנס מהעסק המשפחתי שלנו וחזרתי הביתה, לעסק".
רחמו, האשכול 5
70 אחוז פחות
מסעדה מיתולוגית נוספת בשוק מחנה יהודה היא "עזורה", שהקים עזרא שרפלר ב־1952. זהו מוסד ירושלמי ותיק שעולים אליו לרגל במיוחד. בניו שבי ומושיקו ממשיכים את דרכו של האב, עם שותפים נוספים מהמשפחה. "עזורה זה בעצם אבא שלי, עזרא, שהגיע מטורקיה ב־1947", מספר שבי, האח שמופקד על נושא התקשורת. "הוא היה בחור צעיר שהיה צריך לפרנס את הוריו ואחיו. כשהוא הגיע בהתחלה לשוק מחנה יהודה, הוא היה מרים סלים לאנשים לאוטובוס, אחר כך הוא עבד אצל אדם בשם חזקי הטורקי, שטף אצלו כלים והתחיל להציץ בסירים של הטבח הטורקי שעבד שם. הטבח התעצבן עליו ונתן לו מכות, והוא הלך בבושת פנים. ראה אותו בעל המסעדה ושאל אותו לאן הוא הולך ואבא סיפר לו מה קרה. הוא אמר לו: 'תחזור לעבודה וכל פעם שהוא לא רואה תציץ'. הוא פתח מקום קטן של חומוס עם עגלה, והיה בעצם בין הראשונים בשוק שהכניס את האג'נדות שלו לגבי האוכל ופיתח את נושא הבישול האיטי.
"המסעדה בהתחלה הייתה פתוחה מארבע לפנות בוקר עד עשר בבוקר, ויועדה לבסטיונרים ולאנשי המסחר שהגיעו לשוק לפרוק סחורה. בשלב הראשון לא היה בשר – היה אורז, שעועית, חומוס. עם הזמן המסעדה התפתחה, נכנסו מוצרים חדשים לשוק, והתפריט נבנה על בסיס בישול איטי עם דגש על בישול מאזור מזרח טורקיה. לאט לאט הוא גדל, והיום אנחנו פה בשתי המסעדות. אבל פתחנו רק אחת מהן כי לא ידענו אם פותחים או לא. יש בלבול נורא גדול בכל נושא ההנחיות, ומעבר לבלבול יש דיסאינפורמציה גדולה – כן פתוח לא פתוח, הממשלה אומרת ככה הוועדה אומרת ככה".
יש סכנה שהמסעדה המיתולוגית הזאת לא תשרוד בקורונה?
"יש, ודאי, בטח. שום דבר לא ברור. בתחילת הקורונה אמרנו שמי שלא יכול להחזיק שבוע־שבועיים אין לו זכות קיום, אבל זה נמשך שישה־שבעה חודשים. זה כבר סיפור אחר לגמרי. בסופו של דבר היה עדיף שהמסעדות היו סגורות, ככה לפחות היינו מקבלים פיצוי, אבל אומרים תעבדו ככה, פתוח לא פתוח, בפנים בחוץ. בלאגן. היינו סגורים כמעט חודשיים, מ־15 במרץ עד תחילת יוני. אני מדבר איתך על מסעדה עם 50 עובדים, חלקם עובדים פה עשרים־שלושים שנה, חלק מהם הוצאנו לחל"ת, אבל ההוצאות לא נגמרות, יש שכירויות מטורפות, יש פה הוצאות כבדות מאוד. כבר תקופה ארוכה שאין יציבות, והמצב הולך ומחמיר. כלכלית, לא משתלם לעבוד. העסק שלנו הוא עסק של צהריים – צריך שבשעתיים, שעתיים וחצי, תהיה כמות מסוימת של עבודה, ואם לא היה כמו שצריך – לא עשינו כלום ואפשר לסגור וללכת הביתה".
מה היקף הלקוחות כעת לעומת התקופה שלפני הקורונה?
"70 אחוז פחות ממה שעבדנו לפני הקורונה. היו פה פעם תורים מטורפים, עד סוף הבאסטה", הוא אומר ומצביע הרחק, נזכר בימים רחוקים. "מקווה שהם יחזרו בקרוב".
עזורה, האשכול 4
התגייסות כללית
הקרייב, המקום שמגיש אוכל שחיתות מנחם וטעים מאוד, הוא עסק שנוסד בעקבות חברות עתיקת יומין בין יוני ון־לואן־הישראלי (46) לצבי מלר (48), שעלה ארצה לפני תשע שנים. למלר היו מסעדות בארה"ב, אבל החלום האמיתי שלו היה לפתוח עסק בישראל. ציונות עם קלוריות. ליוני לא היה מושג ירוק בעסקי המסעדנות, אבל הוא הפך ליד ימינו של צבי בכל עסקי הבירוקרטיה הישראלית. מאז המסעדה פתוחה כבר ארבע שנים. בשוק האוכל הישראלי מדובר בהישג הראוי לתעודת כבוד.
את פניי במקום מקדמות שלוש צעירות בנות 23 – בנות הדור השני של בעלי העסק – מיכל ויגמן, בתו של ון־לואן שהכירה את בעלה במסעדה, עדן מלר, בתו של צבי מלר, ושירה גולדשמיט מנהלת הבוקר – חברתה של עדן שעלתה בעקבות משפחת מלר: "חטפו לי לארץ את עדן באמצע התיכון, ואני פשוט באתי בעקבותיה. אם תשאלו את צבי, אני בעצם גם הבת שלו".
הן מלאות אנרגיה. מדברות בעיניים בורקות על הניסיונות שלהן לעזור למקום לשרוד. שירה מספרת שהיא ויתרה על עבודה כדי לתת יד לקרייב בימים הקשים: "עבדנו פה בהתנדבות במערך המשלוחים שפתחנו כמה ימים לפני תקופת הקורונה. זה ממש הבית שלי וזו ממש המשפחה שלי", אומרת שירה ומסבירה שזה מקום שנועד להיות בית לעולים חדשים, לחיילים בודדים ובכלל לכל מי שבנפשו מפעמת נפש אנגלוסקסית או ישראלית שיודעת להעריך המבורגר מושחת.
"הייתה ממש התגייסות של כולנו", אומרת מיכל, "אנחנו באמת מתפקדים כמו עסק משפחתי, ודווקא בקורונה נפתחנו לקהלים חדשים. אי אפשר להגיד שלא קשה. אין אנשים. זה מאוד מורגש כשהתקשורת או הממשלה מפחידות את הציבור, אז יש לנו כמה ימים ריקים ואחר כך נרגעים בחזרה. אנחנו נזהרים מאוד ומקפידים על ההנחיות, ואפשר להמשיך לעבוד בצורה נכונה. מבחינתי, שיגבירו אכיפה ושכל מי שלא עומד בהגבלות ייענש או ייסגר, אבל באמת אין סיבה שלא נהיה פתוחים – באחריות, כפוף להנחיות. חוסר הידיעה כל כך קשה לנו. אני לא ישנתי אתמול בלילה. נראה שההחלטות לא מתקבלות בצורה מושכלת ומחושבת או באופן שבאמת רואים אותנו. אני לא יודעת מה הייתי עושה במקומם, באמת, אבל בסוף בחרנו בהם כדי שיקבלו החלטות באופן שנוכל לסמוך עליהם, שנדע שרואים אותנו. זו לא התחושה שאנחנו מקבלים".
קרייב, השקמה 1
ממשיך לעלות בחיוך
אם היו מספרים לכם על בית אוכל שנפתח לפני שבועיים, מה הייתם חושבים? אני חשבתי שלא שמעתי נכון. אבל כן, "הנמר", חומוסייה ירושלמית חדשה, פתחה את שעריה ממש בשבועות האחרונים בשוק מחנה יהודה, סמוך לרחמו.
אתה משוגע, הודעתי לנדב יחיא (32), דור שלישי לעסקים בשוק, יזם בנשמה והצלע השלישית של מוסד ההפקות הירושלמי והבועט "תלתליסטים". הוא הנהן בראשו והכפיל: "אני מטורף, לא משוגע, אבל האמת היא שכאשר קיבלתי את ההחלטה לפתוח פה בינואר, זה היה די הגיוני. בינואר אמנם היה חורף, אבל הייתה פה תנועה, היו תיירים, היה כיף והייתה ציפייה. באמצע פברואר, כשהתחלנו את השיפוץ, התחילו רחשי הרקע של הקורונה, ולאט לאט הרחשים הפכו למציאות. אנשים הפסיקו להגיע לשוק, וגם אצלנו הכול נתקע – העובדים היו בהסגר ולא יכלו לבוא, הבירוקרטיה נתקעה, הכול נהיה נורא מסובך. להביא טכנאים של בזק נהיה סיפור מהאגדות כי כל נותני השירותים היו ב'פקקים' בגלל הקורונה ואני הייתי אחרון בתור. היה קשה מאוד להתניע את המהלך. איך שסיימתי את השיפוץ והבנייה של המקום, התחילו כל ההגבלות. לא התכוונתי להיכנס פה להרפתקה ומצאתי את עצמי בהרפתקה הכי גדולה שיש".
יחיא, שנפגע משני מקורות ההכנסה שלו – מחברת ההפקות ומהעסק הצעיר – גדל בשכונת מלחה בחמולה גדולה. "סבא שלי גידל אותנו בקומונה, כל בני הדודים גדלו יחד, סבתא מבשלת, סבא מגדל הכול בגינה. חצי משכונת מלחה החדשה היה בשנות ה־60 אדמות שלו. הוא מכר בשוק את מה שהוא גידל – בעיקר ירקות ירוקים – וחיזק את הבאסטה שלו בירקות שהוא קנה ומכר. עד יומו האחרון הוא מכר פה, וגם כשהיו בבעלותו בתים וכסף, הוא תמיד היה עובד אדמה. זה מה שראיתי בתור ילד. סבא כל היום על האדמה.
"יש לי פה ירקות ומתכונים של הבית שנמצאים בכל התפריט – לימון כבוש מאימא וחמוצים מסבתא. עד לא מזמן חשבתי שהחך שלי מושפע ממסעדות שאכלתי בהן, אבל הבנתי בסוף שהכול מהבית. תכלס הקושי רק הוליד מין רצון לקחת את הדברים לבסיס שלהם, ולנסות להבין איך פעם היו מטפלים באוכל ואיך מגישים, ולנסות למזג בין העבר להווה. בעיניי מאוד חשוב שבחומוסייה הכול ייעשה במקום, ושלכל דבר תהיה נגיעה אישית וטעם שונה, לא של שימורים".
אז מה, אתה אופטימי? תצליח לעמוד על הרגליים?
"אני לא אגיד שלא קשה לי מאוד מאוד, אם הייתה דחיפה קטנה מהמדינה או שאפילו הייתה איזו הכרה בי זה היה עוזר מאוד, אבל יש לי רצון להצליח שגובר על כל מכשול. אולי לא כל מכשול, אבל אני מנסה לא להתמקד בבעיות, למרות שיש לי מלחמה יומיומית. כל יום אני עולה מתל־אביב לירושלים. עולה על הרכבת הראשונה וחוזר ברכבת האחרונה, בא לעבודה של 14 שעות על הרגליים, למשמרת של הפסד כרגע. אבל אני יודע שאנשים שאוכלים את האוכל שלי חוזרים לפה, אז לפחות אני עולה בחיוך".
ומה אתה חושב על ההפגנות? על המצב הפוליטי?
"אם אני אתחיל להתעסק בבעיות הפוליטיות והפיננסיות של המדינה – אני אשקע ולא אוכל להרים מה שיש לי פה. בפיגועים למשל, היה וייב כזה של 'בכל זאת נצא, בכל זאת נבלה, לא ינצחו אותנו'. עכשיו זה פחד אחר, זה לא פחד מלהתפוצץ באוטובוס או בשוק. זה פחד קיומי מזה ששלושה ימים קדימה אתה לא יודע מה יהיה".
הנמר, האשכול 3
תנמיכו את הלהבות
לדותן בן־חיים (34), הבעלים של "שוקא" עם ניצן סימן־טוב, נמאס מהבלגנים של השוק. הבר, שנפתח לפני תשע שנים וגרם לחיי הלילה של השוק להתעורר ואף הפך למילה נרדפת לבילוי במחנה יהודה, עבר בתקופת הקורונה לרחוב שילה, אזור סְפר של השוק – שם היה לבעלים עסק נוסף. "אם היינו מנסים לסחוב בשני העסקים בקורונה, לא היינו שורדים. זה היה גזר דין מוות", הוא אומר.
"התבגרנו עם המקום", הוא מכריז, "ודי, כמה אפשר לשתות כל לילה ולעשות את אותו הדבר שוב בלילה הבא. הקורונה בעצם האיצה את ההחלטה שלנו לעבור מהשוק. היינו הרבה שנים בשוק ומיצינו את כל נושא הבירוקרטיה, פקחים, משטרה, פס צהוב (פס שמשורטט על רצפת השוק שאותו אסור לחצות כשמוציאים שולחנות וכיסאות לרחובות, ב"ק) – אי־אפשר לנהל ככה עסק. זה כאילו העסק מנהל אותך ולא אתה את העסק. אתה מתחיל ערב ולא יודע איך הוא ייגמר ואיזה קנס תחטוף. אז הקורונה נתנה לנו בעיטה קדימה, והנה יצאנו. חוויית הבילוי שאני רוצה היום להעניק ללקוחות היא שונה. אנחנו רוצים משהו שמתאים לגיל שלנו. לא רוצה ווליום פסיכי, לא רוצה כל היום בלאגן. רוצה להעניק חוויית בילוי ארוכה ונעימה. כשפתחנו בגיל 24 זה התאים לנו. היום לשתות אלכוהול זה דבר שדורש מחשבות.
"אני לא מפחד להשקיע כסף, אבל אני לא יודע אם זה העיתוי המתאים. יש לנו מקום בשוק, יש לנו מה לתת, יש לנו מה להגיד. גם ניצן וגם אני לא רוצים להתבכיין. הבעיה הגדולה היא שאנחנו לא יודעים מה קורה מחר. אני מניח שהרבה עסקים לא ישרדו ותכף נראה את זה".
לדותן יש המלצה פשוטה לכולם – לפוליטיקאים, לאנשי התקשורת וגם לאנשים הפשוטים: "להנמיך את הלהבות. זה לא זמן להפגנות, זה זמן לסולידריות. אני דמוקרט במלוא מובן המילה, אני לא מצביע לאף אחד מאז גוש קטיף, אבל אם יש ראש ממשלה שנבחר – אני סומך עליו. אני לא חושב שהוא חף מטעויות, אבל אני רוצה לתת לו לעבוד. התקשורת לא נוהגת באחריות ובתבונה בתקופה הקשה הזאת".
מה היית רוצה שיהיה אחרת?
"שנהיה דמוקרטים, שנהיה סולידריים, שהתקשורת לא תפלוט לי מכל ועדה 'הוא אמר ככה, ההוא אמר ככה'. לא מעניין אותי מה הוא אמר. אני רוצה שיהיה דיון, לא צריך שכולם יחשבו אותו דבר, הכול בסדר, אבל חכו רגע שתהיה החלטה ורק אז תוציאו החוצה את המידע לציבור ולא תשגעו אותנו. מרגע שיצאו שמועות שהולכים לסגור, העובדים שואלים מה יהיה. כולם בלחץ, זה לא הגיוני. לא שפוי. אי־אפשר לעבוד ככה. הייתי מבקש מהפוליטיקאים ומהתקשורת ומהאזרחים – להוריד קצת. הכול יהיה בסדר".
שוקא, שילה 1
