חנות סגורה, שתיים מיועדות להשכרה, על חלון הראווה של הבאה מדבקות "חיסול" ו"סוגרים". לאחר רצף החידלון הזה במרכז העיר בירושלים – דווקא בדוכן הפלאפל יש לקוחות כבר בעשר וחצי בבוקר. אנשים התגעגעו לפחמימות המטוגנות שלהם. על כמה חנויות מוצמדות מדבקות אדומות, המציגות את פניו של נתניהו ולצידן המילים "נסגר בגללי". במורד רחוב המלך ג'ורג' משתרך תור קטן, הפלא ופלא, לסטימצקי! משמח אותי לראות תור לספרים ולא רק לבגדים, אף שאני לא הייתי עומדת בתור לא לזו ולא לזו. גם בימים כתיקונם סירבתי לעמוד בתור למסעדות. יש גבול ליכולתי להיות מושפלת בפני הצורך הקיומי ושמו "צריכה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בנט: מותר לשים בצד דברים חשובים כמו סיפוח ומדינה פלסטינית
– קריטי לניצחון: קמפיין הקורא לשתף פעולה עם החקירות האפדימיולוגיות
– תושבי רחביה ימשיכו לסבול? בג"ץ חותר להשמעת מוזיקה גם בשעה מאוחרת
רחוב יפו האירופי שלנו הומה עטויי מסכות. יש תחושת רעב באוויר. אנשים רוצים את מנת הדופמינים שלהם. חייבים איזה בגד או שניים או ארבעה לילדים. להרגיש את עוצמת האשראי. לנשום לרווחה אחרי שהוא עובר. בצוק העיתים היו מכלות חברותיי את מיטב כספן במקס־סטוק הקרוב לביתנו. עד כדי כך היו נואשות.
בפתח חנויות המותגים משתרכים תורים ארוכים. לקוחות פוטנציאליים עומדים במרחק מטר ורבע שעה מהאושר שלהם. ועם החגיגיות הדחוסה והבהלה באוויר, כשאני פוסעת במדרחוב דורות ראשונים, אני נתקפת עצב קל. גם פה רצף חנויות סגורות, אחת מהן סוכנות תיירות, כצלקת לא מטויחת בבית חדש, זכר לעולם הישן, וביניהן שתי חנויות יד שנייה פתוחות. נראה שזו שעתן היפה.
אחרי הפנייה שמאלה מדורות ראשונים למדרחוב בן־יהודה, אני נכנסת לחנות ללא שם. מאוחר יותר אלמד שלחנות קוראים שמסיאן, אך בעקבות מס שהוטל לפני כמה שנים על שילוט, שם החנות הורד. בעלת החנות, אורה שמסיאן, עסוקה בשירות ללקוחה ותיקה. הן מסתודדות כחברות ותיקות. מאחוריה מדפים עם חלוקים ופיג'מות רכות למראה. "בעלי חולה ולא יכול ללבוש מכנסיים כי הוא עם קטטר, אז אני קונה לו חלוק", אומרת לי הלקוחה. "לפני הקורונה הייתי יוצאת הרבה, טיולים, הצגות, מה לא. עכשיו אני יוצאת רק לדברים דחופים, כמו קניות או קופת חולים. אני מפחדת, צריכה לשמור על עצמי", היא מסבירה.
בפתח חנויות המותגים משתרכים תורים ארוכים. לקוחות עומדים במרחק מטר ורבע שעה מהאושר. ועם החגיגיות הדחוסה במדרחוב, אני נתקפת עצב קל. גם פה רצף חנויות סגורות
"אנחנו כאן 55 שנים", מספרת אורה, "ראינו הרבה. בחלון הזה היה ראש של מחבל. אני זוכרת מקרר שהתפוצץ בכיכר ציון, אולי לא היית בחיים". תשרדו את הקורונה? והיא משיבה: "אני חוששת, לא בטוחה שנצליח". אל החנות נכנס אדם מבוגר נעזר בהליכון, ואורה מזרזת אותי לצאת כדי שלא ייווצר עומס בחנות הקטנה. "אבל מקווים לטוב, חמודה שלי, תכתבי שמקווים לטוב", היא מבקשת. ובאוויר הפתוח המולת העיר השבה אל החיים, מן המתים. אם ושתי בנותיה מצלמות סלפי עם בייגל. הרי לא בכל יום אוכלים בייגל בעיר. ומי יודע מתי יאזלו ממנה החיים שוב, והאם יהיה זה קרוב יותר ממה שאנחנו יכולים לספר לעצמנו?
דור רביעי של לקוחות
סמוך לצומת האיקסים, היא צומת סבארו, מול מעיין־שטוב, שזה בעצם מבחן לבדוק את רמת הירושלמיות שלכם, אני נכנסת ל"ספורט הבירה". החנות נפתחה בשנת 1967, וכיום עובדים בה דור שני ושלישי של המשפחה. את החנות פתח חמיו של קלוד גנור (66), והוא מקבל אותי בסבר פנים יפות וסיפורים למכביר.
תחילה הוא מספר לי את סיפור הולדתה של החנות. מעשה שהיה כך היה: בירושלים הייתה חנות ספורט אחת – "ספורט היגיינה" שפעלה ברחוב שלומציון המלכה. יצחק שניידר ז"ל, לימים מייסד "ספורט הבירה", קנה לילדיו כדורסל, ועוד לפני שהם נגעו בו הכדור התפנצ'ר. מתברר שגם ילדים בשנת 1967 היו מאוד מאוכזבים אם קנו להם צעצוע שבור. האב שב למחרת לחנות, בתקווה שהמוכר יפצה אותו בכדור חדש, אולם המוכר דחה אותו בזלזול ואמר שאין אחריות על כדורים. האב קבל על הזלזול, והמוכר אמר שהוא יכול להרשות לעצמו לזלזל כי ברשותו נמצאת חנות הספורט היחידה בעיר. "במילים האלו", מדגיש קלוד. "באותו רגע נדלקו הפיוזים של אבא. הוא אמר לו: מעכשיו לא תהיה החנות היחידה, וכך היה".
מאז ועד היום ניצבת החנות באותו מקום. פניה כמובן נמתחו והיא לא נראית בת 53, וממכירת ציוד ספורט ומחנאות התמקצעה בנתינת מענה אורתופדי בנעליים ובמדרסים. גם קלוד שנמצא בחנות משנת 1975, נראה צעיר מגילו. החנות חוותה את הפיגוע הראשון בירושלים, הוא מספר לי, "עוד לפני שחשבנו בכלל על פיגועים. נו, גם הזיכרון מתחיל לבגוד בי. מתי זה היה?" הוא שואל את החתן שלו, ספי, והוא צועק "ב־84'". "שני מחבלים נכנסו לתוך החנות בשמונה וחצי בבוקר, בחנות כבר היו ארבעה אנשים, ואנחנו נתנו להם תא מדידה כדי שיתחמשו, מסתבר… הם באו באמתלה שהם רוצים לקנות מכנסיים. לאחר עשר דקות אחד מהם יצא עם תת־מקלע מקוצר. הייתי משוכנע שזה שוד, עוד לא היה בראש שזה אינתיפאדה. חשבתי לעצמי 'איזה אהבלים, מגיעים לשדוד בתחילת יום כשאין כסף בקופה'. בסופו של דבר נהרגו פה שני אנשים. היינו פה חמישה אנשים. בדקה אחת הוא יכול היה לקצור אותנו. המחבלים ברחו מהחנות, אחד לכיוון אגריפס והשני לכיוון השוק, ובתום מרדף הם נתפסו".
סליחה שאני נתפסת לפרט שולי בסיפור, אני אומרת לקלוד, אבל אני לא מבינה איך כבר בשעה שמונה וחצי יש בחנות נעליים ארבעה אנשים. הוא עונה שבתקופה ההיא החנויות עבדו משמונה עד אחת, ומארבע עד שבע. "היה חוק עזר עירוני שקבע שאלו שעות הפתיחה, ואם היה עובר פקח בשעה שבע ורואה שהדלת פתוחה, אפשר היה לחטוף קנס. כל תקופה והקנסות שלה", הוא אומר.
"מה שמאפיין את התקופה הזאת הוא אורך הזמן. כשאוטובוסים התפוצצו ידענו שהלך יום, אבל יום־יומיים לאחר מכן, העיר חזרה לחיים. בפיגוע של סבארו, הזכוכיות של חלון הראווה התפוצצו מההדף. באותו יום נסגרה החנות, הלכנו הביתה, נרגענו כמה שיכולנו. למחרת חזרנו לעבוד. גם בתקופות הכי קשות לא חווינו, כמו עכשיו, סגרים ממושכים כאלה. גם תחושת אי־הוודאות מוסיפה שמן למדורה.
"בגלל שאנחנו מוסד ותיק ויש לנו קליינטורה קבועה, אנחנו מצליחים להרים את הראש מעל למים. זה מה שמציל אותנו. כבר מגיעים אלינו דור רביעי של לקוחות חוזרים, ואנחנו חיים על רזרבות שצברנו. לפני כמה ימים הגיע אדם עם בתו: 'את יודעת', הוא אמר לה, 'את הנעליים הראשונות שלי ההורים שלי קנו פה'. שאלתי אותו איך זה שלא ראיתי אותו פה קודם. הוא ענה שהוא גר במודיעין אבל רצה לעשות סיור לבת שלו שתראה איפה הוא גדל והתחנך, ופתאום כשעבר ליד החנות, נזכר בנעליים הראשונות, ונכנס פנימה. האם נשרוד את התקופה הזאת? אנחנו חייבים. לא ניתן לנגיף המרושע הזה לגבור עלינו".
