השביל הבוצי שיורד מכביש האספלט הצר ונבלע בתוך החורש הירוק של יער ריחן, מחורץ בסימני צמיגים של ג'יפים צה"ליים. העקבות הללו, וכמה סרטי סימון משטרתיים שעוד תלויים בין העצים, הם אחרוני הסימנים לזירת הרצח שניטשה כאן בתחילת השבוע. מאז השקט העמוק כבר חזר, וכך גם האוויר הצלול והכלניות הסגולות. רק אסתר איננה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כתב אישום נוסף נגד שאול אלוביץ' בפרשת בזק
– ביידן חייב להמשיך את מדיניות החוץ של טראמפ
– דחיות ופרוטקציות: מחדלים במתחם החיסונים בקרית שמונה
המחבל הפלסטיני שרצח אותה טרם נתפס. בטל־מנשה שבים ומסבירים עד כמה היער הזה, דקות הליכה ספורות מבתי היישוב, הוא כמו הפארק הביתי שלהם. שצעידה ספורטיבית או טיול בו הם עניין יומיומי, רגיל, שאין בו מתח או פחד. עד כמה טבעי בעבורם לצאת לשם. ביום שלישי, לאחר ההלוויה, התארגנה באופן זריז מעין צעדה ואליה התקבצו כמעט 300 איש, שצעדו בשבילי היער.
האסון התרחש בצהרי יום ראשון. אחר הצהריים שלח בנימין הורגן, בעלה של אסתר, הודעה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. האם מישהו יודע איפה אימא, תהה, וסיפר שהיא לא עונה. אודליה, 29, הבכורה בששת ילדי המשפחה, הייתה באזור תל־אביב, שם היא גרה ועובדת. "בהתחלה זה לא היה מדאיג", היא אומרת. אבל אחרי שעתיים, כשהחושך ירד מוקדם ועוד לא הייתה תשובה לשאלה איפה אימא ולמה לא חזרה מהריצה, יצאה אודליה צפונה.
"נסעתי עם אחי בצלאל שגם הוא גר בתל־אביב", היא מתארת. "כשהגענו כבר היה כאן חמ"ל חיפושים של היישוב. הצטרפנו גם אנחנו לחיפושים. כבר ראו את הסרטון ממצלמת האבטחה, שבו היא נראית צועדת לעבר היער. הלכתי עם שני האחים שלי, קיבלנו אזור לחפש בו, והשתדלנו כמה שאפשר לסרוק את הכול. אחרי כמה שעות של חיפושים חזרנו הביתה לנוח קצת. לא הרבה אחר כך הגיע הרב של היישוב ואמר לנו שמצאו אותה".
אודליה, אדריכלית במקצועה, תכננה את השיפוץ שנערך כאן לא מזמן, ואימה ניצחה על התנהלותו. כל פינה פה, בבית הצופה אל הנוף ובגינה שסביבו, מטופחת ומוקפדת, ועם זאת הכול משדר חמימות משפחתית של מקום שנעים להיות בו. האב וששת ילדיו יושבים קרוב זה לזה. מכונסים יחד לשבעה בסלון שחודש לא מזמן. מניחים מדי פעם יד מנחמת זה על גבו של זה, מקפידים לא להותיר אף אחד באבלו.
הקירות מסביב מלאים בעשרות רבות של תמונות שהודפסו במדפסת ביתית ונתלו כאן עכשיו, תמונות שכולן אסתר ובכולן היא שמחה, כמעט זורחת. וכאילו ברור לגמרי מהאחווה המשפחתית ומהאסתטיקה המוקפדת איזו אישה חיה כאן וניהלה את העניינים.
"אימא שלי נולדה בפריז, וגדלה בפרוור פסטורלי של העיר", מספרת אודליה. "היא ביקרה בארץ כשהייתה בת עשר, וכבר אז החליטה שכאן תחיה. עלתה בגיל 18, לבד, מתוך מאה אחוז ציונות. בהתחלה גרה בירושלים, ברובע היהודי, עם חברה. למדה אומנות במכללת אמונה. לאחר כמה שנים בארץ הכירה את אבא, שעלה גם הוא מצרפת בנערותו, עם הוריו.
"אבא עובד בשיווק בינלאומי, ותמיד היה טס הרבה. אימא גידלה אותנו בגבורה. הכול תמיד מדויק, מתוקתק, תמיד צריך להיות יפה ונעים. זה חלק מאימא שלי. בכל פעם שהייתי מגיעה הביתה הייתה מראה לי עוד פינה שחידשה ושיפצה. אימא הייתה ציירת, איירה כתוּבות וספרי ילדים. הייתה לה יד מאוד אופיינית, אומנותית ועדינה".
