המוות היכה בפעם השלישית במשפחת משי זהב

המוות לא זר ליהודה משי־זהב. בתפקידו רב השנים כיו"ר זק"א הוא נכח במאות זירות פיגועים, תאונות ואסונות טבע בארץ ובעולם. ובכל זאת, השבוע, אחרי שישב שבעה בפעם השנייה החודש – בפעם הראשונה על אחיו שנפטר ממחלה, ובפעם השנייה על אימו שנפטרה מקורונה – הוא נשבר. "טיפלתי בנפטרים בכל העולם, אני חי את המוות", הוא אומר לנו. "ראיתי פיגועים, תאונות דרכים, אסונות טבע, רעידות אדמה. עמדתי מול משפחות. לעמוד מול משפחה בשעתה הקשה זה גרוע יותר מטיפול בגופה בשטח. אבל לשבת שבעה פעמיים בחודש – זה גדול גם עליי". אימו בת השמונים נדבקה במסיבת חנוכה מרובת משתתפים, שכמעט כל מי שנכח בה נדבק.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
החרדים חוזרים בתשובה ובני בגין רק חוזר
דגלים חדשים: מערכת המשפט חשובה, אבל יש חשובים ממנה
היכו בקצה העולם: כשחיילי ישראל משרתים בצבא השם

מהשבעה בלב שכונת מאה שערים הוא מבקר את המגזר החרדי וקורא לחשבון נפש. "אני רואה את המהומות ברחובות, את המלחמות עם השוטרים על פתיחת מוסדות החינוך. זה הזוי. מלמדים את הילדים הקטנים לברוח, לשקר. מה אתם נלחמים בשוטרים? הם באו לכאן לאכוף את ההנחיות, לשמור ולהגן עליכם. זה כמו שתתקפו רופא שבא לעזור לכם. ההנחיות הן פשוטות, ולמרות זאת הציבור לא שומר עליהן. מה מורכב להבין? זה כמו אדם שרץ עם טוש אדום, וצובע כל אחד שהוא פוגע בו. בגלל הצפיפות במגזר הנגיף הזה הפך להיות כמו טיל בליסטי. אין בית, שכונה, קהילה אשר אין שם מת".

איך זה שחלק מהרבנים עדיין מאשרים לפתוח מוסדות?

"אין לי תשובה לזה, זה ליקוי מאורות. בעיניי זה כמו אדמו"רים בשואה שאמרו לקהילה שלהם להישאר ולא לברוח, וכולם בסוף נשרפו. קהילות שלמות. אתה עובר בשכונות החרדיות ולוחות המודעות כורעים תחת הנטל. בכל שעתיים נוספת עוד משפחה, עוד שם, מאות ואלפי משפחות. עד מתי? מה צריך עוד לקרות כדי שאנשים ישמרו על עצמם ועל אחרים? זה מגזר שאמון על חסד, כל כך הרבה ארגוני חסד יש אצלנו. מגזר שאמון על שמירת הבריאות. בכל שאלה הכי קטנה רצים להתייעץ עם הרב פירר, רצים לרופאים פרטיים. וכאן זה פשוט להפך, זלזול והפקרות".

"איך אפשר לומר משפט כמו 'עדיף שימותו 500 אנשים ולא שייפלטו 500 בחורים מהישיבה ויידרדרו רוחנית'? מה עובר עליהם?"

השבוע התקיימו כמה חתונות חרדיות, בהן חתונת ענק של חסידות דארג בבני־ברק. איך אתה מסביר את זה?

"אני לא יכול להסביר. או שאנשים סתומים, או שהם עיוורים. אולי יש להם מכת חושך והם לא רואים מה קורה סביבם. רק כשזה פוגע בך באופן פרטי אתה מבין את זה? אנשים מתים, ומנגד אנשים יושבים בשטיבלך ומתווכחים ומנייעסים. איך אפשר לומר משפט כמו 'עדיף שימותו 500 אנשים ולא שייפלטו 500 בחורים מהישיבה ויידרדרו רוחנית'? מה עובר עליהם? זה הרי 'לא תעמוד על דם רעך' מפורש".

כגוף הצלה, ניסיתם לעורר את הציבור לסכנות?

"בגל הראשון עסקנו בהסברה, הוצאנו ניידות של זק"א עם מיקרופונים לרחובות. זרקו עליהם אבנים בשכונות החרדיות. הוצאנו גם סרטוני הסברה. לצערי זה לא ממש עזר. אנשים לא הפנימו את הסכנות".

ים של דמעות

בשעה שאנחנו מדברים, כמה יולדות חרדיות צעירות ועוד מאות מאושפזים בני המגזר שוכבים בבתי החולים. למרות הפגיעה הקשה שחווה החברה החרדית, ההנחיות עדיין אינן נשמרות בקרב חלקים נרחבים בה. "אתמול נפטרו 44 אנשים", מציין משי־זהב בשיחה שקיימנו ביום שלישי. "לכל נפטר כזה יש בן זוג, ילדים, נכדים, חברים, מעגלים שלמים של אנשים ששום דבר כבר לא יחזור להיות בשבילם אותו דבר, ואנשים ממשיכים לזלזל. זה לא נתפס. על מודעות האבל כתוב ז"ל, זיכרונם לברכה, אם זה היה תלוי בי הייתי כותב 'השם ייקום דמם'. בכל דבר שרק יש בו חשש, הציבור הזה מקפיד. חשש לכשרות לא טובה – מיד מחרימים את המוצר. חשש לבעיה בשיער של פאה – מעמידים מדורות באמצע השכונה ושורפים פאות. מה עם חשש שפיכות דמים? זה לא חשש, זה רצח. הגיע הזמן שאנשים יבינו את זה".

ברשתות החברתיות הופץ תיעוד שלך לפני כחודש משתתף בסעודה מרובת משתתפים שבה איש אינו עוטה מסכה. נאה דורש ולא נאה מקיים?

"זו הייתה סעודת מלווה מלכה אצל שכן שלי שרב מסוים היה אמור להגיע אליה, בלי חסידיו. הגעתי לאירוע, הייתי שם כמה דקות, וכשראיתי שיש הרבה משתתפים ואין שמירה על ההנחיות – הלכתי".

את השבועות האחרונים בילה משי־זהב סמוך למחלקת קורונה בבית החולים הדסה, ולפרקים גם בתוך המחלקה, ממוגן וסועד את אימו. ברגעיה האחרונים שהה שם עם אחיו. הם קראו איתה קריאת שמע ואמרו וידוי, ושרו לה שירי שבת שכל כך אהבה.

"אתה רואה שם משפחות בוכות, מתפללות, מתחננות שיעשו הכול כדי להציל את הקרובים להם", הוא מתאר. "הבאתי לשם חבילות של טישו כי הכול נגמר. אין מה לעשות ואיך לתרום לחולה, נשאר רק לבכות ולהתפלל". כאשר נכנס למחלקה, ממוגן, ראה את עבודת הצוות ואת סבלם של המאושפזים. "הצוותים עושים עבודת קודש, שעות ארוכות במיגון, לא קל לעבוד ככה. הם מסורים ופועלים עם כל המקצועיות והנשמה, אבל אי אפשר לעמוד במספר החולים. האחיות קורסות. אנשים צועקים 'מים', 'שירותים', ולוקח זמן עד שניתן להם מענה".

מחלון המסדרון שבקומה החמישית, שם שוכנת המחלקה, הוא עקב אחרי האמבולנסים המגיעים. "זה מפחיד, נכנס אמבולנס עם חולה ויוצא אמבולנס עם גופה. הרבנים שמתעלמים מהנחיות הסגר הם גרועים יותר ממכחישי שואה. אלו מכחישים את ההיסטוריה, ואילו מכחישי הקורונה מכחישים מה שקורה להם מול העיניים. מתעלמים ממה שקורה בהווה. מסתובבים בינינו אנשים עם דם על הידיים. משפחות שלמות נהרסו, ואנשים מתווכחים איתך אם צריך לפתוח חיידרים או לא. הם כמו עמלק, 'אשר קרך בדרך'. הם מקררים את הציבור מהפחד, אומרים שאין מה לחשוש, והנגיף ממשיך להסתובב ברחובות. אני רואה את הפשקווילים ברחובות מכריזים על 'המחלה הציונית'. זה אמיתי? אתם לא רואים מה קורה מסביבכם? המדינה רוצה להגן עליכם וזו התודה?"

איפה הפוליטיקאים החרדים בסיפור הזה?

"גם אני שואל את עצמי למה כל הקורונה נהייתה בכלל סיפור פוליטי, סיפור של מגזרים. הכול קח ותן, בלי שום הסתכלות על מה באמת יציל את הציבור הזה. התפקיד של השלטון הוא לשלוט, לאכוף, לפעול. אנחנו המשפחות שכבר חווינו אובדן, ומאות אלפי חרדים נוספים, צועקים: זה מצב חירום, תטפלו, תדאגו. בסוף הציבור החרדי לא טיפש, הוא יבין איזה מחיר כבד מאוד שילמנו בגלל ויכוחי סרק פוליטיים".

מלכת השבט

שרה זיסל משי־זהב, בת 80 במותה, הייתה בתו של הרב יוסף שיינברגר, מזכיר העדה החרדית שהיה גם סופר ועסקן חרדי. אימה הייתה בת למשפחת בלוי, אחותו של הרב עמרם בלוי, מנהיג ומייסד נטורי קרתא.

"אימא היא ירושלמית מהשורשים", מספר הבן. "אני דור 11 בירושלים. היא ספגה בבית אהבת תורה וחסד ומימשה את הערכים האלו בחייה וגם הורישה אותם לילדיה. היא ביקרה חולים, האכילה הרבה נזקקים. היא הוציאה ספר בישול ביידיש עם מתכונים ביתיים. אנשים מעוטי יכולת היו מתקשרים אליה, כביכול כדי שתסביר להם איך להכין מאכל זה או אחר. היא הייתה מזמינה אותם הביתה, קונה את המצרכים, מסבירה להם איך להכין וכמובן מכינה איתם ושולחת איתם את מה שבישלו. סבא שלי, אבא שלה, היה חצי רב'ה שאנשים היו מתקשרים אליו לתנות את צרותיהם. היא המשיכה אותו בזה. אנשים היו פונים אליה עם כל הצרות שלהם והיא הייתה מקשיבה להם ומנחמת. גם כשזה היה מוגזם וגם כשאנשים נדנדו בלי גבולות, היא הייתה סבלנית והקשיבה".

אבל מה שאפיין אותה מעל הכול, אומר בנה, היה המשפחתיות. היא גם זו שהרגה אותה, כשהתעקשה לקיים בחנוכה מפגש בהשתתפות רבים מבני המשפחה. ימים ספורים לאחר מכן רבים מהם חלו. "אימא הייתה מלכת השבט. היא הותירה אחריה יותר מ־300 צאצאים, נכדים, נינים, בני נינים. המשפחתיות הייתה הדבר הכי חשוב לה. כשהוריה חלו היא טיפלה בהם במסירות נפש נדירה, וגם לילדים שלה הייתה מסורה בצורה יוצאת דופן. את השבת התחילה לבשל ביום שלישי, וביום שישי הייתה מחלקת לכל בני המשפחה קיגל, גפילטע פיש, סלטים. אם מישהו לא היה מגיע לקחת היא הייתה מתקשרת לשאול מה קרה. אחרי שהייתה מסיימת לבשל את השבת היא נסעה למירון, והייתה מתפללת שם בלילה של יום חמישי".

לדברי משי־זהב, לאורך כל התקופה מאז פרוץ הקורונה הקפידו בני המשפחה לשמור על ההורים. "אח שלי עבר לגור עם ההורים. שמרנו עליהם כמו אתרוג. אבל בחנוכה אחי נסע לחו"ל ולא היה בבית לשמור עליהם, וכבר הייתה במשפחה המורחבת סוג של תחושת 'סוף קורונה'. אימא שלי ראתה שאחיות שלה מקיימות מפגשים משפחתיים ורצתה גם כן".

המשפחה הפרטית שלך גם נכחה באירוע?

"לא, אנחנו הבנו שזה מסוכן ולא הגענו למסיבה. עברו רק כמה ימים וכבר בני משפחה העלו חום, וגם אימא. למעשה כל מי שהיה באירוע הזה נדבק".

הוא מתקשה לשמוע אמירות שונות כלפי הנפטרים, שרובם מבוגרים מאוד וסובלים ממחלות רקע. "אני שומע אנשים אומרים 'נו, הוא היה בן שמונים', או 'הייתה לו סוכרת ובגלל זה הוא נפטר'. זה לא משנה את העובדה שאלו אנשים שבלי הנגיף הזה יכלו להאריך ימים. אימא שלי הייתה אישה בריאה, חזקה, לא הייתה לה שום בעיית נשימה או בעיה אחרת בָּריאות, ואתה רואה את צילומי הריאות, איך זה מתחיל מבצקת קטנה ומתפשט לאט לאט. הרופאים הראו לי בכל כמה ימים את ההידרדרות, ואתה מבין שאתה לא יכול לעשות כלום כדי להציל את המצב. עד הקורונה אימא הייתה חיונית, פעילה, והיא נשארה צלולה את הרגע האחרון". אביו של משי־זהב נבדק השבוע בדיקה סרולוגית ובגופו נמצאו נוגדנים לנגיף. ככל הנראה גם הוא עבר את המחלה, בלי תסמינים.

כאמור, זו הפעם השנייה החודש שמשי־זהב יושב שבעה. אחיו משה, בן 58, נפטר אחרי אירוע לבבי שהסתבך. "הוא היה איש של חסד", סופד לו יהודה. "בכל מקום שהוא גר בעולם, במנצ'סטר או בארה"ב, הוא פתח את הבית לאנשים מסכנים. אכלו אצלו רבנים וראשי ישיבות. בשנים האחרונות הוא גר במקסיקו, וגם שם ביתו היה פתוח לאנשים". האם כבר הייתה מאושפזת כאשר בנה נפטר, ואת הידיעה על מותו קיבלה רק לאחר השבעה.

בחודשים האחרונים, מתוקף תפקידו בזק"א, מצא עצמו משי־זהב מסייע בקבורת יהודים מרחבי העולם שמתו מקורונה וביקשו בחייהם להיטמן בארץ. "להערכתי הגיעו יותר מאלפיים גופות של נפטרים יהודים מהעולם – בעיקר מארה"ב, צרפת ואנגליה, זה מזעזע", הוא אומר. "היו זמנים שלא כל חברות התעופה עבדו, וזה היה מורכב. אנשים שכרו מטוסים פרטיים כדי שבני משפחתם ייקברו כאן. מותר להטיס גופה כזו רק בתוך ארון ורק כשהיא עטופה בשתי שקיות בפנים, למניעת הדבקה. יש לנו מתנדבים ברחבי העולם, וביקשנו מהם לטפל בזה. קיבלתי טלפונים מנשות מתנדבים ששאלו איך אני שולח את הבעלים למשימה כזאת, אבל אין ברירה. זו הדרך היחידה להביא אותם לקבורה במקום שהם רצו. נחתו מטוסים עם עוד ועוד נפטרים. אלה לא סטטיסטיקות, לא ויכוחים בעיתון. יהודים שפשוט נפטרו אך ורק בגלל הנגיף".

במבט לאחור, יכולת לעשות משהו אחרת?

"יש צער גדול. כשאתה מאבד אדם כל כך משמעותי בחיים שלך, אתה מבין מה היה לך ביום־יום ולא ידעת לשמור עליו. ברור שיש גם נקיפות מצפון, אבל זה לא יתרום כלום".