את ארץ ישראל ונופיה למד האלוף במיל' מתן וילנאי להכיר מהמסעות שעשה עם אביו, חוקר ארץ ישראל והגאוגרף המפורסם חתן פרס ישראל פרופ' זאב וילנאי. לעיתים נמשכו המסעות כמה ימים, ובשובם נהג האב לצייד את בנו בפתק למורה בבית הספר המנמק את ה"הברזה" מהלימודים בכך ש"מתן עשה דבר מועיל יותר השבוע".
עתה, בגיל 77, אחרי שירות צבאי ארוך שבו הספיק להיות מח"ט הצנחנים, סגן הרמטכ"ל ומועמד לתפקיד הרמטכ"ל בעצמו, פוליטיקאי ושר בכמה ממשלות ואף שגריר ישראל בסין במשך ארבע שנים וחצי – מתן וילנאי עוסק בתחביב הנעורים שלו: בשנתיים האחרונות הוא משמש נשיא הקרן לשמירת הטבע והמורשת, המסייעת לרשות הטבע והגנים.
אחת לכמה חודשים חובש מתן את כובע המצחייה, נועל נעלי הליכה ויוצא בראש קבוצות מטיילים למקומות שבהם נהג לטייל עם אביו, סוגר מעגלים עם ילדותו ונערותו, ועם תקופת שירותו הצבאי. כשבידו "המדריך לארץ ישראל" שחיבר הפרופסור וילנאי עשר שנים לפני שנולד, מתן מלווה אותנו במסע מרתק בעקבות טיוליו עם אבא.
"את הארץ אני מכיר מהטיולים האלה והיא נכנסה לי לנשמה", מספר לנו וילנאי. "אבא היה חבר בחברה להגנת הטבע וב'ארץ ישראל ועתיקותיה' והיה לו חשוב שאכיר את שביליה יותר משאשב בכיתה. יום אחד סיפרתי את זה בריאיון בטלוויזיה. ישב שם גם שר החינוך דאז יוסי שריד והזדעזע מהדברים. 'איך אתה מדבר?' שאל אותי. אמרתי לו: 'זה לא אני, זה אבא שלי'".
זאב וילנאי נולד בקישינב בשנות 1900, ואחרי הפרעות ב־1906 עלתה משפחתו ארצה. את הדוקטורט קיבל מאוניברסיטת פילדלפיה על המחקר שערך בעניין שמות היישובים בארץ. במהלך חייו כתב ספרים, מאמרים ומחקרים רבים בנושא חקר ישראל ועתיקותיה, בהם הספרים "מדריך ארץ ישראל" ואנציקלופדיית "אריאל". לימים היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה ונשיא המועצה לשימור אתרים, וגם אחראי לרבים משמות היישובים בישראל.
אחד מספריו של פרופסור זאב וילנאי נקרא "ואהבת לארצך כמוך". "כשאתה צועד על אדמתנו, זה נותן לך כוח רב מאוד", הסביר. בתוכנית הטלוויזיה "חיים שכאלה" אמר: "גם יורדים בניו־יורק או בלונדון אוהבים את המולדת, אבל זו אהבה אפלטונית, בלי קרקע מוצקה תחתיה. כאן, כשאתה אומר אהבת מולדת, אתה ממש מרגיש תשתית חזקה מאוד הנותנת לך עוצמה רבה ורצון לחיות בלי מצרים".
ואכן, הוא סייר בכל גבולות הארץ וגם מעבר להם והגיע עם מטייליו גם ללבנון, למצרים ולירדן. המוטו שלו היה ללכת קדימה, כמו שסיפר שלמד מפי בדואי שפגש: "לך קדימה, אל תשים לב לכל הנביחות סביבך, דור כתיר שוף כתיר! (תסתובב הרבה, תראה הרבה)".
זאב וילנאי נפטר ב־1988. לפני מותו החל לכתוב "אנציקלופדיית כיס", כך קרא לה, על ירושלים. מתברר שהיה צורך בכיס גדול מאוד בשבילה, שכן מדובר בשני כרכים עבים. מתן וילנאי מספר שאחרי פטירתו של אביו התברר כי כתב עוד שני כרכים אך כתב היד לא היה מסודר, וכעת המשפחה פועלת להוציאם לאור.
בכל חג ומועד נהג פרופ' זאב וילנאי לערוך טיול בנוסח "סובו ציון והקיפוה" בהשתתפות אלפי אנשים. "אתה רואה בסרטונים של 8 מ"מ אנשים במכנסי חאקי קצרים וכובעי ספארי מטיילים על החומה בנתיב שלא היה מוסדר כמו היום", אומר מתן. "היום אני לוקח את חוג הידידים הצועדים במנהרה שנחפרה מתחת לכביש, על מרצפות מימי החשמונאים, ועולים מעיר דוד לכותל".
תצפית לכותל
אנחנו עומדים בנקודת התצפית הטובה ביותר אל עבר העיר העתיקה והר הבית, בטיילת ארמון הנציב. עד 1967 היה זה קו הביצורים שנקרא "הקו העירוני", ששורטט ב־1948 בשיחות בין מח"ט ירושלים משה דיין למח"ט הירדני עבדאללה א־תל. "הוא היה הקצין היחיד בצבא הלגיון הירדני שהיה ערבי", אומר וילנאי, "כל האחרים היו בריטים, דבר בעייתי בפני עצמו שכן בריטניה פעלה מכוח מנדט האו"ם אך שלחה קצינים לצבא שנלחם בנו".
וילנאי מצביע לעבר העיר העתיקה הפרושה למרגלותינו. "לכל קו במפה יש עובי, וקו שביתת הנשק תורגם בשטח לאזור ההפרדה. כשאבא הלך להרצות לסטודנטים שהגיעו מחו"ל בחוות הלימוד שהייתה מעבר לקו, הוא היה לוקח אותי איתו. כדי להגיע לחווה היה עלינו לעבור בנקודת המשמר של משטרת ישראל ואחריה בנקודה הירדנית. היינו הולכים ברגל לצפון תלפיות, ופה אבא היה עוצר ואומר: הנה, מכאן תראה את הכותל המערבי. רק אבא ידע להגיד שהקו האלכסוני מתחת לברוש המופרד מקבוצת הברושים שעל הר הבית, הוא הקו העליון של הכותל".
את חוות הלימוד הקימה רחל ינאית בן־צבי ב־1919 כשביקשה להכשיר חלוצות בחקלאות ובגידול פרחים. בתחילה הוקמה החווה במגרש ביתה ברחביה אך משרבו תלונות השכנים, בהם חרדים שזעמו על הפעילות בשבת, העבירה את "משק הפועלות" למגרש של קק"ל בשכונת תלפיות. בפרעות תרפ"ט חרבה החווה, אך שבה לפעול אחרי כמה חודשים, וב־1933 הפכה לחוות לימוד לנערות.
במלחמת העצמאות הייתה במקום נקודת פינוי לפצועי חטיבת עציוני שניסתה לכבוש את הארמון, והחווה אף הופגזה כמה פעמים בידי כוחות מצריים. אחרי קרבות ומאבקים בינלאומיים נקבע ביוני 1949 שכל הכוחות יוצאו מהשטח המפורז, אך אזרחים ישראלים יורשו לשהות בשטח בנוכחות חיילים שיוסוו כשוטרים.
בחול המועד סוכות שנת 1956 נערך בירושלים הכינוס הארצי ה־12 לידיעת הארץ, אך מה שאמור היה להיות אירוע חגיגי בחווה הפך לאסון כבד: מטח של עשרות כדורי מקלע ניתכו על קהל המסיירים מעמדת הלגיון הירדני שמדרום לרמת־רחל, בגבעה שמעל מנזר מר אליאס. ארבעה ממשתתפי הכינוס נהרגו וכעשרים נפצעו. אחד ההרוגים היה ברוך שוחטמן, ביבליוגרף וספרן ראשי באוניברסיטה. "הבן שלו היה חבר טוב שלי", מספר וילנאי.
"אבא היה מספר את סיפורי התנ"ך כאילו הוא נמצא שם באותו רגע, ומחבר אותך לסיפור כאילו אתה חלק מהאירוע. ירושלים הייתה מרכז ההוויה שלו"
"רמת־רחל הייתה הגבול ומתחתינו דרך הפטרולים הירדנית", מסביר וילנאי. "אבא לקח אותי לשם, ותצפתנו על ההרודיון ששלט בכל הנוף. אבא הצביע על ההר ונהג לומר לי: אנחנו עוד נחזור לשם. אבל מי האמין לזה? היום אני יודע להגיד לך שכל חברי המטכ"ל של ששת הימים – כולם יוצאי פלמ"ח: רבין, בר־לב, דדו, נרקיס או גביש – כולם ידעו שהם יחזרו, ומבחינתם ששת הימים היא סגירת חשבון עם בן־גוריון שלא נתן להם לכבוש את יו"ש. אני גדלתי בבית שהמושג השולט בו היה 'בכייה לדורות' כי בסוף מלחמת השחרור היה כוח לכבוש את יהודה ושומרון והצבא היה ערוך לזה, אבל בן־גוריון, בתחכומו הרב, גרם לכך שהממשלה לא אישרה. הוא ידע מה המשמעות של כיבוש השטחים. בששת הימים הפלמ"חניקים חזרו לירושלים כמו שאבא שלי חזר".
בסיורים האלה שמע וילנאי מאביו את סיפורי דוד המלך שברח למדבר זיף, הלא הוא מדבר יהודה. "אבא היה מספר כאילו הוא נמצא שם באותו רגע, ומחבר אותך לסיפור התנ"ך כאילו אתה חלק מהאירוע. ירושלים הייתה מרכז ההוויה שלו. עד יומו האחרון הוא לא נהג. פעם נסענו באוטובוס להרודיון, הוא התעקש שנבקר שם בגלל ייחודיותו של ההר ובגלל ההיסטוריה של מלכי ישראל. אחרי מלחמת יום הכיפורים הייתי מפקד סיירת הצנחנים והזמנתי אותו לטייל איתי בהרודיון. הוא אמר לי אז שהחיים נחלקים לימים שמתן היה הבן שלו ולימים שהוא היה אבא של מתן".
בנאי מטורף
כעת אנחנו יורדים מירושלים לכיוון ההרודיון. במהלך הדרך קל להבחין בבנייה המסיבית והמואצת של הפלסטינים באזור C, ואפילו וילנאי, איש מפלגת העבודה בעברו, מתקומם למראה השליטה הפלסטינית הגוברת בשטח.
בכניסה לאתר ההרודיון ממתין לנו המדריך פיני זרביב, תושב כפר־אלדד הסמוך, וחושף לפנינו שכבה אחרי שכבה את דברי ימי ההרודיון, הקומפלקס הגדול שבנה המלך הורדוס, "הבנאי הגדול ביותר בתולדות ארץ ישראל". אנחנו מטפסים אל התיאטרון ומדמיינים את 300 הצופים שישבו בו ונהנו מהצגות וממופעי שירה. החדרים שסביבו נבנו כטרקליני אירוח לאח"מים, וציורי הקיר הצבעוניים שעיטרו אותם נשתמרו. כאן אפשר לצפות במצגת אורקולית, המלמדת כיצד הם הפכו לחדרי עבודה ושינה לפועלים, שהובאו כדי להרוס את המבנה במצוות הורדוס, לקראת הכשרתו לייעודו החדש: אתר קבורה מרשים למלך האכזר.
אנחנו עומדים מעל התיאטרון הרומי, בדיוק בנקודה שממנה נפל הארכאולוג פרופ' אהוד נצר אל מותו לפני שהספיק לסיים את מפעל חייו, חשיפת כל ממצאי אתר ההרודיון. לפני 11 שנה ישב פרופ' נצר על צינור פלדה במה שמכונה "הקבינה המלכותית" של התיאטרון בהרודיון. מצב הרוח היה מרומם מאוד – עד שלפתע נשברו כמה ברגים במעקה, והארכאולוג נפל אחורנית. "יש משהו סימבולי בזה שהוא מת במקום שלו הקדיש עשרות שנים ושבו מצא את תגלית חייו – קברו של הורדוס", אומר פיני.
בשנים האחרונות, ביוזמת שאול גולדשטיין מנכ"ל רשות הטבע והגנים, נעשו עבודות מאומצות שהכשירו את האתר לקלוט מאות אלפי מבקרים, ולפני כמה חודשים הוא נפתח מחדש אחרי שנת קורונה מתסכלת. ברט"ג מצפים לכ־300 אלף בשנה הבאה.
נשוב לסיורנו. אחרי שעולים בגרם מדרגות אינסופי, מגיעים אל ארמון הקיץ, מבנה מרשים שפאר העבר ניכר בו. את הדרך חזרה עושים במחילות המסתור ששמשו ממ"דים למורדים ברומאים וללוחמי בר כוכבא 60 שנה אחרי החורבן.
לא מכבר סיים וילנאי לקרוא את הביוגרפיה שכתב אריה כשר על הורדוס, "מלך רודף ורדוף", הבוחנת בכלים מודרניים את אישיותו המורכבת של המלך וההיבטים הפסיכיאטריים שבה. "הוא היה מטורף", אומר וילנאי, "התחתן עם מרים החשמונאית אך חיסל את בית חשמונאי; אחרי מותו הוא נקבר בהלוויה מלכותית שיצאה מירושלים. היה בו צירוף קטלני של פוליטיקאי שהשכיל להתחבר לשליטים הרומים כדי להישאר בעמדת שלטון ולנהל את ממלכתו ביד רמה, וגם רוצח שחיסל את כל המעגל הקרוב לו".
וילנאי מדלג בקלילות בין גלי האבנים, מקשיב לתיאורים המרתקים של פיני כאילו זו לו הפעם הראשונה באתר. "זו הפעם החמישית שלי כאן", הוא מתקן. "ההרודיון הוא אתר מדהים ומרתק, ואנחנו רוצים להפוך אותו לאחד האתרים מושכי התיירות הגדולים בארץ, כמו קיסריה או מצדה. להם יש האתוס והמיתוס, אבל מבחינת הממצאים ההרודיון עולה על שניהם לאין שיעור. בכל מטר שאתה חופר בגבעה המלאכותית הזאת אתה מגלה ממצאים חדשים".
בחזרה לאוטובוס הילדות
הקרן לשמירת הטבע והמורשת מגייסת תרומות לפרויקטים מיוחדים, ופורום הידידים שלידה אמור לפעול במישורים אחרים. כך למשל, הרשות מקימה כעת מרכז הצלה לצבי ים במכמורת, שכמוהו יש בעולם שמונה בלבד. חוג הידידים מגייס חברות ותאגידים הרוצים לתרום לקהילה, לאמץ אתרים ולדאוג לשיפוצם.
"הרשות פועלת כמו צבא, במסירות, נאמנות ומשמעת פנימית. צבא הטבע והמורשת", מסביר וילנאי. "כשהייתי ראש אכ"א, שלחתי חיילות לשרת ברשות הטבע והגנים, והרמטכ"ל דאז אהוד ברק רצה לאכול אותי. 'אתה בשביל ארץ ישראל תמכור את כל הצבא', אמר לי פעם. היו לנו מאות מורות חיילות וחלקן ברשות. אחת החיילות הללו היא השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג".
אנחנו נוסעים לשער הגיא. פעם הייתה זו דרך צרה, ועד היום מוטלים לצידה המשוריינים שהעלו אספקה לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות. הצורך בסלילת כביש מהיר לבירה דחק אותם אל מעבר לקו העצים והם כמעט לא נראו. עתה נמצא הפתרון המכובד, והאתר, חאן שער הגיא, הפך למרכז מורשת לפורצי הדרך לירושלים. הבאים אליו מבקרים במוזיאון, רואים מצגות אור־קוליות ומשתתפים בפעילות אינטראקטיבית המלמדת את ההיסטוריה של המקום. כבר ב־1979 הוכרז המקום אתר מורשת לאומית, אך קשיי גישה מהכביש הראשי מנעו ממבקרים לבוא.
מנהלת האתר אפרת רוחין מובילה אותנו לבניין שהוקם כפונדק במאה ה־19 ושופץ כעת. היא מספרת שהתוכן באתר נבנה לפי עדויות של פורצי הדרך שעודם בחיים, והרוח מתאימה לתקופה ההיא – התגייסות וכבוד ללוחמים, לאנשי השיירות, לנהגים ולממגנים. קהל היעד הוא חיילים, חניכי "תגלית", בני נוער וצעירים "שלא יודעים אם זה היה לפני מרד בר כוכבא או אחריו", כדברי וילנאי.
בארבעת החודשים האחרונים ביקרו באתר יותר מ־150 אלף איש. אנחנו פוגשים כמה קבוצות נוער וסטודנטים מאוניברסיטת אריאל. כמה מהם מזהים את וילנאי ומבקשים סלפי. וילנאי מצטרף אליהם לצפות בסרט המספר את סיפור הפריצה לירושלים. הוא מכיר את העדויות מכלי ראשון, ובכל זאת, כשעל המסך מסופר סיפורו של נער ניצול מחנות ההשמדה, שהתעקש לצאת לקרב ונפל בו, כתפיו נרעדות.
בן 4 היה וילנאי כאשר החל המצור על ירושלים. "גרנו בנחלאות מול הכפר הערבי שייח' באדר, שהיה במקום שבו נמצאת היום הכנסת. הערבים ירו משם לעבר הבתים שלנו. אנחנו גרנו בשורת הבתים הראשונה שספגה את כל האש, אך בניית האבן הירושלמית הצילה אותנו מפגיעה. אני עמדתי עם דגל ונופפתי ללוחמים שהגיעו אלינו.
"רבים מלוחמי הפלמ"ח היו מתנדבים מחו"ל ואבי התבקש לבוא להרצות להם במסגרת סדרות החינוך שהתקיימו בחיפה, אך הוא לא רצה לעזוב את ירושלים במצור. כאשר הגיעה ההפוגה הראשונה נסענו בדרך בורמה לחיפה. שם ראינו לראשונה ברז מים זורמים והתלהבנו, כי אצלנו בנחלאות המים הגיעו בפחים או נאגרו בבורות. לא היה לנו ספק שאנחנו ננצח במלחמה".
וילנאי נכנס לאוטובוס ששימש את פורצי הדרך ומתרגש: "באוטובוס הזה נסענו, זו חוויית ילדות שלא אשכח".
האתר הושלם בסיוע הקרן באמצעות ידידיה בארץ ובארה"ב. ליד החאן הוצבו בפרויקט אומנותי ולוגיסטי מורכב המשוריין פורץ המחסומים בחזית, ואחריו משאית האספקה ואוטובוס הלוחמים. כל פרט בשיירות המיתולוגיות שוחזר לפי המקורות הארכיוניים. הפרויקט הוקדש לזכרו של בונדי (אברהם לבנת) ז"ל, מייסד קונצרן התובלה הגדול "תעבורה", שהיה בין המתנדבים לנהוג בשיירות. "תעבורה" תרמה לשחזור כלי הרכב המקוריים.
הכשרת האתר לא עברה בלי מחלוקות כאשר הממשלה דאז החליטה להנציח באמצעותו את זכרו של השר רחבעם זאבי ז"ל. הוויכוח גלש למחוזות לא נעימים כשהפלמ"חניקים של חטיבת הראל התנגדו נמרצות. "גנדי היה שייך לחטיבת יפתח שפעלה בצפון, הוא עצמו פעל במלכיה ובזרעין (קיבוץ יזרעאל) אף שבמקור הוא ירושלמי, ואין סיבה להנציחו באתר שבו פעלה חטיבת הראל", אומר וילנאי. "אגב, הוויכוח הביא את אתר שער הגיא למודעות הציבור".
אם היית צריך לדרג את האתרים שאתה אחראי להם על פי מידת אהבתך אליהם, מי היה במקום הראשון?
"מה איתך? ירושלים, כמובן. היא עולם ומלואו בשבילי".
