לא רבים הנושאים שבהם ישראל מקדימה את המדינות המפותחות, אחד מהם הוא גיל הפרישה. כשבאירופה עוד ניהלו על הנושא מלחמות עולם עם מחאות ברחובות, ישראל העבירה בשקט ובלי הרבה התנגדויות רפורמה חשובה במיוחד ב־2003, שהעלתה את גיל הפרישה לפנסיה לגברים מ־65 ל־67, ואת גיל הפרישה לנשים מ־60 ל־62.
ישראל הצליחה להעביר את הצעד הזה בעקבות היסטוריה בעייתית של ניהול קרנות הפנסיה ההסתדרותיות: אי־אז בשנות החמישים הציעה ההסתדרות לעובדיה פנסיה נדיבה, שלא הייתה מבוססת על מודל ריאלי של ניהול פנסיוני. בשנות השמונים התברר כי קרנות הפנסיה ההסתדרותיות לא הצליחו לגשר על הפער בין גובה ההפרשות הנמוך של העובדים לפנסיה, ובין ההבטחות ל־2% ממשכורתם בעבור כל שנת עבודה. בראשית שנות האלפיים נאלצה המדינה להלאים את הקרנות ולהזרים לתוכן מיליארדים רבים כדי שיוכלו לעמוד בהתחייבויות שלהן למבוטחים. בתמורה, הסכימה ההסתדרות להעלאת גיל הפרישה לפנסיה.
ישראל הייתה אחת המדינות הראשונות בעולם המפותח שעשתה את הצעד הזה, אבל מאז התמהמהה בביצוע הצעד המשלים: העלאת גיל הפרישה לנשים לגיל 67, כפי שהייתה אמורה לעשות. החוק הראשוני קבע כי גיל הפרישה לנשים יעלה בשלוש פעימות: ל־62, ואז ל־64, ולבסוף יושווה לגיל הפרישה של גברים. אבל בפועל גיל הפרישה עלה ל־62, והפעימה השנייה לא בוצעה מעולם. בשבוע שעבר אישרה הכנסת סוף־סוף את העלאת גיל הפרישה לנשים. היא צפויה לחול מינואר 2022, בתהליך מדורג שיימשך 11 שנים ויעלה את גיל הפרישה ל־65.
רפורמת התמרוקים החדשה, שתחסוך מהיבואנים סדרה של בדיקות מקדימות ויקרות, תשפיע לטובה על יוקר המחיה הנשי יותר מחוקי מס ורוד למיניהם
השינוי הזה קריטי: תוחלת החיים במערב עולה בהתמדה, ובישראל היא גבוהה במיוחד. מצד עצמה זו כמובן לא בעיה אלא תופעה מבורכת, אבל המשמעות של התארכות החיים היא גם התארכות של שנות הפנסיה. החיסכון הפנסיוני שאנשים צוברים במהלך חייהם אמור להספיק להם ליותר ויותר שנות חיים, והגמלה החודשית קטנה בהתאמה.
לנשים יש יותר שנות פנסיה באופן מובהק: הן חיות יותר מגברים, אבל יוצאות לפנסיה חמש שנים לפניהם. נכון לשנת 2021, תוחלת החיים הממוצעת של גברים בישראל היא 80.5, לעומת 84.4 אצל נשים – פער של כארבע שנים. בארבעים השנים האחרונות, תוחלת החיים של נשים שהגיעו לגיל 65 עלתה בשש שנים, מ־80 ל־86, ואילו של גברים שהגיעו לגיל 65 – בחמש שנים, מ־79 ל־84. לפי גיל הפרישה הנוכחי, גברים צפויים לחיות בממוצע 17 שנים אחרי פרישתם ונשים 24 שנים, כלומר פער של שבע שנים.
נשים עובדות פחות שנים בקריירה שלהן, בעיקר בשנות הולדת הילדים וגידולם, הן עובדות יותר במשרות חלקיות, ומרוויחות שכר נמוך יותר. כך קורה שבסוף שנות העבודה שלהן הן מסיימות עם פנסיה נמוכה יותר, שאמורה לממן אותן לאורך שנים רבות יותר. ככל שהשכר שהן הרוויחו במשך השנים נמוך יותר, כך הפנסיה שלהן נמוכה יותר.
על פי הערכות שנעשו במשרד האוצר, תוספת של חמש שנות עבודה, כלומר דחיית הפנסיה בחמש שנים, תביא להגדלה של 46% בפנסיה החודשית של אישה המרוויחה שכר ממוצע. גם ההעלאה הנוכחית, של שלוש שנים, תביא להגדלה של כ־26%. גיל הפרישה הנמוך של נשים משפיע גם על הגישה כלפיהן בשוק העבודה. גם כך מעסיקים מהססים לקלוט עובדים מבוגרים, והבעיה הזו קשה עוד יותר אצל נשים מבוגרות, שפורשות חמש שנים לפני הגברים.
מכיוון שנשים הן הנפגעות העיקריות מגיל הפרישה הנמוך, מפתיע שדווקא ארגוני נשים הם שהתנגדו עד כה באופן שיטתי לשינוי הנדרש. בכנסת הובילו את ההתנגדות בעבר ח"כיות פמיניסטיות כמו זהבה גלאון ושלי יחימוביץ'. בין המתנגדות לשינוי בעבר היו גם שרות בממשלה הנוכחית כמו השרה לשוויון חברתי מירב כהן ושרת התחבורה מרב מיכאלי, שכעת תמכו בו.
כבר לפני עשר שנים החליטה הממשלה להעלות את גיל הפרישה לנשים ל־64, אך דחתה ארבע פעמים את יישום ההחלטה בעקבות לחץ מצד ארגוני נשים וחברות כנסת פמיניסטיות. גם הפעם, השינוי החיוני כמעט נבלם. חברות הכנסת נעמה לזימי (העבודה) ומיכל רוזין (מרצ) דרשו להוציא את רפורמת גיל הפרישה מחוק ההסדרים, ואיימו שלא להצביע בעד התקציב אם לא יגיעו לפשרות.
לא זבנג וגמרנו
גיל הפרישה הקבוע בחוק משפיע גם על ההתנהגות התעסוקתית של גברים ונשים, והעלאתו היא צעד יעיל מאוד בהגדלת שיעור התעסוקה. על פי מחקר שנערך בבנק ישראל, כאשר גיל הפרישה לנשים הועלה מ־60 ל־63, בין השנים 2004 ל־2009, ההשתתפות של עובדות בגילים הללו גדלה ב־11%. גיל הפרישה החוקי משמש סמן לנשים לתזמון הפרישה בפועל, אף שבאופן עקרוני הן יכולות להמשיך לעבוד גם אחריו ובכך להגדיל את הכנסתן מעבודה, את זכויותיהן הפנסיוניות ואת רווחתן הכלכלית אחרי הפרישה.
למרות שישראל הייתה מהראשונות שעדכנו את גיל הפרישה בהתאם לתוחלת החיים, העיכובים בעדכון שלו מעמידים אותה כיום במצב חריג בהשוואה בינלאומית. גיל הפרישה לגברים גבוה מעט מהממוצע במדינות ה־OECD, אבל גיל הפרישה לנשים נמוך בשנה וחצי מהממוצע שם. ישראל גם חריגה בפער הגדול של חמש שנים בין גיל הפרישה לנשים לעומת הגברים. ברוב המדינות המפותחות גיל הפרישה לנשים ולגברים זהה, ובמדינות שיש בהן פער – רובן מתכננות רפורמה שתשווה אותו.
לגיל הפרישה יש כמובן משמעויות חוקיות. הוא קובע מהו הגיל שבו אדם יכול לפרוש מעבודתו מחמת גילו ולקבל גמלת פנסיה. זהו גם הגיל המזכה את הפורש בגמלת אזרח ותיק מהמוסד לביטוח לאומי. עיקר ההתנגדות להעלאת גיל הפרישה לנשים צומח על הרקע הזה: נשים שפורשות מוקדם לא יהיו זכאיות לקצבת זקנה ולהטבות נוספות המגיעות איתה באותן שלוש שנים של ההארכה, כפי שהיה עד כה.
מתווה ההעלאה של גיל הפרישה קובע כי בשלוש השנים הקרובות יעלה גיל הפרישה בארבעה חודשים בכל שנה, ולאחר שלוש שנים קצב העלייה יהיה של שלושה חודשים בשנה. עד שנת 2032 תושלם העלייה, ונשים יפרשו לפנסיה בגיל 65. על הנחיצות של המהלך הזה שרר קונצנזוס מקצועי לאורך שנים, אבל המחלוקת הגדולה בכנסת הייתה סביב הכלים המשלימים שנועדו להקל על המעבר לנשים הנמצאות כיום סביב גיל הפרישה.
נשים הנפלטות משוק העבודה בגיל מבוגר, לקראת סוף שנות החמישים לחייהן, מתקשות מטבע הדברים למצוא עבודה אחרת, וקצבת הזקנה המגיעה להן מגיל 62 תידחה בעקבות העלאת גיל הפרישה לנשים. ההסכמות בין משרד האוצר לחברות הכנסת שהתנגדו למהלך כללו סדרה של צעדים שנועדו להגדיל את רשת הביטחון לנשים הקרובות לגיל הפרישה.
בטווח הקצר הוסכם על שלוש תוספות למנגנוני הרווחה הקיימים. בין השאר הוחלט על מענק פרישה לתקופת המעבר, בעבור נשים שהשינוי ישפיע עליהן באופן מיידי. נשים מעל גיל 62 שאינן עובדות ואינן בחל"ת מיוזמתן יקבלו עד 4,000 שקלים לחודש במשך ארבעה חודשים. בנוסף, תהיה העלאה של קצבת הבטחת הכנסה ב־700 שקלים לחודש, מגיל 62 עד גיל הפרישה החדש. המנגנון הזה יהיה בתוקף לחמש השנים הקרובות. מענק העבודה (מס הכנסה שלילי) – תוספת הניתנת לשכירים ולעצמאים בעלי הכנסה נמוכה – יוגדל לנשים בנות 60־67.
בטווח הארוך הוחלט על הארכת תקופת הזכאות המרבית לקבלת דמי אבטלה לנשים מעל גיל 60 ב־125 ימים, נוסף על 175 הימים שהן זכאיות להם כיום. אישה שנפלטת משוק העבודה לפני גיל 60, מגיל 57 ומעלה, תקבל דמי אבטלה במשך חמישה חודשים נוספים, בסכום של עד 4,000 שקל בחודש. עוד הוחלט על הקמת מערך הכשרה תעסוקתית לנשים מבוגרות בהיקף של כ־80 מיליון שקלים. מי שתתקבל אליו תזכה גם למלגת קיום חודשית בסך 2,500 שקלים.
העלאת גיל הפרישה לנשים היא צעד חשוב וראוי, שהיה צריך להיעשות כבר מזמן. אבל דווקא עכשיו כשהוא קורה סוף־סוף, חובה לחשוב גם על ההעלאה הבאה. חשוב להבין: העלייה המתמדת בתוחלת החיים גורמת לכך שלא מדובר בבעיה שתיפתר באופן סופי בצעד אחד. עד שנסיים להעלות את גיל הפרישה מ־62 ל־65, כבר יהיה צורך להעלות אותו בעוד כמה שנים.
ההצעה הראשונית של משרד האוצר כללה מנגנון העלאה אוטומטי של גיל הפרישה. מדובר במנגנון שקובע גיל פרישה דינמי, המשתנה עם תוחלת החיים – ככל שהיא עולה, כך גיל הפרישה עולה באופן אוטומטי. כמה מדינות ב־OECD כבר החלו בתהליך של הצמדת גיל הפרישה לתוחלת החיים, או צפויות לעשות זאת בעתיד. נוכח הקשיים הפוליטיים בהעלאת גיל הפרישה, כפי שנוכחנו לראות לאורך שני העשורים האחרונים, יש היגיון רב ביצירת מנגנון קבוע להעלאת גיל הפרישה. גם אם הממשלה הנוכחית נמנעה מלחוקק אותו בעת הזאת, אין מניעה מהחלתו בעתיד, עוד לפני שמשלימים את המהלך הנוכחי של העלאת גיל הפרישה לנשים.
מאחורי האיפור
ואם במאבקים פמיניסטיים שגויים עסקינן, דוגמה נוספת כזו היא "המס הוורוד". לא מדובר במס אמיתי שהממשלה משיתה, אלא כינוי מושאל לפער מחירים המפלה לכאורה נשים. אחת הדוגמאות הקלאסיות לתופעה הזאת היא תעשיית התמרוקים, שבה מוצרים המשווקים לנשים עולים יותר ממוצרים מקבילים ואפילו זהים המיועדים לקהל גברי. כך למשל דאודורנטים, סכיני גילוח, שמפו וסבונים המיועדים לנשים, ואפילו של אותו מותג, עולים יותר מאלה של הגברים.
לתופעה הזו ניתנו הסברים שונים כמו ענייני היצע וביקוש, למשל העובדה שמוצרים במיתוג נשי פונים לפלח שוק קטן יותר לעומת כלל האוכלוסייה ועל כן עלויות הייצור שלהם גבוהות יותר. עוד נטען כי גברים ונשים מאופיינים בהתנהגות צרכנית שונה, וכי לעיתים נשים מוכנות לשלם יותר על מוצרים ייחודיים. במישור הסוציולוגי־מגדרי רווחת הטענה כי החברה הפטריארכלית מחנכת נשים להשקיע בנראות החיצונית שלהן, גם במחירים גבוהים.
לא מדובר כמובן במתכנן מרכזי שקבע כי נשים ישלמו יותר על מוצרים זהים. נשים חופשיות לרכוש סכין גילוח לגבר או סבון רגיל במחיר זול יותר. הביקורת הפמיניסטית, המגיעה עד כדי דרישה להגבלות חוקיות על פערי מחירים ואכיפה שתבטל את "המס הוורוד", לא נותנת לצרכניות הישראליות מספיק קרדיט. נשים ישראליות אינן פראייריות במיוחד, והן יודעות להיות צרכניות נבונות בדרכן. הן יודעות לרכוש דרך הרשת מוצרי טקסטיל מחו"ל שמחירם בארץ גבוה יותר, כולל בגדי תינוקות וילדים; הן מכירות את האתר הפולני לרכישת קוסמטיקה ואיפור; ולומדות אפילו טריקים דוגמת העברת מיקום האתר "שי־אין" (Shein) לטורקיה כדי להוריד את מחיריהם הנמוכים ממילא של הבגדים באתר.
המחירים הגבוהים בשוק הקוסמטיקה הישראלי קשורים יותר להיעדר חלופות מאשר למזימה של הפטריארכיה. השוק הישראלי מכיל יצרנים מקומיים מעטים, ועוד פחות מוצרים מיובאים. בשוק הדאודורנטים למשל, נכון לשנת 2018, 25 המותגים הנמכרים ביותר לנשים הגיעו מחמישה יצרנים בלבד: 2 יצרנים בינלאומיים ו־3 מקומיים. באופן לא מפתיע, ככל שהשוק תחרותי פחות, כך היצרנים יכולים להגדיל את רווחיהם על חשבון הנשים.
זו הסיבה שרפורמת התמרוקים החדשה תשפיע על יוקר המחיה הנשי יותר מחוקי מס ורוד למיניהם, שנזקם היה גדול מתועלתם. הרפורמה צפויה להקל מאוד על יבוא של מוצרי קוסמטיקה, כך שהרבה יותר יבואנים יוכלו לייבאם ללא הליכים ממושכים ויקרים. כל מי שרכשה מוצרים בסיסיים כאלה באירופה יודעת שמחיריהם בארץ גבוהים בהרבה, כך שמדובר פחות במס ורוד ויותר במס אדום של בירוקרטיה. אם היבוא יגדל נוכל גם לראות מותגים רבים ומגוונים יותר, והמודעות הצרכנית של נשים לתשלומים מיותרים תשתפר.
אם עד היום היה צורך ברישיון מקדים ליבוא תמרוק, כולל בדיקות מעבדה ובדיקות נוספות עם הגיע המשלוח לנמל, מעתה החוק החדש קובע כי כל מוצר שיש לו תקן אירופי יוכל להיות מיובא בלי בדיקות מקדימות, בהתבסס על הצהרת היבואן כי הוא עומד בדרישות המתאימות. עוד בוטלו אגרות הייצור והיבוא שיבואנים ויצרנים שילמו עד היום למשרד הבריאות, בסך כאלף שקלים לכל סוג תמרוק שביקשו לשווק בישראל. התשלום הזה, כמו גם העלויות היקרות של הבדיקות וההליכים הממושכים, ייחסכו מהם, מה שצפוי להשפיע גם על השורה התחתונה שלנו.
בנוסף נפתחה אפשרות ליבוא מקביל של 15 מוצרים ובהם דאודורנט ללא אלומיניום, פודרה, סומק, שימר, שמפו, מרכך, סבון גוף, קרם גוף, קרם ידיים וקרם לשיער. יבוא מקביל הוא יבוא שלא דרך היבואן הרשמי, שהמונופול שלו מאפשר לו למכור את המוצרים במחירים גבוהים. יבואנים מקבילים יכולים לקנות מלאי במדינות אחרות שבהן נמכרים מוצרים זהים במחירים נמוכים בהרבה, ולייבא אותם ארצה. עד היום נחסמה האפשרות ליבוא מקביל של תמרוקים, בגלל הדרישה של משרד הבריאות למסמכי יצרן מקוריים, אבל הרפורמה הנוכחית תפתח אותה למספר מוגבל של מוצרים בתחילה, מתוך כוונה להרחיב את הרשימה בהמשך.
גם הרפורמה הזו כמעט סוכלה. היא נכללה בחוק ההסדרים בגרסתו הראשונה, אך יצאה ממנו לפני הדיונים בכנסת, ואז הוחזרה אליו בלחציו של סגן השר במשרד ראש הממשלה אביר קארה. קארה רצה להעביר את כל הפיקוח על התמרוקים ממשרד הבריאות אל משרד הכלכלה, כדי להקל על היבוא בתחום, והוביל דיון במשרד הכלכלה בנושא בליל ההצבעה על חוק ההסדרים. התוצאה הייתה חזרתה של רפורמת התמרוקים, היחידה בלי החרגות כלל, במסלול יבוא מֵקל ומסלול ליבוא מקביל. הרפורמה צפויה לחסוך למשק הישראלי כ־650 מיליון שקלים בשנה.
