עשרים ושש שנים אחרי החתימה על הסכם דייטון, שסיים את המלחמה העקובה מדם בבוסניה, מאיים הסכסוך לשוב ולהתפרץ מחדש. למדינת ישראל אין כל קשר, ישיר או עקיף, לסכסוך ההוא, שגבה את חייהם של 100 אלף איש במלחמה יצרית במיוחד שנמשכה שלוש שנים. אבל כעת מתברר שהצדדים הניצים, הסרבים מצד אחד והמוסלמים מצד שני, מתעקשים לגרור את ההיסטוריה ועימה את מדינת ישראל ללב הסכסוך.
זה החל לפני כמה חודשים, באירוע תמים למדי. בנובמבר האחרון תכננה ממשלת גרמניה להעניק את עיטור הכבוד של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית לגדעון גרייף, חוקר שואה ישראלי מוכר, שיזם בין השאר את פרויקט אנדרטת הקרון, הניצבת על הרמפה במחנה הריכוז בירקנאו. ספרו של גרייף, "בכינו ללא דמעות", המבוסס על ראיונות עם אנשי הזונדר־קומנדו – האסירים היהודים שאולצו לשרוף את גופות הנרצחים בתאי הגזים – שימש השראה לסרטו עטור הפרסים של הבמאי ההונגרי לסלו נמש, "הבן של שאול".
בראשית נובמבר אמור היה גרייף לקבל את עיטור הכבוד, אחד האותות הגבוהים ביותר שמעניקה גרמניה, בטקס מיוחד במעונה הרשמי של שגרירת גרמניה בישראל. אבל בימים שקדמו לטקס החלו להופיע בתקשורת הגרמנית כתבות שביקרו קשות את גרייף על הסכמתו לעמוד בראש "ועדת חקירה בינלאומית עצמאית", שהוקמה ביוזמת הממשלה של רפובליקה סרפסקה, לבדיקה מחודשת של אירועי הטבח בסרברניצה.
הטבח המדובר התרחש ביולי 1995, סמוך לעיר סרברניצה בבוסניה. ביצעו אותו כוחות סרביים מקומיים, בפיקודו של הגנרל רטקו מלאדיץ', ועל פי ההערכות המקובלות נרצחו בו כ־8,000 גברים מוסלמים בוסנים. במקום נכחו כוחות או"ם, שהיו אמורים להגן על העיר סרברניצה שהוכרזה "אזור בטוח", אולם הם נמנעו מלהתערב ולא ניסו לעצור את הטבח מחשש לחייהם. לאחר המלחמה הוגדר הטבח "רצח עם" בבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה ובבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.
אולם הסרבים, לפחות חלקם, מעולם לא השלימו עם הגדרת הטבח בסרברניצה ג'נוסייד. עד היום שוררת בקרבם תחושת מרמור קשה על ההתעלמות הבינלאומית מסבלם של הסרבים במלחמה. אחד מנושאי הדגל המוכרים של הנושא הוא מילורד דודיק, ראש ממשלת רפובליקה סרפסקה, שהצהיר בראיונות שונים כי "לעולם לא נקבל את מה שקרה בסרברניצה כרצח עם".
פרופ' גדעון גרייף "לא הכחשנו את הטבח בסרברניצה, הדו"ח מפרט היטב מה קרה שם. אבל מסקנתנו היא שהמונח ג'נוסייד אינו מתאים למה שהתרחש שם. המסע נגדי התחיל בחוגים אסלאמיסטיים בבוסניה"
לפני כשנתיים קיבלה ממשלתו של דודיק החלטה להקים ועדה עצמאית לחקירת הטבח. גרייף הוזמן לעמוד בראש הוועדה, שכללה עשרה מומחים ובהם היסטוריונים, משפטנים ומומחית פורנזית. בתום שנתיים של מחקר הגיעה הוועדה למסקנה כי בטבח בסרברניצה נרצחו בין 2,500 ל־3,000 שבויי מלחמה וכמה מאות אזרחים, וכי מה שהתרחש שם היה פשע מלחמה אך לא רצח עם. זאת, כאמור, בניגוד לפסיקתם של בתי הדין.
ככל שהתקרב מועד הענקת עיטור הכבוד לגרייף, גברו הקולות בגרמניה נגד המהלך. תחילה היה זה השבועון "דר־שפיגל", ובהמשך העיתון האוסטרי "דר־סטנדרד", שיצא בכותרת ולפיה "מכחיש סרברניצה עומד להתכבד בתואר כבוד מנשיא גרמניה". בעקבות הביקורת נסוגו במשרדו של נשיא גרמניה מההחלטה והודיעו כי היא "תיבחן מחדש". גרייף עצמו אמר בתגובה כי "בוועדה היו עשרה חברים, כולל היסטוריונים, מומחים פורנזיים ומשפטנים. לא קיבלנו שום תשלום, לא היו לחצים. זו הייתה המסקנה המקצועית שלנו, וכל מה שהוחלט התקבל פה אחד. אנחנו עומדים מאחורי המסקנות משום שעבדנו בתום לב, מתוך הקשבה. הבחינה מחדש אינה מוצדקת".
איומי פרישה
בבוסניה חיות שלוש קהילות אתניות: מוסלמים, סרבים וקרואטים. על פי הסכם דייטון, מדינת בוסניה מורכבת משתי ישויות אוטונומיות. רפובליקה סרבית ופדרציה מוסלמית־קרואטית. שתי הישויות האוטונומיות מחוברות ביניהן באמצעות מוסדות פדרליים משותפים ובראשם נשיאות משולשת, המורכבת מנציגים של כל אחת מהקהילות האתניות. על יישום ההסכם אמור לפקח נציב עליון מטעם הקהילה הבינלאומית. המבנה המסורבל הזה מקרטע עוד מיום הקמתו. ב־26 השנים שחלפו לא השכילה בוסניה להתפתח כמדינה. אין לה רקמה חברתית משותפת, וגם לא מדיניות חוץ וביטחון אמיתית. הדוגמה הבולטת ביותר היא העיר מוסטר, המוכרת בזכות הגשר האייקוני שלה. הקהילות האתניות השונות חיות שם בבידוד אתני מוחלט זו מזו, אף שהגשר שהוקם מחדש היה אמור לחבר ביניהן.
שורשי העוינות בין הקהילות נעוצים מאות שנים לאחור, עוד בתקופת הכיבוש העות'מאני. להם מצטרפים החשבונות הבלתי סגורים בין הסרבים ובין המוסלמים והקרואטים ששיתפו פעולה עם הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה, לצד חשבונות מרים מהעידן הקומוניסטי שבו הייתה בוסניה חלק מיוגוסלביה. המתחים הללו, שהתפרצו בראשית שנות התשעים וקרעו את בוסניה לגזרים, מאיימים כעת לפרוץ מחדש.
הוועדה בראשות גרייף סיימה את עבודתה לפני כארבעה חודשים, והציגה את מסקנותיה לממשלת רפובליקה סרפסקה. סמוך לכך גם תמה כהונתו של הנציב העליון ולנטין אינצקו, אבל זה היה סיום באקורד צורם במיוחד. הנציב הפתיע את כולם כאשר עשרה ימים בלבד לפני סיום תפקידו פרסם צו האוסר לא רק על הכחשת הג'נוסיייד בבוסניה, אלא גם החמיר את העונשים הקבועים בו לתקופות מאסר ממושכות, עד חמש שנים.
ראש ממשלת הרפובליקה הסרבית, מילורד דודיק, שכבר שנים משתעשע ברעיון הפרישה מהמדינה הבוסנית, התפוצץ. בתגובה הוא הודיע כי החוק החדש מאלץ אותו להיכנס לתהליך פרישה מבוסניה והקמת רפובליקה סרבית עצמאית. בסוף השבוע האחרון התכנס הפרלמנט של רפובליקה סרפסקה בבירה בניה־לוקה, כדי להצביע על פתיחת תהליך פרישה ממוסדות המדינה הפדרליים של בוסניה, שהוקמו בעקבות הסכם דייטון מ־1995.
ההחלטה שקיבל הפרלמנט הסרבי בסוף השבוע האחרון מדברת על פרישה משלושת עמודי התווך המשותפים של מוסדות המדינה הבוסניים – כוחות הצבא, מערכת המשפט ומערכת הגבייה. בצד המוסלמי ידעו שזה מה שעומד לקרות, ושיגרו כבר בשבוע שעבר מכתב יוצא דופן לירושלים. ב־6 בדצמבר נחת על שולחנו של שר החוץ יאיר לפיד מכתב מאת שרת החוץ הבוסנית, בישארה טורקוביץ'. לדברי מקורות בבוסניה, השרה מזהירה במכתבה מפני המאבק בחוק נגד הכחשת רצח העם בבוסניה, וקוראת לשר החוץ לפיד להשתמש בקשריה של מדינת ישראל ולתמרץ את הקהילה הבינלאומית לפעול נגד ההתנהלות של דודיק ורפובליקה סרפסקה. שתיקה אל מול ההתנהלות הזאת, היא כותבת, כמוה כשתיקה אל מול הפתרון הסופי.
במשרד החוץ סירבו להתייחס לתוכנו של המכתב או אפילו לעצם העובדה שהוא הגיע אל שולחנו של השר לפיד. איש עסקים ישראלי בכיר, המכיר היטב את בוסניה, אמר לנו על הפרשה: "אינני יודע איך הגיב לפיד ג'וניור, אבל אני יודע איך היה מגיב אבא שלו, טומי לפיד, למכתבה של הגברת טורקוביץ'. טומי לפיד חווה על בשרו את מלחמת העולם השנייה. משפחתו נספתה בטרנספורט של יהודי באצ'קה, ובערוב ימיו הוא התמנה ליו"ר יד ושם. הוא היה מגיב כמו אריה מול מי שהיה מנסה לקשור בין השואה לאירועים אחרים כדי להשיג מטרות פוליטיות".
אסור להשוות
בתחילת השבוע חזר פרופ' גרייף ממסע הרצאות ברפובליקה סרפסקה, שם הופיע לפני סטודנטים ודיבר על מחקריו. הוא לא היה מודע למכתבה של טורקוביץ' ללפיד. את דודיק, הוא אומר, פגש לפני ארבעה חודשים כאשר הוועדה בראשותו הגישה את ממצאיה, דו"ח של 1,270 עמודים, לצמרת רפובליקה סרפסקה. זהו אזור שמאז ומעולם היה רווי יצרים ומתחים בינלאומיים, הוא אומר. הסכם דייטון אומנם השכין שלום, אולם מתחת לפני השטח האדמה רועדת. לכל אחת מהקהילות האתניות בבוסניה שאיפות משלה.
את הביקורת שפרצה נגדו בעקבות דו"ח הוועדה שהוא עמד בראשה הוא מתקשה לקבל. "זהו חוסר הבנה מוחלט", הוא אומר. "לא הכחשנו את הטבח בסרברניצה. הדו"ח מפרט היטב מה קרה שם, ולא הכחשנו פשעים שבוצעו. אבל מסקנתנו היא שהמונח ג'נוסייד, כפי שהגדיר רפאל למקין, המשפטן היהודי שטבע את המונח ב־1948, אינו מתאים למה שהתרחש בסרברניצה. מה שקרה מאז פגע בי קשות. המסע נגדי לא התחיל בגרמניה. בדקתי היטב, הידיעה הראשונה על דו"ח הוועדה התפרסמה באל־ג'זירה, באמצעות חוגים אסלאמיסטיים בבוסניה המקורבים לתנועת האחים המוסלמים. משם זה הגיע לתקשורת הגרמנית. אבל אני עוד מקווה שהעניין הזה יבוא על תיקונו".
לטענה של גרייף, שהמינוח הנכון הוא פשע מלחמה ולא רצח עם, יש סימוכין. בין השאר משום שבאותם ימים בסרברניצה, הכוחות הסרביים עצרו גברים אבל שחררו נשים וילדים. כך לא נראה ניסיון להכחיד עם מעל פני האדמה.
אבל לפרופ' יהודה באואר, מגדולי חוקרי השואה בימינו, יש עמדה ברורה בעניין. "אני לא עוסק במדיניות חוץ", הוא אומר, "אבל לדעתי, אם מוסדות האו"ם הכירו בסרברניצה רצח עם, מי אני שאערער על כך. מובן שיש לי הסתייגויות, אבל אני לא חושב שמדינת ישראל צריכה לערער על החלטות כאלה, למרות ההסתייגויות. וכמובן, אין מה להשוות בין פעולה רצחנית, קיצונית ככל שתהיה, ובין מה שהתרחש בשואה".
