בביתו של יהודי קשיש, תושב ירושלים מזה כמה דורות, נשמעה דפיקה בדלת. כאשר האיש המבוגר, בן 87, פתח את הדלת, הוא מצא מולו בחור צעיר ובידיו לקט מסמכים. "שלום", אמר האיש שבפתח. "מצאתי בית בשכונת נחלת שמעון שככל הנראה שייך לך, ואני רוצה להשיב לך את הנכס". "באמת?" שאל המבוגר בתדהמה. הוא הזמין את האורח להיכנס, ויחד הם עברו על כל המסמכים שהביא. "שתדע לך", אמר, "כל החיים חיכיתי לך".
אותה פגישה בין האיש הקשיש לאלישיב קמחי, מי שמנהל את הנכסים היהודיים בשכונות שמעון הצדיק ונחלת שמעון בירושלים, התקיימה לפני כשנה. בעקבותיה החל הליך משפטי סביב בית נוסף בשכונה, שמשפחתו של אותו יהודי מבוגר, נמלטה ממנו בתקופת מלחמת העצמאות.
"מה שנקרא בתקשורת שמעון הצדיק או שייח' ג'ראח, זה בעצם שלוש שכונות", מסביר קמחי במהלך סיור משותף שאנו מקיימים ברחבי השכונה. "המתחם הראשון, סביב הקבר של שמעון הצדיק, שעליו נאמר במשנה שהיה 'משיירי כנסת הגדולה', נקרא שכונת שמעון הצדיק. לידו יש מתחם נוסף שנקרא נחלת שמעון, ובהמשך, איפה שהמלונות, זה השטח של שכונת נחלת יצחק".
שלוש השכונות הוותיקות נוסדו שנים רבות לפני הקמת המדינה על ידי יהודים שחיו בירושלים או שעלו בעלייה הראשונה והשנייה. "אם תוציא ממשרד המשפטים את הטאבו של כל האזור פה", אומר קמחי, "תגלה שמות של משפחות יהודיות – אונגר, מנצורה, שמות מוכרים. השכונה הראשונה, שמעון הצדיק, הוקמה עוד בשנת 1880 על ידי 'ועד העדה הספרדית בירושלים', ובהמשך הוקמו שתי השכונות הנוספות על ידי קבוצות שונות".
במהלך מלחמת העצמאות נאלצו היהודים להתפנות מהשכונה, מחשש לפרעות מצד שכניהם הערבים. "חלק מהתושבים היהודים עבדו במשטרה הבריטית כ'נוטרים'", מתאר קמחי. "יום אחד החברים הבריטים שלהם אמרו להם שהערבים מתכננים טבח נוראי, והם צריכים לעזוב את הבתים תוך שעה. הם העבירו את המסר בין כולם, הגיעו הביתה, לקחו כל אחד כמה דברים, והבריטים ארגנו להם שרוול יציאה בטוח. הנשים והילדים יצאו לבניין בית הספר אליאנס, והגברים נשארו בשכונה לנסות להילחם. אותו אדם מבוגר שפגשתי זכר את האירוע הזה. הוא היה פה כילד, ותמיד חלם לתקן את זה ולחזור הביתה".
בשבוע שעבר התקיימה עצרת מחאה בלב השכונה בהשתתפות מאות מפגינים. הם ביקשו למחות לא רק על שורת אירועי הטרור במקום, אלא גם על מכשול נוסף שהוצב בדרכו של המאבק על בתי שמעון הצדיק. בתחילת החודש קבעו שופטי בג"ץ בנוגע לאחד המבנים כי המשפחות הערביות יוכלו להישאר להתגורר בדירות ואף לשפץ אותן, בתמורה לדמי שכירות סמליים של 200 שקלים בחודש. פסק הדין, שכתב השופט יצחק עמית, מאמץ למעשה את הצעת הפשרה שהציע בית המשפט בעבר, המקבלת מחד את הבעלות היהודית בנכסים, ומנגד את מעמדן של המשפחות המתגוררות בנכס כ"דיירים מוגנים", באופן שמאפשר להן להמשיך להתגורר במקום. מדובר בהצעה שהמשפחות הערביות דחו בעבר, אולם כעת מבקש בית המשפט להביא אותה כהכרעה, לא כפשרה.
"הפסיקה של השופטים הייתה שערורייה", אומר קמחי. "ניסו בכל הכוח להטות את הפסיקה לטובת הערבים, כולל להתבסס על טענות שהדיירים בכלל לא טענו. זו פסיקה לא ציונית ולא ישרת דרך. תקדים שלא היה מעולם, ויש חשש שיהיו לו משמעויות גם בנוגע למבנים אחרים".
החלטת העליון תסייע לארבע המשפחות הערביות שהגישו את העתירה, ועשויה להשפיע על 13 משפחות נוספות במעמד דומה. בימין אכן חוששים מהתקדים, אבל קמחי מסביר כי השפעתה של הפסיקה הנוכחית עשויה להיות מוגבלת. "לכל אירוע של דיירות מוגנת יש את המעמד שלו והתנאים שלו. בנחלת שמעון, בניגוד לשכונת שמעון הצדיק שבה ניתן פסק הדין, יש טאבו רשום במשרד המשפטים, מה שמחזק את הטענות של בעלי הנכסים".
מי שעוסקים בגאולת הבתים אינם מניחים למכשול שבדרך לרפות את ידיהם. "זה לא שהפסדנו ועכשיו זהו, כל הבתים פה יישארו בידיים ערביות", מוסיף קמחי. "לחשוש שהפסד אחד בבג"ץ עוצר את הפעילות האדירה שיש פה, זה כמו שתוציא מפאזל של אלף חלקים חתיכה אחת ותגיד 'זהו, אין תמונה'".
ובכל זאת, התקדים שיצר בג"ץ לא מוציא את הרוח מהמפרשים שלכם?
"אנחנו בדרך, ובדרך יש מכשולים. תהליך של שיבת ציון לא קורה ביום אחד. כשעמותת עטרת כהנים התחילה עם איזה בית ברובע המוסלמי, לא הבינו מה הם רוצים ולאן זה הולך, היום זה הולך ומתפתח. נכון, הפסיקה של בג"ץ לא טובה, אבל בעיניי זה חלק אחד מתמונה גדולה".
בעקבות סבא, הרב עובדיה
בשנים האחרונות מיפה קמחי בעבודת נמלים נכס אחר נכס, נבר בארכיונים, ליקט מידע, חיבר את חלקי הפאזל והגיע לעוד ועוד משפחות של יורשי היהודים שחיו פה. לאחר שהוא יוצר עימן קשר ראשוני, הוא מבקש לנהל בשמן את המאבק להשבת עוד בית לידיים יהודיות.
"חלק מהאנשים, כמו אותו יהודי מבוגר שעליו דיברנו, יודעים שיש להם נכס באזור שמעון הצדיק ומחכים שאולי פעם יגיע אליהם קצה חוט בנושא. במקרים אחרים אני כמו אראלה ממפעל הפיס – מגיע לאנשים שלא היה להם מושג מהעניין. חלק בכלל חיים בחו"ל. המשותף לכל המפגשים האלה הוא שאני פותח להם פתח להיסטוריה המשפחתית שלהם, ומספר להם סיפור על בית, על משפחה ועל מלחמה, שלא כולם מכירים. לפעמים אני מביא להם מכתבים ומסמכים שהסבים והסבתות שלהם כתבו. זה מרגש ברמה המשפחתית, עוד לפני העניין של הדירה".
קמחי שולף מסמך שמצא במהלך חיפושיו, והראה ליורשים של בעל הנכס. מדובר בהסכם "תנאים" שנחתם בין הורי החתן והורי הכלה, ובו מובטח לכלה כי הורי החתן יאפשרו להם לגור בדירה בשכונה, השייכת למשפחה. "זה מסמך משנת 1939, הראיתי אותו ליורשים כהוכחה לכך שזהו הבית ששייך למשפחה שלהם. הם הכירו את השמות שכתובים בו. האדם שדיברתי איתו גדל על כך שהוא דור עשירי בירושלים, עם היסטוריה משפחתית, ופתאום הוא מקבל מסמך שנותן תוקף לכל הסיפורים. הוא הראה אותו לכל המשפחה, והם התרגשו מאוד".
בעבודתו השגרתית קמחי הוא מנהל מיזמי בנייה, וגם מדריך קרב מגע ומעביר סדנאות התגוננות. לצד אלה הוא מוצא זמן לעסוק בגאולת קרקעות ביהודה ושומרון וברחבי ירושלים. בין השאר היה מעורב ברכישת בית גדול מערבים בגוש עציון, דירות בכפר התימנים, בבית־צפאפא ועוד.
ההליכה עם קמחי ברחבי השכונה מאפשרת להכיר לא רק את ההווה, אלא גם לצלול אל השכבות ההיסטוריות של כל מבנה ושביל, גדר ועץ. קמחי יודע למי שייך כל נכס, מה מצבו המשפטי, מי מתגורר בו היום ומה נדרש כדי להשיבו לידיים יהודיות. "בבית הזה", הוא מצביע למשל לעבר אחד המבנים, "גר גבאי בית הכנסת התימני, שהיה במרכז השכונה. בית הכנסת נחרב על ידי הפורעים, אבל מצאנו סיפורים על הגבאי שהיה עובר פה בין הבתים לפנות בוקר, כשבחוץ עדיין חושך, ועם מקל שבראשו פעמון היה מעיר את התושבים לתפילת ותיקין".
קמחי: "השופטים ניסו בכל הכוח להטות את הפסיקה לטובת הערבים, כולל להתבסס על טענות שהם בכלל לא טענו. זו פסיקה לא ציונית ולא ישרה"
אדם מפורסם במיוחד שהתגורר בשכונה עוד לפני קום המדינה, כילד צעיר, הוא הרב עובדיה יוסף. נכדו יהונתן יוסף, חבר עיריית ירושלים, עוסק באופן אישי בגאולת אחד הבתים בשכונה. "סבא שלי התגורר בחלק העליון של השכונה, מעל קבר שמעון הצדיק ולמרגלות בית הכנסת העתיק", מספר יהונתן. "כשהוא היה בן 13 אימא שלו הפילה, ובמשפחה הוחלט לעבור דירה לשכונת בית־ישראל הסמוכה, מתוך אמונה ש'משנה מקום משנה מזל'. אבל הוא עצמו המשיך להתפלל שם ולקרוא בתורה מגיל 13 עד 20.
"תמיד במוצאי יום כיפור אחרי תפילת ערבית הייתי עולה אליו הביתה עם הפייטן משה חבושה, והוא היה יושב ומספר לנו סיפורים מאותה תקופה. איך היה מקבל שני גרוש על חזנות או קריאה בתורה, או על ארון הקודש הייחודי שלא היה מכוון לעבר הר הבית. ככה היינו יושבים עד שהצום היה יוצא לפי זמן רבנו תם. אחרי שהשכונה ננטשה וערבים השתלטו עליה, יצא מתוכה פיגוע ירי לעבר שכונת שמואל הנביא, ואחותו של סבא, שהייתה אז ילדה בת עשר, נפצעה. גם אח של הרב מרדכי אליהו נפצע קשה בירי משכונת שמעון הצדיק".
הזיקה המשפחתית לשכונה נמשכה גם בדור הבא. "אחרי ששרפו את קבר שמעון הצדיק בשנת תשנ"א, אבא שלי היה הולך להתפלל שם ותיקין כדי לשמר את המניין בשבתות ובימי חול", מספר יהונתן על אביו, הרב יעקב יוסף. "זו הייתה קביעות של ממש".
היום הוא עוסק בענייני השכונה גם כחבר מועצה וגם ברמה האישית. "עלינו לארץ ישראל כדי לגאול את ירושלים ואת כל רחבי הארץ", אומר יוסף. "שורשינו נטועים בשכונה, ואני רואה זכות להמשיך בדרך של אבא ושל סבא. אנשים שקנו שם את הבתים לפני 140 שנה עשו את זה מטעמי שיבת ציון, גאולת קרקעות והגשמת חלום של אלפיים שנה לשוב לארץ ציון וירושלים. גם אנחנו חלק משרשרת הדורות".
צדק היסטורי
"זה המיזם הכי מורכב ורגיש בתחום גאולת הקרקעות, אבל זו שיבת ציון בפשטות", אומר אלישיב קמחי על שכונת שמעון הצדיק. "בעבורי זה צדק היסטורי, והחזרה של עוד ועוד יהודים לקרקעות שלהם. אני גאה מאוד במה שאני עושה. יש פה בערך 70 יחידות קרקע. כל המבנים הם בבעלות של יהודים, והיום יש עשרות מבנים עם צו פינוי או הליך משפטי. בשני נכסים במתחם נחלת שמעון גרים יהודים, כך גם בכמה בתים בשמעון הצדיק, ולגבי יתר הבתים אנחנו בתהליך.
"אחרי שהשכונה התרוקנה מהיהודים, הגיע ההקדש הירדני וחילק בין אנשים את הקרקעות והמבנים. האיש הזה גר פה, ההוא גר שם. אלה שקיבלו את הבית בצורה הזו נחשבים שוכרים מוגנים, ומסובך להוציא אותם. לעומת זאת היו כאלה שב־48' פלשו לבית, תלשו את המזוזה, החליפו מנעול לדלת והחליטו שזה שלהם. היום גרים שם הנכדים שלהם. אין להם שכירות מוגנת, זו פלישה. בלא מעט מהבתים האלה תלוי דגל חמאס, והם מחוללי הטרור המרכזיים בשכונה.
"המתחמים הללו", מוסיף קמחי, "שונים בתכלית ממקומות אחרים שהתעסקנו בהם בגאולת קרקעות. בסילואן ובית־צפאפא, למשל, אלה מקומות שצריך למצוא אנשי קש, להבריח אותם לחו"ל, לקנות דרך גורם שלישי. כאן זה סיפור שונה. זה לא בתים של ערבים ואנחנו מנסים לקנות מהם, אלא בתים של יהודים שפשוט נגנבו מהם. הם נמלטו על נפשם, ואנשים נכנסו לגור במקומם".
הטענה של השמאל היא שבסוף מוציאים אנשים מהבית שהם גרים בו 30, 50 ו־70 שנה.
"יש דברים מורכבים בתהליך הזה של גאולת הארץ ושיבת ציון, זה ברור. מבינים שיש פה קושי. משפחה שעוזבת בית בתהליך שהתחלנו – אנחנו מלווים אותה. בחלק מהמקרים מציעים עזרה בשכר דירה בחודשים הראשונים, מדברים איתם. אנחנו מבינים שמישהו צריך לעשות את העבודה הזאת.
"אבל חשוב לומר", מדגיש קמחי, "הם מכירים פה את המציאות ויודעים שהם כאן על זמן שאול. מי שחי פה יודע שברקע הבתים האלה לא שלו, וביום מן הימים הוא יידרש לצאת מפה. מנגד יש גם מי שחיים פה עם אידאולוגיה, שליחים של הרשות הפלסטינית, מנופפים בדגלי אש"ף ונאחזים פה כמו שאנחנו רוצים להיאחז פה. אז אנחנו באים ועושים את מה שצריך לעשות".
קמחי עצמו מוכר בשכונה, והתושבים הערבים יודעים מי הוא ומה תפקידו. עם זאת, כאשר לא מתקיימות הפגנות בשכונה או פרובוקציות מצד הצעירים הערבים, הוא מצוי בשיח פתוח עם התושבים. "אני יודע שזה מורכב. אני הולך בעצמי לתת להם את צווי הפינוי או להסביר להם במה מדובר. אני לא איזה איש רע שנהנה להוציא אותם מהבית. זה חלק מהתהליך ויש בו מחירים, אבל אנחנו גאים ליישב את הארץ".
במהלך הסיור, התושבים הערבים המבוגרים מתייחסים באדיבות לקמחי. מציעים קפה, מזמינים לשבת ולשוחח. באחת הסמטאות ילד קטן קורא לעברנו "מוסטאוטינים" (מתנחלים). ח"כ איתמר בן־גביר יושב בלשכתו המאולתרת, ומדי פעם מישהו משמיע לעברו קריאה כזו או אחרת. "רוב הזמן שקט", אומר קמחי, "אבל כשמגיעים מפגיני השמאל לכאן ומתחילים פרובוקציות, אלה שהרגע הציעו לנו קפה הופכים להכי קיצונים. לא מזמן עברתי פה ואחד הפעילים, איש שמאל קיצוני ומרצה באקדמיה, הצביע לעברי וצעק 'הוא ירה פה על מישהו ערבי והרג אותו', דבר שמעולם לא היה ולא נברא. ישר רצו לעברי כמה מפגינים ערבים וניסו לתקוף אותי, זרקו אבנים. זה לא נעים. יש כוחות קיצוניים שמנסים בכוח להפר את השקט".
במונחי נדל"ן, מתחם נחלת שמעון עשוי להיות יעד מבוקש. הוא ממוקם במרחק הליכה מהמקומות המרכזיים בירושלים ומהכותל, והרכבת הקלה עוברת ליד השכונה. הבתים צמודי קרקע, וסביבם גינות וחצרות ירוקות. מעין כפר בסמוך לשדרות בר־לב, עורק תנועה מרכזי בבירה.
עם זאת, במישור הביטחוני השכונה מהווה אתגר. "עם הזמן גילינו פה קן צרעות, בסיס מחבלים שמתגבש ולא מטופל", אומר קמחי, ומצביע לעבר כוורת זיקוקים על אחד הבתים, המכוונת לעבר בית יהודי בשכונה. "זה לא כמו ביו"ש שהערבים והיהודים גרים ביישובים נפרדים. יש כאן אנשים שמדברים עברית, מחזיקים בתעודת זהות כחולה, עובדים במשרדי ממשלה ונהנים מכל השירותים שמדינה דמוקרטית ועירייה חזקה כמו ירושלים יכולות להציע – וחלקם עוסקים בפח"ע ומעורבים באירועי אלימות קשים. זורקים אבנים ובקבוקי תבערה, מציתים מכוניות. התלונות שלי הן לא למחבלים, אלא למשטרה. יש פה מדיניות שמאפשרת לזה לקרות. אם בן־גביר לא היה בא לפה, זה היה נמשך. לא הייתה משטרה, לא היו כאן מג"ב לשמור על התושבים היהודים, כלום.
"זו שאלה של רצון", משוכנע קמחי. "כולנו מכירים סיפורים מגוש קטיף או מהפינוי הסוער בעמונה ב־2006, ואנחנו יודעים איך מערכת הביטחון מתנהלת כשהיא רוצה באמת משהו. כאן אין טקטיקה, אין אסטרטגיה ובעיקר אין רצון לנצח. באיזה מקום בעולם יכול להיות ששורפים למישהו את הרכב תשע פעמים בהצלחה, ואחר כך גם את הבית שלו? בנס המשפחה שלו לא הייתה שם, ולא התעוררנו להלוויות של משפחה שלמה".
חיים סילברשטיין, מייסד ויו"ר ארגון "אם אשכחך", מלווה את הפעילות של קמחי. סילברשטיין, מראשוני גואלי הקרקעות בירושלים, מקדיש את זמנו ומרצו לנושא שנים רבות ופועל להסברת חשיבותו. "בכל האזור של שמעון הצדיק ונחלת שמעון יש יותר מ־30 דונם בבעלות יהודית", הוא אומר. "החלום שלנו הוא ששתי השכונות האלה, שנפלשו על ידי דיירים ערבים, יחזרו להיות שכונות יהודיות. אפשר לבנות שם מאות יחידות דיור. זה תהליך ארוך, ואנחנו דבקים במטרה. ירושלים היא בדם שלי", הוא מעיד על עצמו.
אדם מרכזי נוסף בתחום הוא אריה קינג, מייסד הקרן לאדמות ישראל. מאז שמונה לתפקיד סגן ראש העיר ירושלים הוא רחוק מענייני הקרן, אבל ממשיך לעקוב מרחוק אחר הפעילות. בשיחה שקיימנו השבוע, הוא מביע אופטימיות. "כשיש הפגנות של הערבים ואנשי שמאל, זה אומר שאנחנו מצליחים", סבור קינג. "התחלנו לפעול בירושלים בשנת 2007, ולאזור שמעון הצדיק הגענו ב־2009. יש פה תהליכים משפטיים שלוקחים המון זמן, והיום אני רואה תוצאות של דברים שהתחלתי כשעסקתי בתחום. הליך גאולה של קרקע לוקח בערך שבע שנים, ולפעמים יש עוד מהמורות בדרך. אנחנו רואים עכשיו את צווי הפינוי שניתנים ומתחילים להתממש, ואת אישורי הבנייה שניתנו בחצי שנה האחרונה לארבעה מבנים יהודיים בשכונה. זה תהליך אדיר.
"מעבר להישגים בקרקע, ברמה הציבורית יש התעוררות של אנשים שמבינים שלא רק יחידי סגולה יכולים לעסוק בגאולת קרקעות. גם בסכום של 400 אלף שקלים אפשר לקחת חלק במפעל הזה, להשקיע ולתרום. בנחלת שמעון יש אנשים שנכנסו לעסק. לא באו עם מיליונים אבל נתנו סכום יפה, וזה אִפשר לקרן לקדם דברים. אנחנו על סף הבשלת פרויקטים רבים, חלקם לא פורסמו כדי שערבים לא יערערו ולא יהיו קשיים נוספים. למרות שבמקרים מסוימים הם מבינים שלא כדאי להם לערער, כי יש סיכוי שיחייבו אותם בעוד הוצאות ותשלומים. היום גרות בנחלת שמעון שתי משפחות יהודיות, בעוד שלוש שנים יהיו כמה עשרות בעזרת השם".
