המחנך והפעיל החברתי ארז אשל הקים כמה מכינות קדם־צבאיות בישראל: נחשון, מעיין־ברוך, מיצר, והידועה שבכולן – מכינת עין־פרת. לפני כשבע שנים הוא התחיל במפעל דומה באוקראינה עבור הצעירים המקומיים, הפעם תחת הכותרת "אקדמיות למנהיגות". באוקראינה לא היה עד המלחמה גיוס חובה, ולכן בוגרי ה"אקדמיות" לא בהכרח התגייסו לצבא, וממילא אשל מעדיף להגדיר גם את המכינות הישראליות כ"מדרשות למנהיגות", המכוונות לכל החיים ולא רק לתקופת השירות הצבאי. בשנים שחלפו, הוא הקים חמש אקדמיות כאלה, מחרקיב שבמזרח ועד ללביב שבמערב. מספר הבוגרים מגיע לדבריו ליותר מ־1,500 איש.
לאור זאת, לא מפתיע שכאשר שמע אשל על המלחמה באוקראינה, הוא לא חשב פעמיים. יומיים אחרי פרוץ הקרבות הוא כבר היה על מטוס בדרך לשם. מבחינתו, זו לא רק מדינה מותקפת שצריך להתגייס להגנתה, אלא מדינה שהוא מכיר היטב כמה מדמויות המפתח שלה, שלא לדבר על עתודות האליטה שלה, שהוא רואה את עצמו אחראי ישירות לטיפוחן. לפני הנסיעה הוא הספיק לקנות שלושה סטים של אפודים קרמיים וקסדות – מתנה אישית לשלושת החברים שעמד לפגוש שם: רומן, ראש פרויקט האקדמיות; דניאל, היועץ האסטרטגי שלהן, וד', לשעבר חבר הנהלת הפרויקט וכיום אחד מאנשי המפתח במדינה ("אני לא יכול לומר את שמו ותפקידו, מפני שהוא כיום אחד האנשים היותר מסומנים על הכוונת הרוסית").
אם עלילות אשל באוקראינה יזכירו לכם את סיפורי אלף לילה ולילה, זה מפני שכמעט כל סיפור חייו הבוגרים נשמע כך. הדברים מתחילים כבר בסיפור על הדרך שבה הגיע להקמת האקדמיות באוקראינה: "בוריס זלושקי, שהיה אז ראש המטה של הנשיא פורושנקו, היה ב־2014 בטיול, ופגש כמה בוגרי מכינות שלנו מישראל. אחרי ששמע את סיפורם, והתרשם ממנו, הוא אמר לנשיא: אם נגדל 300 אנשים כמו החבר'ה האלה, הרוסים לא יוכלו לפגוע בנו. קיבלתי הזמנה מפורושנקו, ולקחתי איתי את עמיחי שיקלי, אז ראש מכינת תבור. הנשיא אמר לי: שמעתי שאתה יודע איך לארגן צבא. אמרתי לו: אדוני הנשיא, בשביל לארגן צבא צריך קודם לארגן אומה. הסברתי לו שבישראל משקיעים כל שנה 400 מיליון דולר בחינוך לא פורמלי, והוספתי שאני מסתפק ב־100 מיליון בארבע שנים, ומתחייב בתמורה להקים להם מערך כזה".
המלחמה באוקראינה הביאה לסוג מסוים של פירעון השטר. "כשפרסמתי בין החברים שלי שאני נוסע לאוקראינה והצעתי להצטרף אליי, היו כמה סוגי תגובות: הרבה חברים, אנשים רציניים, ממש כעסו עליי. את כל החשבונות ההיסטוריים שיש לנו כיהודים עם האוקראינים הם שפכו מולי. אחד התורמים הגדולים של המכינות שלנו בארץ, יהודי אמריקני, אמר לי: אתה משוגע, אתה רוצה למות על אדמת אוקראינה? זו תהיה המורשת שלך? מצד שני, המון חברים אמרו לי שיבואו איתי, ואיכשהו ברגע האחרון כולם ירדו מהעניין. בסוף נסעתי עם חבר קרוב אחד, אחד הלוחמים הנועזים שהיו בפלוגה שלי בצבא.
"נסענו לקרקוב. הצלחנו לארגן לעצמנו איזה רכב דיפלומטי, ואיתו נכנסנו עד לביב. בגבול פולין־אוקראינה לא רק שלא עצרו אותנו בגלל הרכב, אף אחד אפילו לא עמד שם כדי לעצור. עצרנו בנקודה שבכלל לא ידענו מהי, אבל סיכמנו עם החברים מאוקראינה שיבואו לאסוף אותנו משם. פתאום מגיע חייל עם קלצ'ניקוב ושואל: מה אתם עושים פה? אנחנו מסבירים לו שבאנו מישראל כדי לסייע לאוקראינה, ותכף יבואו חברים לאסוף אותנו. אז הוא עומד ומחכה איתנו עד שיבואו החברים.
"כשהם הגיעו הייתה התרגשות עצומה, עד שראו אותי הם לא האמינו שבאמת אבוא. לקחו אותנו ללובי של מלון, ששם עמדו 12 אוקראינים מגודלים, חמושים מכף רגל ועד ראש – ומדובר באזרחים, לא בחיילים. ואז מתחילה להיווצר תכונה, והם מסבירים שתכף המפקד שלהם מגיע, והם רוצים לעשות לו 'תרגיל' כאילו הם נחטפו בידי הרוסים. אני מבין שעוד רגע אנחנו הולכים למות באיזה אירוע דו"צ (ירי דו־צדדי) בתוך החדר, ומשכנע אותם לרדת מהרעיון".
השגרה חיונית
אשל ושותפו מהארץ יצאו לסיור בעיר עם החברים המקומיים. "אין שם מקלטים, וכשיש אזעקות התושבים יורדים למרתפי הבתים, שהפכו למקלטים מאולתרים. באחד המקלטים ראינו הרבה נשים, כולן בתוך הטלפונים שלהן. התחלתי לעשות להן שיחת מוטיבציה, אני באנגלית ורומן מתרגם לאוקראינית. אמרתי להן שמה שלמדתי בחיי מעיסוק במנהיגות זה שהנשים הן כמו אור השמש, ואנחנו הגברים רק מחזירים אור, כמו הירח. ואם אתן תהיו אמיצות, זה יאפשר גם לגברים להעלות את מעלת הגבורה שלהם. אז כדי לנצח במלחמה תורידו את הטלפונים, ותתחילו לשיר יחד. והן הורידו והתחילו לשיר. אמרתי להן: תתחילו לדבר זו עם זו, כדי להתקרב. להיות לוחם זה באמת מפחיד, אבל את הכוח הלוחמים מקבלים כשהם יודעים שהעורף לא תבוסתני, ושיש סולידריות.
"בהמשך נפגשתי עם קבוצה גדולה יותר של חברים מהאקדמיות, ואמרתי להם מסר שהיה להם קשה לשמוע: חברים, זו אומנם לא מלחמת עולם, אבל זו בהחלט מלחמה גלובלית, והיא תימשך כנראה הרבה זמן. אמרתי להם: מלחמת העצמאות שלנו נמשכה שנה וחצי, ובמהלכה נהרג פה אחוז אחד מהאוכלוסייה, אבל בזכותה יש לנו מדינה. ואתם עכשיו במלחמת העצמאות שלכם. אם לא תהיו מוכנים להקריב הרבה, ולכל אחד מכם יהיו אנשים קרובים שימותו, לא תהיה לכם מדינה. ולרומן אמרתי: יכול להיות שלרגע הזה בעצם התכונַנו בכל השנים האלה.
"פגשתי כמה מהתעשיינים הגדולים של אוקראינה, אנשים שסייעו לנו לאורך השנים בפרויקט האקדמיות, וגם איתם דיברתי על הצורך להיות מוכנים להקריב. עודדתי אותם לפתוח דווקא עכשיו את המפעלים שלהם. לאחד מהם, שממש כעס עליי, אמרתי: אם לא תפתחו עכשיו את המפעלים, מאיפה יהיה לכם כסף לנהל מלחמה? אין ברירה, חייבים להפעיל ככל האפשר את המשק, את הכלכלה, גם תוך כדי מלחמה. הרי בכל מקרה זה יהיה כנראה סיפור ארוך. אחר כך שמעתי שכמה מהם באמת פתחו את המפעלים".
הנסיעה הזו לאוקראינה ארכה ימים ספורים בלבד, ונועדה לדברי אשל "לזהות צרכים, ובעיקר להכניס את האנשים שפגשנו למשמעות של תודעת מלחמה". לקראת הנסיעה השנייה, שהחלה ביום חמישי שעבר והסתיימה ביום שלישי, אשל הביא איתו עוד 12 חברים, במטרה מוגדרת יותר: להקים באוקראינה את הגרסה המקומית של ארגון 'לב אחד', ארגון שנוסד בארץ בעקבות מלחמת לבנון השנייה, כאשר התקפות הטילים על העורף חשפו מערכת מדינתית ומקומית לא ערוכה. אשל וכמה חברים הקימו אז ארגון מתנדבים שנועד לסייע לפעילות האזרחית במצבי חירום.
"בסבב הזה התחלקנו לחמישה צוותים בכל רחבי אוקראינה, גם באזורים המזרחיים, והתחלנו לארגן תשתית של 'תודעת מלחמה' אזרחית, כשחניכי האקדמיות והבוגרים שלנו מחברים אותנו לאוכלוסייה המקומית. בלביב למשל נכנסנו לאולם קולנוע, שכמובן ריק עכשיו, והגיעו לשם מאות אנשים שרוצים להתנדב לסיוע אזרחי. הצוותים שלנו התחילו ללמד אותם איך משפצים מקלט, איך מנצלים את השהות במקלט כדי לחזק את האנשים. איך להפוך את האנשים שבמקרה התקבצו יחד במקלט מסוים לחבורה מגובשת יותר, עם תודעת אחריות. כמה חברים, בראשות נמרוד פלמ"ח, עבדו גם על תרגילי חוסן עם אנשי האקדמיות למנהיגות, כדי שהם יוכלו בהמשך לעבוד עם אנשי 'לב אחד' המקומיים.
"פה ושם אנחנו גם עוזרים לאנשים להתאמן בנשק. למשל, שיבינו שלפני שזורקים בקבוקי מולוטוב מתוך דירה, הם חייבים להתאמן על יבש, כדי שהזריקות שלהם לא יפגעו בתקרה וכל החדר יתפוצץ. עם האנשים שיש להם ניסיון צבאי מסוים עשינו דיל: אנחנו מאמנים אתכם בדברים שאנחנו יודעים, ואתם הולכים לעזור לנו בחילוץ יהודים. והם עמדו בדיל הזה במאה אחוז. לפעמים אפילו הלכו לשם בלעדינו, לפי כתובות שנתנו להם".
נביאי אמת ונביאי שקר
בשלב הבא מתכנן אשל להתמקד בגיוס כמה שיותר מתנדבים לעבודה בגבול פולין־אוקראינה, אבל מהצד האוקראיני: "מהצד הפולני יש המון עזרה לאנשים. נותנים להם כל מה שצריך להתארגנות ראשונית. אבל עד שאנשים מגיעים לשם, יוצאת להם הנשמה בהמתנה. יש מקרים של רעב, וילדים שמתים מהיפותרמיה. בכלל, מכל מה שראנו בנסיעות האלה, המראות הכי קשים הם הפרידות על הגבול בין הגברים לשאר בני המשפחה (לגברים בני 18־60 אסור לצאת מהמדינה, כדי שיוכלו לסייע במאמץ המלחמתי; י"ש). אלה אירועים, שאין מה לעשות, עם כל הבדלי הנסיבות, האסוציאציות מחזירות אותך לשואה. אגב, גם הצפיפות בתחנות הרכבת והריחות ברכבות עצמן יוצרים אסוציאציות כאלה".
ההתנדבות סמוך לגבול מתאימה למספר גבוה יותר של אנשים, סבור אשל, ולא לכל אחד מתאים להיכנס לעומק השטח. "גם בהנהלת עין־פרת העברנו החלטה שכל העובדים יוכלו להתנדב כמה ימים בגבול, וזה ייחשב להם ימי עבודה. בעיניי, זהו מסר חינוכי אדיר גם לחניכים שלנו: איך יהודי צריך לפעול במצבי משבר".
מצירוף השקפת העולם שלו והמראות שראה בשבועיים האחרונים, יש לאשל מסר גם לראשי המדינה: "אחד מספרי התנ"ך שאני הכי אוהב הוא ספר עובדיה. ספר קטן, בסך הכול 21 פסוקים, עם מסר גדול. עובדיה תוקף שם את עמידתה של אדום מנגד, כשיהודה נפלה: 'ביום עמדך מנגד, ביום שְבוֹת זרים חילו ונוכרים באו שעריו… ואל תעמוד על הפרק להכרית את פליטיו, אל תסגר שרידיו ביום צרה… קרוב יום ה' על כל הגויים, כאשר עשית ייעשה לך גמולך ישוב בראשך'. למדינת ישראל אסור לעמוד מנגד כשאחרים נמצאים בצרה. הדרך הכי טובה לסייע היא שישראל תציע לרוסיה ולאוקראינה גם יחד להיות אחראית למסדרונות ההומניטריים. שני הצדדים סומכים עלינו. ואני מאמין שבסוף, פוטין אומנם רוצה להשתלט על אוקראינה, אבל לא רוצה שבדרך ייהרגו המון אזרחים. אם נעשה את זה, ואנשי פיקוד העורף שלנו יהיו אחראים למסדרונות ההומניטריים, זו הזדמנות להעמיד את מדינת ישראל במרכז הבמה ההומניטרית העולמית".
הוא גם בעד קליטה המונית של פליטים לא־יהודים: "מדינת ישראל היא היום אחת מעשר המדינות החזקות בעולם. אין לך מושג איזה כבוד יש כלפינו בכל המקומות הקשים האלה. בכל מקום באוקראינה, כשהראינו דרכון ישראלי ואמרנו שבאנו לעזור, נתנו לנו מייד לעבור. אז אם יוון, שהיא באמת מדינה ענייה, יכולה לקלוט עשרות אלפי פליטים סורים, אנחנו לא יכולים לקלוט פליטים אוקראינים? אדרבה, שאיילת שקד, שהיא אחת האנשים הכי יקרים לי בעולם, תשלח צוות ליוון ותראה איך זה עובד. צריך לבנות מרכזי פליטים גדולים בגליל ובנגב, ובדרך גם לעשות סדר בהשתלטות הבדואית על אדמות הנגב. לבנות שם מתחמים אדירים של קרוונים, שאנשים חיים בתוכם, וכשהמצב משתפר חוזרים לארצם. הרי אם נגיד שאנחנו קולטים רק זכאי חוק השבות, יסתננו לשם הרבה אנשים שלא זכאים, ולא נדע בכלל איפה הם. אז למה לא לעשות את הקליטה הזו באופן מסודר?"
ויש לו גם לקחים גלובליים, ברמה הרעיונית. "תרבות העושר, התרבות הנהנתנית, מתפוצצת לנו בפנים. אם המערב הדמוקרטי יהיה הדוניסטי, הוא לא יחזיק מעמד, והעולם יישלט בידי העריצים. אם פוטין לא ייבלם באוקראינה, הוא יתחיל לבלוע עוד מדינות באירופה, וסין תבלע את טאיוואן, אחר כך את יפן, ועד 2040 נראה גם את אוסטרליה בשליטה סינית, כמו שהם קונים עכשיו את כל אפריקה בהשתלטות כלכלית. הרי יש להם צורך עצום במשאבי קרקע ותעשיית בשר בעבור האוכלוסייה הענקית שלהם.
"בעשורים האחרונים פעלו במערב כמה נביאי שקר וכמה נביאי אמת. נביא השקר הגדול ביותר בא, לצערי, מתוכנו. זה יובל נח הררי, שהבטיח לנו חיים נטולי מלחמות; חיים שכל אחד יחיה בהם רק את העונג הפרטי שלו. בגלל שהעונג הפרטי של הררי ממוקד גם בצורך שלו להיות כל הזמן במוקד תשומת הלב העולמית, הוא ממהר עכשיו, כשהתחזית שלו על סוף עידן המלחמות הגדולות התנפצה, להחליף את הגישה ופתאום להיות התובע הכי גדול של הכרעה מהירה כלפי רוסיה.
"נביאי האמת הגדולים הם שניים. הראשון הוא סמואל הנטינגטון, שניבא כבר לפני שלושה עשורים, בספרו 'התנגשות הציוויליזציות', את השלב הנוכחי: המלחמות בעידן הזה לא יתמקדו באינטרסים אלא בזהות".
הרוסים והאוקראינים הם בני אותה ציוויליזציה.
"רק לכאורה. ההכרעה האוקראינית לכיוון המערב שינתה את המשוואה הזו. עכשיו מבדילה ביניהן השאלה הגדולה של שימוש בכוח ואלימות להשגת מטרותיך, ואוקראינה בחרה במודע בנורמות אחרות.
"נביאת האמת השנייה היא ג'יי־קיי רולינג (מחברת ספרי הארי פוטר). היא לא מבטיחה לנו עונג. הארי פוטר שומע כל הזמן את התביעה ממנו לגדולה, והיא שולחת את הגיבור שלה למקום הכי קשה, שבו אפשר למות אפילו ממשחק קווידיץ'. בעיניי, הפופולריות האדירה של הספרים שלה היא המרד השקט של מיליוני צעירים שאומרים להורים שלהם: כן, קחו אותנו ברצינות. גם אנחנו רוצים גדולה. רולינג צעקה לעולם שחירות יכולה לבוא רק מתוך משמעת וקבלת אחריות, וצריך לעבוד קשה בשבילה, כי היא בכלל לא מובנת מאליה".
וממש לפני סוף השיחה, ארז אשל מוכן להודות בטעות אחת שהייתה לו בניתוח המצב באוקראינה: "כמה מהחברים העשירים שלי שם היו בין אלה שהעלו את זלנסקי לנשיאות. כשהוא נבחר, כעסתי עליהם. חשבתי שהם הפקירו את המדינה בידי ליצן, כדי שיוכלו לעמוד מאחורי גבו ולהשתלט על המדינה. אני מודה שטעיתי. עד כמה שעסקתי בחיי במנהיגות, זלנסקי מלמד את כולנו מהי מנהיגות טבעית. זו תופעה שלא תיאמן".
