גם אנשים מבוגרים הם תמיד הילדים (הקטנים) של האבות והאימהות שלהם. כך אני לומדת בכפר השילוח באזכרתו של משה דוד גאון, אביו של יהורם גאון, שהיה היסטוריון, עיתונאי ואיש חינוך, ושימש מזכיר ועד העדה הספרדית בירושלים. בין שלל תפקידיו הוא היה אחראי לשימור הֶקדש בנבנישתי בכפר השילוח לאחר גירוש תושביו היהודים התימנים מהמקום בידי הבריטים ב־1938, בימי המרד הערבי הגדול. ברבות הימים התברר שפעילותו הבלתי נלאית של גאון למען המקום גרמה לכך שהוא ישוב לידיים יהודיות.
"זה מעמד מיוחד בשבילי", אמר גאון בשבוע שעבר סמוך לבית הכנסת העתיק "אוהל שלמה" בכפר השילוח במעמד הראשון לציון ורב העיר ירושלים הרב שלמה משה עמאר ומכובדים נוספים. "אני מופיע הרבה, וגאה מאוד בכך שאומרים 'הנה, יהורם גאון הגיע', אבל עכשיו אני חש בכל העוצמה שכשאומרים 'הנה הבן של משה דוד גאון' – זה הרבה יותר מרגש".
"היום אנחנו עורכים אזכרה לאדם שלפני כשמונים שנה השתדל ועבד בכל מאודו והטריח את שלטונות המנדט כדי שיאפשרו ליהודים לחזור לכאן; לאדם שתיאר את שיממונו והריסותיו של המקום. אם זו לא סגירת מעגל – אני לא יודע מהי סגירת מעגל", אמר גאון הבן. "כמעט לא הכרתי את אבי, משה דוד גאון. כשנפטר הייתי בן 19, ורק שנים אחר כך התחלתי להכיר את האיש הזה שהוא אבא שלי. הכרתי אותו יותר באי־היותו מאשר בהיותו". "זו הייתה חדווה עצומה ועונג שקשה להסביר, להיות 'הבן של'", אמר לי יהורם גאון כמה ימים לאחר האזכרה. "אני לא יודע כמה אנשים חווים את התחושה הזו, ואני זכיתי לעמוד בקרב קבוצה של אנשים במעמד מרגש מאוד ולהיות 'הבן של'".
החיבור של גאון הבן לסיפורו של כפר התימנים לא היה מיידי. בימים שבהם הוא שימש חבר מועצת העיר ירושלים, נהג לפנות אליו בנושא ראש עמותת עטרת כוהנים מתי דן. "הוא כל הזמן היה אומר לי שאני צריך לפעול למען כפר התימנים", מספר גאון. "הוא אמר שהיו תימנים שהוציאו אותם מכפר השילוח כדי להגן עליהם מפני הפרעות, וששלטונות המנדט הבטיחו שיחזירו אותם לשם – והדבר לא נעשה. אני לא נטיתי לעשות זאת. קודם כול כי לא ידעתי במה מדובר וגם משום שלא רציתי להיכנס לנושא שנוי במחלוקת". אבל להיסטוריה, כך מתברר, דרכי פעולה משלה.
יהורם גאון: "פתאום אני רואה בדמיוני את אבי הולך ומסתובב מדי שבוע בכפר, ושולח דו"ח ועוד דו"ח. לאט לאט הבנתי מי היה האיש, ומאהבה של ילד התחלתי להעריץ אותו"
"יום אחד מתי הגיע אליי ואמר 'אצבע א־לוהים היא'. הנה, תראה, אבא שלך שלח אותי אליך כדי שתפעל". דן פתח תיק מסמכים שמתוכם מצטיירת דמותו של גאון האב כשתדלן בלי נלאה בעניינו של כפר התימנים. "הוא היה הולך לשם מדי שבוע. הולך ומסתובב בין החורבות ושולח מכתבים לכל מי שהיה יכול לפעול להשבת התושבים לבתיהם. ישנם מסמכים שבהם הוא מציין היכן התגוררה כל משפחה, באיזה גוש ובאיזו חלקה. בחלק מהמסמכים הוא מתאר את העזובה והחורבן שנגרמו למקום הזה אחרי עזיבת התושבים".
את המכתב הבא כתב משה דוד גאון בשנת 1945 לעזיז פרסי מוועדת הפיקוח של שלטון המנדט הבריטי: "כל הבתים של כפר השילוח עזובים ומופקרים, בלי דלתות וחלונות כי נגנבו על ידי אלמונים, והם צפויים לסכנת מפולת. הנזק שנגרם הוא קודם כול מחמת הרטיבות החודרת אל הקירות עקב הגשמים השוטפים, ונזק אחר הוא בעקב השכנים מן הסביבה, שעטים על השלל בהסירם באין מפריע את הרעפים של הגגות".
"הדבר הזה פתאום קשר אותי, זה היה מין רגע שפתאום נפגשתי עם אבי במקום שלא נפגשתי איתו מעולם. פתאום אני רואה בדמיוני את האיש הזה, שהיה קרוב לוודאי כבן ארבעים, הולך ומסתובב מדי שבוע בכפר, ושולח עוד דו"ח ועוד דו"ח. וכשאני עובר על המכתבים שלו, אני רואה שזה לא שהדברים חוזרים על עצמם – אלא שהם לא זזו, לא חל בהם שום שינוי, ובכל זאת הוא המשיך והמשיך. לאט לאט התחלתי להבין מי היה האיש ומה היו מפעלותיו, וכך מאהבה של ילד התחלתי להעריץ את האיש הזה".
"השילוב שנמזג במשה דוד גאון בין עיתונאי ואיש חינוך גרם לו להיות רגיש למצוקה של התימנים", אומר עו"ד גדי בשארי, העומד בראשה של המועצה הציבורית למען כפר השילוח, שהוקמה לפני כשלוש שנים. "כאשר פינו את כפר השילוח ב־1938 בשל המאורעות, הוא פנה כמה פעמים לנציג המנדט וביקש לשמור על בתי היהודים כדי שהבתים לא ייבזזו, ואמר שיבוא יום ויהודים יחזרו לגור בהם".
באחד הדו"חות שנכתבו בשנת 1946, לאחר ביקורו בכפר עם ועד עדת הספרדים, כתב גאון: "קשה לשער ולהניח כי שכונת יהודים עירונית זו, שבעבר הקרוב ביותר הייתה שוקקה מתנועה וחיים, תוכל ביום מן הימים להתנער משממונה ולהפוך מקום מגורים ליישוב עברי".
תרגיל מבריק
סיפורו של כפר השילוח מתחיל בשנת 1882, כאשר יהודים מתימן עולים לירושלים. בתחילה הם אינם מתקבלים בקרב קהילות הספרדים והאשכנזים, שאף חושדים בהם שהם אינם יהודים בשל מנהגיהם השונים, והם סובלים עוני כבד וחרפת רעב. בשנים הראשונות לחייהם בארץ הם מתגוררים במערות קבורה באזור כפר השילוח, עד שעורך עיתון "החבצלת" ישראל דוב פרומקין יזם את הקמתה של אגודת ״עזרת נידחים״, מגבית שנועדה לסייע לעולים לבנות בתים סמוך למערות. במהלך השנים מצליחים עולי תימן לייסד בכפר גם בתי כנסת, בית חרושת, מרפאה, חקלאות ענפה ומוסדות חינוך.
במהלך מאורעות תרפ״ט נפגע הכפר קשות, ובתי הכנסת חוללו. בימי המרד הערבי הגדול בשנת 1938, כאמור, פונו ממנו תושביו. חידוש ההתיישבות היהודית בסילוואן החל בשנת 2004, כאשר נציגי ״הקדש בנבנישתי״ החזירו לידיהם את חצר בית הכנסת העתיק ובניין נוסף, וכיום מתגוררות במקום עשרות משפחות. הדבר נעשה באישורו של הרב שלום משאש, רבה של ירושלים באותה תקופה.
במסמכים חדשים שנחשפו לאחרונה בארכיון הציוני, התגלה שמשה דוד גאון דאג לשימור הרכוש היהודי שבסילוואן באמצעות שכירת שומר ערבי בשם קאיד רשה מוחמד. פרטי ההסכם כוללים שיפוץ הנכסים לאחר שנפגעו בפרעות, והוא נחתם בידי נציגי ההקדש באישור הרבנות הראשית לישראל ובית הדין הרבני בירושלים.
"הסכם השכירות שבית הדין בירושלים אישר להקדש לעשות עם הערבי כדי לשמור על המקום, הוא למעשה המידע היחיד שהגיע לידנו שמעיד שהמקום הזה לא נמכר אלא הושכר", אומר מתי דן, ובכך מסביר את התפקיד הדרמטי של המסמך שהעמיד גאון. "השמועות הרווחות היו שהתימנים מכרו את הכול, מה שהתברר כלא מדויק. אכן, הרבה נאלצו למכור מחוסר ברירה. עלתה שאלה הלכתית באותם ימים ביחס למכירה מצד האיסור 'לא תחונם', אבל כנראה התירו להם כי לא הייתה להם ברירה".
כך ניצל בית הכנסת וכל השטח שצמוד אליו, כשישה דונמים, ושב לידיים יהודיות. בשנים הקרובות עתיד לקום בבית הכנסת העתיק מרכז מבקרים, בעלות של כחמישה מיליון שקלים, במימון המשרד לענייני ירושלים שבראשות השר זאב אלקין. נכסים נוספים בשטח ההקדש מצויים היום בהליכים משפטיים, במטרה להחזיר גם אותם לידיים יהודיות. מי שעסק באיתור המסמכים ובתחקיר, אומר דן, הוא אבשלום לדני, שהתעורר לסיפור הזה אחרי הרצח של אלחנן אתאלי ז"ל, בשנת 1991.
דן נזכר כיצד בשנות ה־90 הוא פנה אל סגן האפוטרופוס הכללי יצחק צוריאלי, "והוא אמר – חבל לכם על הזמן, התימנים מכרו הכול. זו הייתה הנחת העבודה, ולכן כשלדני שחקר את הנושא עם קבוצה של בנות שירות לאומי ומצא את המסמך של גאון – זה היה כמו למצוא פך שמן שנשאר חתום. לולא הפעילות הבלתי נלאית של גאון, לא היה לנו כלום היום. הייתה רק ערימת מסמכים שמתארת את חיי כפר התימנים שפעם שקק חיים, אבל אף אחד לא היה מצליח לחזור. זה חד־משמעי".
המעורבות של גאון הבן בסיפור גברה לאחר שנמצאו המסמכים שמעידים על פעילותו הציבורית של אביו למען המקום. אותם מסמכים שנמצאו בארכיון הציוני, הוצגו בבית המשפט העליון במהלך הדיונים שהתקיימו על החזרת הנכסים של הקדש בנבנישתי לידי יהודים, והם למעשה התשתית העיקרית לקביעה כי על המשפחות הערביות להתפנות משטח ההקדש ומבית הכנסת העתיק כדי להשיבו לידי בעליו היהודים.
אין לדעת מה חזה גאון האב בעיני רוחו, אבל בנו מעלה השערה. "אולי היה פה תרגיל גאוני שלו. כשהוא הבין שאין מה לעשות ושהשלטונות לא משתפים פעולה ואין בכוונתם להחזיר את התושבים לבתיהם, הוא המשיך לפעול כדי שלא יהיה ספק בעניין הבעלות על המקום. הוא מבקש מהרבנות הראשית לאשר להקדש בנבנישתי לשכור ערבי שגר סמוך כדי שישמור על המקום. וכך, ברבות הימים, ממסמך שכירות זה הופך למסמך שמעיד על בעלות. אני לא יודע אם זה היה במכוון או לא. אולי הוא התכוון לכך, ואולי מתוך שלא לשמה בא לשמה".
יהורם גאון אומר שהאזכרה במקום הייתה בעבורו "רגע מרטיט, אין לי מילה אחרת לזה. לבוא אחרי כל כך הרבה שנים אל אותו בית הכנסת שעליו דיבר אבי לפני 80 שנה והתחנן ושלח מכתבים לכל העולם כדי להציל את בית הכנסת – להתפלל במקום ולשמוע את כל הנוכחים במקום עונים אמן – זו תחושה של שמיים שבאים חשבון ומקיימים ערגה, חלום ותפילות".
כבוד אבוד
משה דוד גאון (1889־1958) היה איש אשכולות ותלמיד חכם. הוא פרסם מחקרים חשובים, המהווים בסיס לחקר תולדות יהודי ספרד. ספרו העיקרי הוא "יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהווה", בשני כרכים, שיצא לראשונה בשנת תרפ"ח, ומאז נדפס בכמה מהדורות.
"את חייו הוא הקדיש להשבת תפארתה של היהדות הספרדית", אומר גאון הבן, "וזה מה שהוא עשה בספרו המונומנטלי, לבד, בלי מו"לים, בלי עורכים, בלי תחקירנים. הוא כל הזמן כתב. אני זוכר איש שיושב בחדרו עם עששית כדי לחסוך חשמל, יושב וכותב".
סיפור פעילותו של משה דוד גאון בכפר התימנים הוא סיפור שיש בו סגירת מעגל אישית, אבל גם מעגל גדול יותר – אותו סיפור על מקומה של היהדות הספרדית בהיסטוריה, אותו סיפור נשכח מלב – על פועלם והשתדלותם של היהודים הספרדים בתקומתה של הארץ ותחייתה.
"עוד כשהייתי תלמיד", סיפר גאון באזכרה, "המורה נתן לנו רשימה ביבליוגרפית. שאלתי את אבי מדוע ספרו לא כלול ברשימה הזו, והוא ענה לי 'זה טעמו של המורה שלך'. רק אחרי הרבה שנים הבנתי מה היה במשפט הנורא הזה, וכמה תסכול היה בו. אין לדעת, אבל אולי לו היה זוכה בחייו לקבל אחוז אחד של יוקרה ממה שהגיע לו, שמישהו היה אומר לו 'זה יפה מאוד מה שעשית' – אולי הוא היה חי יותר מ־69 שנותיו".
עו"ד בשארי מוסיף כי "המועצה הציבורית של כפר השילוח – כפר התימנים הראשון בארץ ישראל – קמה כדי שהסיפור הזה יעלה לשיח הציבורי, אחרי שהוא נעלם מציר הזמן הציוני". ואכן, הסיפור שנעלם מדפי ההיסטוריה, קם לתחייה. "בשלוש השנים האחרונות ערכנו במקום כמה אירועים. אנחנו מציינים בתחילת אלול את יום הפינוי מהכפר, שעד היום לא צוין בשום מקום, ובאותה תקופה מקיימים את מעמד השופרות והסליחות, בהשראת ספרו של ישראל זרחי ז"ל 'רומן כפר השילוח' – שבו מתוארת תקיעת השופר המרגשת והמיוחדת בבית הכנסת העתיק אוהל שלמה".
במסגרת ההכנות לאירוע, בשארי מספר כי הוא ביקר בבית בתו של זרחי, הסופרת והמשוררת כלת פרס ישראל לספרות נורית זרחי. "היא התרגשה מאוד והודתה לנו על כך שנשאר משהו חי מזכרו של אביה", אומר בשארי. בדומה לגאון הבן, גם זרחי תיארה את ההתרגשות של אישה שהוסרו ממנה התארים המכובדים שאספה בימי חייה, והיא הפכה שוב לאותה ילדה קטנה בת חמש, שגאה באביה הנערץ. ככה זה, כולנו נשארים הילדים של ההורים שלנו, גם כשאנחנו כבר גדולים.
