חמש דקות לפני סיום משחק גמר המונדיאל, כשארגנטינה מובילה 0:1, ליאו מסי לוקח לפתע את הכדור ברגלו, משנה כיוון, חוצה את המגרש במהירות, שועט לעבר השער של קבוצתו ומבקיע גול עצמי מרהיב אל מול עיני שוערו ההמום. זוהי מטאפורה לא מושלמת אך גם לא רעה כדי להסביר את הנזק שגרם לעצמו נשיא ארה“ב ג'ו ביידן בפרשת המסמכים המסווגים, שמסעירה בימים אלה את הפוליטיקה האמריקנית.
פרשת מסמכי ביידן מתחילה בנובמבר 2022. יומיים־שלושה לפני בחירות אמצע הקדנציה, עורכי דינו של הנשיא מוצאים במשרדו שב“מרכז פן ביידן“ בוושינגטון כמה מסמכים מסווגים. את המרכז הזה למדיניות וממשל הקים ביידן ב־2016, לאחר שסיים את תפקידו כסגן נשיא. הוא כיהן בו כשנתיים בלבד, עד שהחליט לחזור לפוליטיקה ולהתמודד לנשיאות. מציאת המסמכים התרחשה במסגרת פינוי המקום – שנעשה באיחור – לנוכח העובדה שביידן כבר לא מתכוון לחזור אליו בשנים הקרובות ואולי בכלל.
הממשל הודיע על מציאת המסמכים לציבור רק בתחילת ינואר 2023, כחודשיים לאחר מכן, תוך טענה שההסתרה נועדה לבדוק אם ישנם מסמכים מסווגים נוספים ברשותו של הנשיא המכהן, כמובן בניגוד לחוק. בנוסף, הממשל ניסה להרגיע וטען כי המסמכים שנמצאו – “מספר קטן“ כהגדרתו – שייכים לתקופה שבה ביידן שימש סגן הנשיא בממשל אובמה, ובכך ביקש לצנן את הלהבות שהרפובליקנים כבר החלו לשלהב סביב הפרשה.
אלא שכמה ימים לאחר מכן הודיע הממשל על מסמך מסווג נוסף, שנמצא בביתו של הנשיא המכהן בדלאוור. הודעה שלישית הגיעה בשבת האחרונה, ומתוכנה התברר כי נמצאו עוד כמה מסמכים, כרגע ידוע על שישה, חלקם במגירה נעולה במוסך ביתו, ליד מכונית הקורבט של הנשיא. התובע הכללי, מריק גרלנד, מינוי של ממשל ביידן, מינה בודק מיוחד מטעמו כדי שיחקור ויגיש את המלצותיו.
אם כל זה נשמע לכם מוכר, זו בדיוק הסיבה שמדובר בגול עצמי מביך במיוחד של ביידן. כזכור, לפני כמה חודשים פשט האף־בי־איי על אחוזתו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ בפלורידה, והוציא משם שבעה־עשר ארגזים מלאים במסמכים שלא היו אמורים להיות שם, מתקופת נשיאותו של טראמפ. כרגע ידוע על כ־300 מהם בדרגות סיווג שונות, בהם גם כמה מסמכים שעוסקים בנושאי גרעין. הפרשה הזו הייתה אחת הסיבות העיקריות לשקיעתו של טראמפ בדעת הקהל – כמובן לצד ועדת החקירה בעניין הפריצה לקפיטול בשישה בינואר 2021, החקירות הכלכליות שהוא נתון בהן, הפסדי מקורביו ומועמדיו בבחירות אמצע הקדנציה, והתרועעותו עם אנשי ימין קיצוני בואכה אנטישמים.
המקרה של טראמפ חמור עשרות מונים מפרשת המסמכים הנוכחית של ביידן. ובכל זאת, אמירתו אז “איך אדם יכול להיות כל כך חסר אחריות“, רודפת את הנשיא כעת
ייאמר מיד: נכון למה שידוע לנו עד כה, קשה מאוד להשוות בין פרשת המסמכים של ביידן לזו של טראמפ. בכל פרמטר אפשרי, המקרה של טראמפ חמור עשרות מונים. תחילה, בכמות. אצל ביידן מדובר – שוב, בדגש על כרגע – בכעשרה מסמכים מסווגים; אצל טראמפ דובר על כמה מאות. שנית, חשיבות המסמכים: אצל ביידן, ככל הידוע לנו, מדובר במסמכים שעוסקים בנושאים מלפני שמונה שנים ויותר, כלומר מתקופתו כסגן הנשיא. המסמכים המסווגים שנמצאו אצל טראמפ נוגעים בסוגיות שהיו על השולחן אך לפני שנתיים, מה שאומר שהתוכן שיש בהם מן הסתם רלוונטי הרבה יותר ולכן גם סודי יותר לעומת המידע שמכילים מסמכי ביידן.
שלישית, שיתוף הפעולה עם הרשויות. נכון שאנשי ביידן הסתירו מהציבור במשך כחודשיים את המידע על מציאת המסמכים, אבל הם הודיעו על כך מיד לאנשי הארכיון הלאומי – גוף שהוקם בעקבות פרשת ווטרגייט, ושהבית הלבן חייב להעביר אליו כל מסמך בעל חשיבות – והעבירו לידי אנשיו את המסמכים בלי דיחוי. אצל טראמפ, כאמור, היה צריך לחכות לפשיטת אף־בי־איי, אחרי שבועות ארוכים שבהם נתבקשו טראמפ ואנשיו להחזיר את המסמכים ונענו בשלילה פעם אחר פעם.
רביעית, היחס לחשיבות הסיווג. לעומת ביידן, שהצהיר מול עיתונאים כי לא ידע על המסמכים וכי הוא מקבל את הבדיקה של הרשויות, טראמפ הפגין לאורך כל הדרך זלזול בעניין הסיווג. בספטמבר אמר כי מבחינתו אין בכלל פרשה, משום שעוד בזמן כהונתו כנשיא הסיר מהמסמכים המדוברים את הסיווג. “כפי שאני מבין את הנושא“, אמר בריאיון לפוקס ניוז, “כשאתה נשיא ארה“ב אתה יכול להוריד את הסיווג באמצעות אמירה בלבד, אפילו רק מחשבה על ההסרה כבר עושה את העבודה. אין כל חובה שיהיה תהליך מסודר של הסרת סיווג“. אז ביידן אולי צדיק בהשוואה לטראמפ, אבל כפי שלימדונו רבותינו, עם צדיקים מדקדקים כחוט השערה – בטח אם הצדיק הנ“ל תהה בנוגע למסמכי טראמפ “איך דבר כזה קורה, איך אדם יכול להיות חסר אחריות כל כך“, וכל שכן כשמדובר ביריב פוליטי שעד לפני רגע היה על הקרשים ופתאום זוכה לתקופת עדנה.
מחדל הסברתי
העובדה שעשרת המסמכים הללו נודעו לציבור בשלוש פעימות היא בפני עצמה כישלון הסברתי חמור של ממשל ביידן. מבחינת רוב הציבור שלא מתעמק בפרטים מדובר בשלושה מקרים שונים, והיה אפשר לצמצם אותם להודעה אחת עם תום החיפוש. במקום זאת קיבל הציבור סאגה מתמשכת, שהופכת כנראה את הסיפור לגדול הרבה יותר מממדיו האמיתיים.
הפרשה המביכה הזו מתרחשת בזמן גרוע במיוחד לביידן וממשלו. עד לפני כמה חודשים היה נדמה שביידן מחשב את קץ כהונתו לאחור. הריבית הייתה בשמיים, וגם דמוקרטים דיברו בקול על חוסר הצלילות של הנשיא, על גילו המתקדם, ועל כך שהוא עתיד להוביל את המפלגה לאחת התבוסות הקשות בתולדותיה בבחירות אמצע הקדנציה.
אך מאז אירעו כמה דברים שהפכו את התמונה כמעט מקצה לקצה. החלטת בית המשפט העליון באביב להעביר את שאלת ההפלות למדינות, ובכך לבטל למעשה את הזכות החוקתית של האישה על גופה שנקבעה עשורים לפני כן, עוררה את הבייס הדמוקרטי והביאה בסופו של דבר להצלחה מפתיעה של הדמוקרטים בבחירות אמצע הקדנציה. במקום “גל אדום“ קיבלנו בקושי אדווה חלושה, שחיזקה את הרוב הדמוקרטי בסנאט במושב אחד והביאה להפסד מינימלי שלהם בבית הנבחרים. הניצחון הזה היה כל כך מינימלי, שהרפובליקנים נאלצו לעבור חמישה־עשר סבבי הצבעה עד שהצליחו למנות את קווין מקארתי ליו“ר החדש של הבית, במקום ננסי פלוסי השנואה מהמפלגה היריבה. ההישג הזה בבחירות אומנם לא היה קשור ישירות לביידן, אבל כמי שעומד בראש המפלגה וכנשיא המכהן הוא דבק גם בו וגרם להעלאת קרנו במפלגה ובציבור.
הדבר בא לידי ביטוי גם בסקרי דעת הקהל שבוחנים באופן קבוע את מדד הפופולריות של הנשיא. אם לקראת סוף יולי 2022, לפני חצי שנה, רשם ביידן שיא שלילי של מינוס עשרים אחוזים בדעת הקהל, הרי שמאז, וביתר שאת אחרי שנודעו תוצאות הבחירות בנובמבר, חל שיפור מתמיד במעמדו והממוצע נגדו עומד היום על פחות מחצי – מינוס של כ־8.5 אחוזים. פה ושם ביידן אפילו רואה סקרים עם סימן הפלוס, כמו סקר של האקונומיסט שנערך בשבוע הראשון של ינואר והעניק לו שלוש נקודות פלוס, עם 50 אחוז שתומכים בנשיאותו ו־47 אחוז בלבד שמתנגדים לה.
משתנים אחרים שמגבירים את התמיכה בנשיא הם הריבית שמראה סימני בלימה, המלחמה באוקראינה שמטרידה את האמריקנים פחות ופחות ככל שהיא נמשכת, וכן הצלחתו של הממשל להעביר סדרה של חוקים כלכליים וחבילות סיוע שונות.
פתאום, המחשבה על ג'ו ביידן כמועמד לנשיאות לקראת בחירות 2024, כשהוא בן 82, החלה להיתפס כמופרכת פחות. תורמת לכך גם העובדה שסגניתו קמלה האריס ממשיכה לשקוע בדעת הקהל, ולא נחשבת בשום אופן ראויה להחליפו בבית הלבן. האריס היא טרגדיה פוליטית מתמשכת מאז נכנסה לתפקיד. היא לא מוצאת את עצמה, ונמצאת בממוצע אָיום של מינוס 15 אחוז בסקרי הפופולריות. למעשה, מדד הפופולריות שלה קרוב יותר לזה של טראמפ על שערוריותיו הבלתי פוסקות, שעומד כיום על כמינוס עשרים אחוז, מאשר לזה של ביידן, שכאמור נמצא במגמת שיפור עקבית. אבל הנשיא הוא ביידן, ותקופת כהונה שנייה נראתה בשבועות האחרונים בת השגה. הפרשה הזו, שנדמה כי לפחות במובן הציבורי היא רק בתחילתה, עלולה לעשות לו שוב חיים קשים, ואולי לקבור את הסיכוי שנוצר מחדש.
הרפובליקנים יעשו הכול, והם כבר עושים, כדי לשמור את הפרשה הזו במרכז תשומת הלב ככל שיוכלו. מלבד היריבות הרגילה בין אופוזיציה לממשל, יהיו להם עוד שתי סיבות עיקריות לעשות זאת. הראשונה היא אפשרות לשקם באמצעות הפרשה הזו את מפלגתם, שנראית כיום במצב גרוע, כמעט מרוסקת. מסע ההשפלה שעבר קווין מקארתי בדרך למינויו ליו“ר בית הנבחרים היה רק סימפטום למפלגה שסועה וקרועה, שקשה לראות אותה מתרוממת לקראת הבחירות הקרובות לנשיאות בעוד קצת פחות משנתיים.
מצד אחד ישנו טראמפ, שכבר הכריז על ריצה נוספת, ושלדעת הרוב המוחלט של הפרשנים והמשקיפים בוושינגטון – ממש לא רק מהצד הדמוקרטי – סיכוייו לחזור לבית הלבן נמוכים מאוד. ישנה אומנם תקווה לבנה באופק בשם רון דה־סנטיס, מושל פלורידה, שהוא גם הפוליטיקאי המכהן היחיד שסקרי דעת הקהל מעניקים לו מאזן חיובי כרגע. הבעיה היא שאם טראמפ אכן יממש את הבטחתו וירוץ בפריימריז שיחלו בעוד כשנה באייווה, הרפובליקנים ייקלעו למצב של “לוז־לוז“. אם טראמפ אכן ינצח ויהיה המועמד, הרי שכאמור סיכוייו להיבחר שוב לנשיאות אחרי שכשל ב־2020 ונוכח מעמדו הציבורי המידרדר נראים נמוכים מאוד. כדי לנצח בבחירות הללו טראמפ יהיה חייב לקבל קולות מרפובליקנים מתונים ומתלבטים במדינות המפתח, ואלה בורחים ממנו כמו מאש.
אך גם אם דה־סנטיס ינצח, קשה מאוד לראות את טראמפ זז הצידה ומאפשר לו לנהל קמפיין נגד יריבו הדמוקרטי, כנראה ג'ו ביידן. טראמפ לא יודע להפסיד, אף פעם לא ידע, ודי באמירה אחת שלו שתגרום לאוהדיו הנאמנים לא לצאת מהבית באחוזים גבוהים מספיק ולהצביע למועמד הרפובליקני, כדי להוריד לאפס את סיכוייו של דה־סנטיס. כך או כך הבחירות עדיין רחוקות, והרפובליקנים צריכים להתחיל לחזור לעניינים. ועדת חקירה שכבר מתרקמת כדי לחקור את ביידן וממשלו על אודות המסמכים המסווגים, היא הדרך הטובה ביותר כרגע לעשות זאת.
הטעם השני שבגינו הרפובליקנים לא יניחו לפרשה הזו לגווע היא נקמה. השמרנים חיים בתחושה מתמדת שלפיה וושינגטון כולה, מה שהם מכנים “הבִּיצה“, פועלת נגדם. גם התקשורת – אפילו פוקס ניוז כבר לא קונה כל ספין רפובליקני מאז תקופת טראמפ – נתפסת על ידם כמוטה נגדם ולטובת הדמוקרטים וביידן, והיא מואשמת למשל בכך שקברה את פרשת המחשב הנייד של האנטר ביידן, שהייתה עשויה להזיק מאוד לאביו בבחירות לנשיאות ב־2020. תחושת המצור בקרב הרפובליקנים גברה כאשר לא מזמן התפרסמו התכתבויות בין בכירי טוויטר, שבהן נחשף מאמץ להצניע ולצנזר את התחקיר על בנו של הנשיא, שפורסם בניו־יורק פוסט ובמשך חודשים ארוכים נתקל בהתעלמות וזלזול כמעט מוחלטים מצד כלי התקשורת הליברליים.
כעת, כשביידן נתפס בקלקלתו בדיוק בנושא שבו טראמפ נתפס, הרפובליקנים יוצאים למסע נקמה כללי בכל מבקשי רעתם, מסע שהוא גם מסע צלב אישי נגד ביידן. הקרב הזה רק בראשיתו, ובמידה רבה הוא יקבע את אופיו ותוצאותיו של הקמפיין לנשיאות בשנת 2024. אם פרשת השרת הפרטי של האימיילים הייתה אחת מאבני היסוד של קריסת הילרי קלינטון בקלפיות, כעת הרפובליקנים מזהים בפרשת מסמכי ביידן תרנגולת שמטילה ביצי זהב. הם רק צריכים לוודא שהתרנגולת הזו תמשיך לעבוד עד הבחירות לנשיאות, בנובמבר 2024.
אובססיה של סיווג
פרשת מסמכי ביידן היא השלישית כאמור מאז 2016 שבה בכירים בדרג הגבוה ביותר בממשל מסתבכים באותה עבירה – אם כי כפי שכבר הזכרנו, המקרים שונים. הילרי קלינטון הפסידה כנראה את הנשיאות בגלל הצפתה מחדש של פרשת שרת הדואר האלקטרוני הלא מאובטח שלה, שבו נחשפו מסמכים מסווגים. וכמובן, פרשות המסמכים של טראמפ וביידן מהזמן האחרון.
החזרתיות הזו מצביעה על עסק לא פתור שיש לאמריקנים עם מסמכים מסווגים. נדמה שהסיבה העיקרית לכך היא עודף מופרז בקטלוג מסמכים כסודיים בממשל האמריקני, תהליך שהחל כבר במלחמת העולם הראשונה והואץ עם השנים במעין מרוץ חימוש בלתי נגמר בין גופי המודיעין השונים, שהגדירו יותר ויותר מסמכים כמסווגים כדי לסחור בהם בתמורה למידע מסווג מקביל מהסוכנות היריבה.
במאמר שפורסם בגרדיאן ב־2013 טען רונאן פרו, מי שהיה בכיר בלשכת הילרי קלינטון כששימשה מזכירת המדינה, כי לארה"ב יש אובססיה של ממש עם סיווג. "טריליוני דפי טקסט חדשים מסווגים מדי שנה", כתב, וציין עוד כי ועדה שהקים הקונגרס כבר הזהירה בעבר כי "סיווג יתר מפריע לממשלה לקבל החלטות מושכלות, מקשה על הציבור להבין, וחמור מכך, מאפשר שחיתות ועוולות". משקיף אחר בוושינגטון צוטט בדיילי ביסט: "מכיוון שממשלת ארה"ב עמוסה בטריליוני עמודים של מסמכים מסווגים, הטיפול הנכון במסמכים הללו הוא אתגר לכל מי שמשתמש בהם במסגרת עבודתם הממשלתית היומיומית. בשלושים שנותיי בבירה דיברתי עם כמה פקידים שלקחו איתם בטעות מסמכים מסווגים הביתה, לפעמים חבויים בערמה תמימה".
